6 חטף בלא גרונית

[Uriel Frank]

עוד "ניקוי מדפים"

----- Original Message -----

From: י ב

המשך:

תודה רבה שלקחת את הזמן להתייחס לכל השאלות

 

קיבלתי מענה שלם ושוכנעתי

 

מקום החותם

בתאריך 2 באפריל 2012 14:44, מאת י ב <tame...@gmail.com>:

המשך ההתכתבות

אני מאוד מודה על התשובה המאלפת, מלאה כל טוב, ממנה למדתי הרבה והחכמתי.

 

כאמור איני רוצה להתווכח אלא רק להבין יותר. וכך אני מבקש שיבינו אותי, ולא כמי שבא לקנטר ח"ו. ולכן אשמח להבהרות נוספות כי תורה היא וללמוד אני צריך, בפרט שאני מדי פעם בעל קריאה וכן מלמד פרשת בר מצוה לנערים, ולכן מדובר בענינים שהם מאוד חשובים לי.

 

1. התשובה משכנעת. כאן אתה כותב כי נחלקו הספרים אם השוא הוא נע או נח. ונראה לי שנקודה זו לא הובהרה במאמר עצמו.

 

ומה שכתבת שרק לדעת המ"ש אין מתג מניע את השווא, לענ"ד זה לא כ"כ פשוט. הרי הרבה מתגים יש לנו במקרא שהשוא שאחריהם נח, ומלכת-שבא תוכיח (מ"א י א) וכן רבים מצאנו מחול ירבון : ומברכיך (בראשית לז ל), יסלח-לה (במדבר ל ט), וידברו (במדבר לו א), תתחטאו (במדבר לא יט), תתנשאו (במדבר טז ג), ערבות (במדבר כב א) ועוד מאות.

 

ובספר טעמי המקרא של הרב ברויאר נראה כי נעות השוא אינה נגזרת ממתג לבד אלא בכפולים. אבל במקרים של ה' הידיעה ואחריו מ' שוואית הַמְ-, כתב הרב ברויאר שנעות השווא היא לא אוטומטית.

 

סוף דבר למדנו כי מתג לבד אינו מניע את השווא (ודברי הכותבים אחרת צ"ע אבל בפועל, מתג אינו מניע את השוא שאחריו). ולכן במקומות כמו וזֲהב, שקֲתות, ושֲמע, אולי המנקד בשוא רגיל סבור כי השוא נח ! -  ובמאמר לא משמע כן. הייתי רוצה לדעת מה דעתך.

 

2, 3, 5, 6, 7, 10, 15, 18 - התשובות משכנעות.

 

4+8.  עדיין אני מסתפק, לשון דה"ט :יש סופרים דבר אמת מורים ונסחי ישרים במקומות רבים קמץ חטף קורים כגון ונפתֳּחה את אמתחותינו (בראשית מג כא). משמע שיש מחלוקת באופן הקריאה. זאת ועוד בדוגמה הראשונה אין ספק כי השווא נע גם לקדמונים, כי הוא שוא אחרי שוא ותחת דגש !

 

9. גם אני מסתכל ב"דקדוק ופירוש על התורה" ואחר שמנה את כל המקרים של שוע נע באות שאינה גרונית ואחד מהם חטף, אומר שתחת אות גרונית, הכלל הוא יותר פשוט : שוא פשוט הוא שוא נח, חטף הוא שוא נע. דוק ותשכח. ולכן אני טוען כי אין ללמוד מדברי הגר"א כלום לגבי אופן הקריאה. והחילוק בין אותיות הגרון לשאר האותיות הוא בכך שתחת אותיות הגרון שוא נע תמיד מופיע כחטף ולא כשוא פשוט, משא"כ תחת שאר אותיות יש שוא פשוט שהוא נע. וגם כשכתב בהמשך בד"ה אלקים "ונקראין ח"פ ח"ק ח"ס", אינו מדבר כלל לענין הקריאה אלא אומר לך את השם של הניקוד המורכב הזה שיש בו שוא ופתח : חטף פתח. ולא יותר מזה.

 

11. ייתכן.

 

12+14. יש כאן נקודה מאוד חשובה. ואשקֳלה (עזרא ח כה), הגֳרנות (ש"א כג א)], כתֳנות (שמות כח מ), צֳרִי, בכל אלה, לא היה שום צורך להודיע כי השוא נע, שהרי גם לדברי הקדמונים, מדובר בשוא נע. בנוסף, אין שום סיבה לח"ק, כיון שאין אחרי החטף גרונית. עם זאת, יש ח"ק, ובכל מילים אלה הח"ק הוא תמורת חולם. ואכן במילים כאלה, כתב בדקדוקי שי כי יש לקרוא בחטף ולא בשוא נע רגיל.

 

עם זאת, בל נשכח כי בדקדוקי הטעמים, הביא מחלוקות גם על אלה.

 

כאן נשאלת השאלה, האם גם במקומות אחרים, תהיה סיבה לראות בח"ק (ואולי ח"פ) יותר מהודעה על שוא נע, אלא זכר לתנועה שנעלמה למשל :

 

לקֱחה זאת, גם ניקוד לֻקָּחָה בקמץ גדול נכון דקדוקית. אולי ח"ק בא כזכר לקמץ גדול זה, ולכן יש לקרוא אותו כקמץ.

 

מָשֳׁכוּ (יחזקאל ל"ב כ') גם מָשָׁכוּ נכון. אולי הח"ק זכר לקמץ ?

 

כאן אנחנו מגיעים לשאלה : הלכה למעשה, מה עושים ? איך נדע מה עלינו לעשות ?

 

13. ב-הֶחֳדַלְתִּי אנחנו בפועל קוראים את החטף, למרות שהוא זר, כי היינו מצפים ח"ס. ולכן ייתכן שפה ושם באות שאינה גרונית צריך גם לקרוא חטף גם הוא נשמע לנו זר.

 

16. מָשֳׁכוּ (יחזקאל ל"ב כ') הוא חטף ממש.  וגם הוא אינו מוסבר.

  

17. ראינו חטף גם במקום שלפי הקדמונים השוא היה נע ללא ספק, כמו תחת דגש, שוא שאחרי שוא, וכן בראש המילה. יש כאלה ! למה באו ?

 

19. א. ההנחיה לקרוא כשוא אינה מפורשת, וודאי לא בדברי הגר"א כאמור.

ב. מסכים.

ג. מסכים.

מקום החותם.

*********************************************************************************************

1.  לא כתבתי שרק לדעת המ"ש אין המתג מניע את השוא, אלא כתבתי על כה"ג של ה"א בראש מילה, ובאות שאחריה נשמט הדגש, שלדעת המ"ש היא נקראת בשוא נח, אך בדה"ט כתוב שהוא בשוא נע פרט ליוצאים מן הכלל המנויים שם, ולא דברתי כלל לענין שאר שואים שאחרי מתג, והראיה ממלכת שבא היא אכן ראיה מצוינת, ועכ"פ המ"ש ס"ל שתמיד בכה"ג נח, ולדידן פעמים נע ופעמים נח, ובדוגמא שהבאתי -"הברכה" אכן קיי"ל שהוא נע, וא"כ אין מחלוקת בזה, דלא כמו שהבין המ"ש, ובעיקר מה שרציתי להביא מזה, שתמיד כשכותב שבחלק ספרים בח"פ ובחלקם בשוא לבד, אין כוונתו שזו מחלוקת, והראיה שרק במקרים כאלו הציג את זה בתור מחלוקת.

ומה שכתב ברויאר לענין המְ שנעות השוא אינה אוטומטית, אכן, וזהו הכלל המופיע בדה"ט, וכך מוכח ג"כ מכאר"צ.

לגבי וֽזֲהב שֽקֲתות וֽשֲמע שאולי המנקד בשוא לבד סובר שהוא בשוא נח, א' – לא מצאנו מחלוקת בזה, וא"כ למה להמציא שזו מחלוקת, ומסתבר יותר לומר שהאחד סימן שהשוא נע, והאחד לא סימן. ב' – ז"ל רד"ק (מכלול קל"ז ע"א): ועם אות גרונית תאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא כמו ומכחכם שִֽׁחֲדוּ בעדי (איוב ו' כ"ב) ופעמים גם בלא אות גרונית תאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא כמו רֻֽטֲפַש בשרו מנער (שם ל"ג כ"ה). או בבוא מאריך עם החירק כמו ונקף סִֽבְכֵי היער (ישעי' י' ל"ד). ואע"פ שאין נקוד פתח עם השוא אתה קורא השוא כמו שוא ופתח וכן בְּשִֽׁקְתוֹת המים (בראשית ל' ל"ח). והיה בִּֽקְרָב איש (ש"ב ט"ו ה'). כִּֽקְסָם שוא (יחזקאל כ"א כ"ח) וכן אם תהיה וי"ו תחלת המלה כמו וּֽשֲׁבֵה שביך (שופטים ה' י"ב). וּֽסְגוֹר דלתיך (ישעיה כ"ו כ'). וּֽשְׁתֵה בלב טוב ײנך (קהלת ט' ז'). דהיינו שהבין הרד"ק בפשיטות שגם אם הנקדן כתב בשוא פשוט, לא בא להורות בזה שהוא בשוא נח, אלא שלא סימנו, אך צריך לקרותו באמת בשוא ופתח, דהיינו שהוא שוא נע, ואגב, מרד"ק זה יש ג"כ ראיה שח"פ זה הוא סימון בעלמא על שוא נע, ואין חובה לסמנו.

4+8.  א. נכון שלשון דה"ט הוא קורים, אך ברור שכוונתו לכתיבה, שהרי כתב יש סופרים דבר אמת וכו' ואם כוונתו אכן לקריאה ולא לכתיבה, ה"ל למימר יש קוראים דבר אמת וכו' ולא יש סופרים, וכן בסיום דבריו כי אם ברצון הסופרים, ואם כוונתו לאופן קריאה שונה ה"ל למימר הקוראים.

ב. ז"ל רוו"ה בהערותיו לעה"ק בראשית מ"ג כ"א: או"ה {אמר וולף הידנהיים} ראיתי בספר דקדוקי הטעמים המיוחס לר' אהרן בן אשר ז"ל שאמר ז"ל יש סופרים דבר אמת מורים ונסחי ישרים במקומות רבים קמץ חטף קורים כגון ונפתֳּחה את אמתחתינו (בראשית מ"ג כ"א) שִׁמֳעָה תפלתי ה' (תהלים ל"ט י"ג) ואשמֳעָה אחד קדוש (דניאל ח' י"ג) ונקרֳאה בשם (אסתר ב' י"ד) ונקרֳאָה ירושלם (זכריה ח' ג') ואשקֳלה להם (עזרא ח', כ"ה) ונזרֳעָה זרע (במדבר ה' כ"א) בני קֳהָת (במדבר ד׳, ב׳) הקֳּהתי (ג' כ"ז) הַקֳּהתים (י' כ"א) וכן הקֳּערה (ז׳ פ"ה) הגֳּרָנות (ש"א, כ"ג א׳) כֻּתֳּנות (שמות כ"ח מ') מרדֳּכי (אסתר ב' ה') למרדֳּכי (ד׳ י"ב) וכמוהם רבים, ויש סופרים אחרים, אין קמץ חטף קורים ונסחי ישרים כגון ונפתְּחה שִׁמְעה ואשמְעה ונקרְאה ונזרְעה וכו' ואין לדבר זה שרש כי אם ברצון הסופרים עכ"ל, ואולם סיבת שינוי דעת הסופרים האלה היא שינוי אופני קריאת השוא המתנועע כפי שהורונו גאוני הלשון הקדמונים ובראשם ר' יהודה חיוג גם הוא אמר כי כל שוא מניע שלפני אחה"ע תקרא בתנועת אות הגרון שאחריו וְנִשְׁמְעָה קריאת המ"ם בחטף קמץ, תִּקְרְאִי הרי"ש נקראת בחירק, וכו' (כאן האריך רוו"ה והביא כן בשם מדקדקים נוספים), ונתברר מכל הדברים האלה שרוב השואים המתנועעים נקראים כמו פתח חטף ומעוטם כמו קמץ חטף כשיש אחריהם אחת מאותיות אהע"ח הקמוצים ולכן עלה על דעת סופרים רבים לנקד ק"ח באותן המקומות להישירנו על הקריאה הנכונה. הרי שהבין רוו"ה בפשיטות שאין מחלוקת בזה באופן הקריאה, אלא שחלק מהסופרים סימנום, וחלקם לא, וזו כוונת דה"ט שאין לדבר זה שורש, וזו גם כוונת אב"ע ורד"ק שהובאו כבר בתשובות הקודמות ובהערות שבמאמר.

ג. אכן אין ספק כי השוא נע גם לקדמונים, שהלא הוא השני מב' שואים, אלא שכאמור חלק סופרים סימנום וחלק לא, והטעם שסימנום אע"פ שברור שהוא נע, עיין לקמן תשובה 12+14, אולם מה שכתבת שהוא נע גם משום הדגש, זה אינו נכון, שהכלל האומר ששוא באות דגושה הוא נע, זה קאי על דגש חזק, ולא על דגש קל, וכאן הוא בדגש קל בלבד (אמנם למעשה לא שייך שיהיה שוא בדגש קל ואינו נע, שהלא דגש קל בא רק בראש מילה, או אחרי שוא, ובראש מילה הוא נע גם ללא דגש, וגם אחרי שוא, הוא נע משום שהוא שוא שני מב' שואים, ובסוף מילה אחר שקיי"ל שגם ב' שואים בזה אח"ז הם נחים כגון יַפְתְּ, ג"כ אין נ"מ בזה).

9.  מדוע הוצרך לכתוב "חוץ אותיות הגרון", הלא לעולם ח"פ הוא שוא נע, וע"כ ששונה ח"פ (שהוא לעולם שוא נע), הבא באותיות הגרון, לבין ח"פ הבא בשאר אותיות, שבשאר אותיות הוא בעצם שוא נע רגיל, ובגרוניות הוא אכן שוא נע, אך שוא נע שמששתפת עמו תנועה נוספת, ולא שוא נע פשוט.

12+14.  כאמור כבר כמה פעמים, בדה"ט לא הביא מחלוקת על אלו, אלא הביא ב' שיטות בצורת ניקודם, וא"ז מחלוקת, ולכן שניהם נכונים, לגבי אופן קריאת מילים אלו שיש בהם ח"ק באות לא גרונית ולא לפני גרונית קמוצה, מצאנו מילים שהמנהג לקוראם בשוא נע פשוט כמו מרדֳּכי, ומילים שברור שהמנהג לקוראם כקמץ כגון שבֳּלים צפֳּרים, וכאמור, יתכן שבזה גם אנחנו מודים שהשוא נע נקרא כעין קמץ ולא כעין סגול, וע"כ אין לנו לשנות הנהוג בזה, אך הדבר עדיין צ"ע.

וברור שאע"פ שברור באלו שהשוא נע, הנקדן רצה להודיענו שהוא נע כעין קמץ, ולכן ניקדו כן, ואף בשוא נע שברור ע"פ הכללים שהוא נע, וברור ג"כ שהוא נע כקמץ, בכ"ז מצאנו שסימנוהו, כי יש כנראה חשש שיניעוהו כפתח מחוסר שימת לב, וכגון: אשְׁמֳעָה, שברור שהמ"ם נעה, דהלא היא השניה מב' שואים, וברור ג"כ שנעה כקמץ, והסימון הוא כנראה שלא יטעו להניעו כפתח.

לגבי השאלה אולי גם במקומות אחרים זה זכר לתנועה שנעלמה, זה לא יתכן, כי לקחה אף אם מתאים הקו"ף בקמץ, השוא נהיה כעין קמץ דוקא אם הוא חולם שנתקצר ונהיה שוא, אך אם במקור היה קמץ, כשמשתנה לשוא, הוא משתנה לשוא רגיל, ולא לשוא כעין קמץ.

לגבי משכו, הטעות היא שלי, בטעות ניקדתי מָשֳׁכו במקום מֳשְׁכו.

והלכה למעשה, כאשר יש אחרי ח"ק באות לא גרונית, אות גרונית קמוצה, וע"פ המשפט הדקדוקי של המילה אמור להיות שם שוא, א"כ אין כל ספק בדבר שזהו שוא נע רגיל, אלא שנוטה לקמץ, וממילא לדידן יש לקוראו ככל שוא נע.

13.  בגרונית השוא מורכב אמור להיות, והתנועה הנוספת לשוא היא אולי זרה, אך לא עצם השוא מורכב, אך באות לא גרונית – אין, ולא צריך, ולא יכול להיות, שוא מורכב!!!  וע"כ שאינו שוא מורכב.

16.  כאמור לעיל 12+14, טעות שלי, הניקוד הוא מֳשְׁכו ולא מָשֳׁכו, וא"כ ע"כ שהוא ק"ק ולא שוא, שהרי לא יתכן ב' שואים בראש מילה.

17.  אכן יש, וזה כאשר השוא נוטה לקמץ, והטעם מוסבר לעיל 12+14, אך כאשר הוא נוטה לפתח לא זכור לי שיש (וגם אם נמצא (ויתכן שלא), יכול להיות שהסופר סימן שוא נע אע"פ שזה פשוט (ומעין מה שהיום בסידורים שמציינים, מציינים אותו בכ"מ), וא"ז קושיא).

19. אני כן מבין את הגר"א באופן זה, אם כי יתכן שאפשר להבין גם אחרת, צ"ע בזה קצת יותר, והנחיה לקרוא כחטף סגול במדקדקים קדמנים ודאי שלא תמצא, כי הלא מדבריהם עולה שהקריאה היא גם ב-קְהָת הקו"ף בח"ק, אך ברור שמדבריהם עולה שאין לקרות באופן שונה אם מנוקד בח"ק- נפתֳּחה, לבין אם מנוקד שוא- נפתְּחה, וא"כ לדידן, ברור שאין לשנות את הקריאה רק בגלל שהנקדן סימן שהשוא נע.

יישר כחך על הבירור והליבון.

בברכת התורה.

יעקב ב.

בתאריך 2 באפריל 2012 01:58, מאת Uriel Frank <u-f...@neto.bezeqint.net>:

 

----- Original Message -----

From: י ב

To: u-f...@neto.bezeqint.net

Sent: Sunday, April 01, 2012 12:28 PM

Subject: Re: [רוחב לשון] Fw: Re: חטף בלא גרונית

מובא בזה מכתב ששלח לי מישהו, ובו שאלות על המאמר בענין ח"פ וח"ק, ובסופו - התשובות.
יעקב ב.

כמה הערות על מאמר בענין קראית חטף פתח וחטף קמץ

 

המאמר מענין ומאלף, כתוב בצורה ברורה, ומעלה תיאוריה שהיא מתקבלת על הלב.

 

עם זאת, נראה לי כי יש מספר נקודות שאלה. אני מבקש לציין כי אין כוונתי כלל לפגוע במחבר או בדבריו, שהם כתר לראשי, נר לרגלי ואור לנתיבתי, אלא רק להעיר על מנת לנסות לעזור להגיע לחקר האמת, וככל שמשתמע מדבריי איזו נימה חריפה, אני מתנצל על זה מראש, כי אין זה כוונתי.

 

1.                   האומר כי יש לנו להשמיע חטף שתחת אות שאינה גרונית כמו שוא פשוט, חולק על המנחת שי. ולא רק שהוא חולק עליו אלא שהוא אומר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם בדורו של המנחת שי.

 

כבר בדורו של המנחת שי, קראו לשוא נע כמו סגול קצר, כפי שהוא כותב במאמר המאריך.

 

ואם כן בשביל מה טרח בעל המנחת שי לדון במלים :

תֹּאכֲלֶנָּה – כתב במנחת שי כי לפי בני נפתלי הוא בשוא פשוט, ולבן אשר שאנו סומכים עליו בקריאתנו בחטף פתח. ומאי נפקא מינה יש במחלוקת זו ?

 

ובפרשת לך לך האריך המנחת שי בלשון ברכה, מתי הוא בחטף פתח ומתי בשוא רגיל, וכן בלשון אכילה, וכן בכפולים כמו רבבות. וכל זה למה ?

 

ונפתֳּחה (בראשית מג כא), כתב במחנת שי כי יש ספרים בחטף קמץ ולא נראה לי. ואי תימא שהוא שוא נע רגיל, האם אין בעל המנחת שי מסכים שהשוא נע ?

 

שִׁמֳעָה (תהלים לט יג) הביא במנחת שי ג' גרסאות : שִׁמֳעָה שִׁמֲעָה שִׁמְעָה, וכתב על המנקדים שִׁמֲעָה, כזר נחשבו. ואם אתה אומר שאין שום חילוק בקריאה אם הוא חטף פתח או חטף קמץ, כי אינו אלא סימן שהשוא נע, אינו מובן למה שִׁמֲעָה יותר זר מ-שִׁמֳעָה.

 

וְנִקְרֳאָה טרח המנחת שי להודיענו כי במגלת אסתר (ב יד) יש מנקדים בחטף קמץ אבל בזכריה (ח ג) בכל הספרים בשוא. ומה בא ללמדנו, וכי יש חולק ששוא שאחרי שוא הוא נע.

 

והבעיה שאנו נתקלים בה היום, האם להגיד בשוא פשוט או בחטף, היא אותה בעיה שהיתה בתקופת המנחת שי. המצב לא נשתנה בכי הוא זה. ובטח אפשר לסמוך על המנחת שי שאילו היה נכון כי יש לקרוא אותם בשוא פשוט, היה כותב כך. וגם אם היה חכם אחד בדורו שהיה קורא כך, הוא היה כותב שיש שקוראים אותם בשוא פשוט. והעובדה כי המנחת שי לא הזכיר בכלל שיטה כזו היא עדות ברורה ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל כי אבותינו כולם יחד, חכם וכסיל יחד, המדקדקים והבורים ועמי הארצות, ראשי ישיבות, זקנים ונשים, כולם פה אחד אמרו את החטפים כפי שמצאו אותם כתובים.

 

2.                   אם הטענה כי חטף פתח תחת אות שאינה גרונית בא רק לסימן שהשוא נע נכונה, הייתי מצפה לראות אלפים ורבבות ח"פ, ואין הדבר כן, אלא סך הכל, רק במספר מאוד מצומצם של שוואים נעים, אנחנו רואים שיש ספרים מנקדים בח"פ.

 

3.                   אם אין המדובר במחלוקת כלל אלא בצורה שונה של כתיבה, למה טרח בדקדוקי הטעמים לערוך רשימות של ח"פ וח"'ק שנחלקו בהם ?

 

4.                   הלא מביא הוא בדקדוקי הטעמים איך שרבי פינחס "קרא", משמע שבקריאה שמעו הפרש ?

 

"יש סופרים דבר אמת מורים ונסחי ישרים במקומות רבים קמץ חטף קורים כגון ונפתֳּחה את אמתחותינו (בראשית מג כא) שמֳעה תפלתי יי (תהלים לט יג) וכו'.

 

רב פינחס ראש הישיבה קרא סכֲכים (שמות כה כ) וכו'"

 

5.                   אם אין כאן מחלקות כלל לענין הקריאה, למה טרח בדקדוקי הטעמים לתת כללים מתי יבוא חטף פתח ומתי לא בלשונות של ברכה, גרישה, הליכה וירידה ? לדוגמה : לגבי לשון הליכה, כתב כי יבוא חטף פתח אם יש אחרי המילה דגש (מדין אתי מרחיק) אלכה נָּא? ואם אתה אומר שהחטף סימן לנעות השווא, הדבר לענ"ד לא מובן כלל.

 

6.                   ברשימה הארוכה של המלים המתמיהות בתנ"ך נמצאת יִרַדֹּף (תהלים ז ו). הרב ברויאר בספרו טעמי המקרא, מסביר ומוכיח כי מלה זו היתה צריכה להיות יִרֲדֹּף. אולם אין דגש אחרי שוא נע או חטף ובעלי הנקודות רצו לקיים את הדגש, לכן החליפו את החטף פתח מלא ! ומה יעשה כאן הקורא ח"פ כמו שוא נע ?

 

7.                   למה טרח הרד"ק בשורשים לציין : וכתב הנגיד ז"ל ואשמֳעה אחד קדוש (דניאל ח יג) בקמץ חטף, הלא אין כאן מחלוקת כלל, ודאי שוע נע הוא שהוא שוא אחרי שוא ?

 

8.                   למה טרח בדקדוקי הטעמים להודיענו כי נחלקו הסופרים ב-ונפתֳּחה (בראשית מג כא) אם הוא בשוא פשוט או בחטף קמץ וכתב ששתי הנוסחאות אמת, ואי תימא ששניהם קראו אותו דבר, אין כאן מחלוקת?

 

9.                   לגבי האמור כי "כן מוכח מהגר"א שהביא בכללי שוא נע אם יבא חטף פתח על שאר האותיות חוץ מאותיות הגרון אזי הוא נע". הלא בהמשך דבריו הוא כתב שכל חטף שתחת אות גרונית הוא שווא נע, וודאי אין כוונתו שיהגו אותו כשווא נע. יש להבהיר כי מהגר"א אין ללמוד כלל שצריך להגות חטף פתח כמו שוא נע, אולי ההיפך הוא הנכון.

 

10.               הרוו"ה לא נתן הנחיה לקרוא ח"פ כשוא נע רגיל, אלא הסביר כי כתבו ח"פ כדי שלא יבואו להניח את השווא, פירוש העדיפו לעקם את הקריאה לחטף פתח, מאשר לקחת חשש שיגידו שוא נח.

 

11.               מה ההסבר של שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי (שיר א ו) כמו שהוא בכת"י לנינגרד בחטף סגול?

 

12.               מה ההסבר של ואשקֳלה (עזרא ח כה), הגֳרנות (ש"א כג א)], כתֳנות (שמות כח מ)?

 

13.               אם אין אנחנו יודעים לפרש למה  הֶחֳדַלְתִּי (שופטים ט ט-יא-יג) בק"ח במקום קמץ סגול, אולי נסכים כי אין לנו הסבר למה פה ושם ח"פ וח"ק באו במקום שוא נע.

 

14.               מה ההסבר של צפֳּרים, מָרְדֳּכַי, צפֲּרים (בארמית)? מה ההסבר ל-אֲלַקֳטָה (רות ב ב-ז)?

 

15.              מה ההסבר לחטף חירק שמצאנו בכא"צ : הִשְחיתו הִתְעיבו בחטף חירק ובמקומות אחרים ?

 

16.              צֳרִי הוא חטף לכל דבר וענין, ולא קמץ קטן, שהרי בו"ו החיבור אומרים וּצְרִי (בראשית לז כה). וכן בבוא עליו ה' השאלה הַצֳרִי (ירמיה ח כב), ואילו היה קמץ קטן היה צריך לינקד הֲצרי ה' השאלה בחטף פתח. לכן אני אומר שבספרים מדויקים קטף קמץ הוא חטף קמץ ולא קמץ קטן.

 

17.              אם החטף בא להוכיח על נעות השווא, למה מצאנו אותו גם במילים שאין ספק כלל שהשווא נע ?

 

18.              הלא ידוע ופשוט, גם אצל האשכנזים, כי קמץ קטן הוא תולדת החולם, לפתח תולדת קמץ גדול. חטף קמץ הוא חטף קמץ קטן, ולא חטף קמץ גדול. ואין שום היגיון לבטא את השוא כמו חולם, בגלל שבא אחריו קמץ גדול בגרונית כמו לֻקֳחָה, שצריך לקרוא לֻקֹחָה! וקריאת הספרדים תוכיח שקראו LUKOHA כל הדורות. איך תסביר להם כי חטף קמץ (O) הוא הגייה קדומה של השווא לפני קמץ גדול (A)?!

 

19.              האם משום סברה שלנו, גם אם היא חריפה, עלינו לעשות מעשה, נגד דעתו של מנחת שי, ונגד המנהג המקובל ?

 

 

 מקום החותם

(מחקתי שמו, כיון שאולי אין רצונו בכך).

************************************************************************************************

תשובות להערותיך על המאמר בענין קריאת חטף פתח וחטף קמץ.

יש לי להבהיר קודם כל, שאין לך מה לחשוש כלל, ולא נפגעתי בשום אופן דרך וצורה, ובודאי שלא פגעת בדבָרַי, שהלא אינם המצאתי. ואינך צריך להרחיק לכת כ"כ ולומר שהם כתר לראשך ואור לנתיבתך, אני מוכן לשמוע ולקבל הערות, ואכן בכל דבר ישנו גם צד שני, ואפשר להבין ג"כ אחרת, אני כתבתי רק את הנראה לענ"ד, וכמובן שאני מוכן ואף שמח לשמוע הערות ושאלות, כי אני מחפש את האמת בלבד, ואדרבה, אני נהנה שאינני מדבר אל העצים ואל האבנים, אלא יש מי שרוצה לדעת ולהבין באמת, ומעל כולם זה עוזר לי, שע"י זה מתלבנים ומתבררים אצלי הדברים יותר ויותר.

לפני שאתחיל לענות, אקדים ואומר שיש דברים שחזרתי עליהם יותר מפעם אחת, וזה משום שרציתי לענות באופן מסודר שכל תשובה תהיה במקומה, ופעמים שהוצרכתי להביא דבר א' על ב' שאלות, כמו"כ הדברים נכתבו בחפזה וללא עיון מספיק כה"צ, ואני מתנצל מראש על השיבושים והלשון שלא תמיד מספיק מבוארת, אם כי, השתדלתי שיהיה ברור.

וכעת לשאלותיך:

1.                  ראשית, ברור הדבר שחטף פתח בין באות גרונית, ובין באות שאינה גרונית, הוא שוא נע לכל דיניו, אלא שבאותיות גרוניות אופן קריאת שוא נע זה הוא כעין פתח, ובאותיות שאינן גרוניות, בזה יש לדון כיצד אופן קריאתם, אך ברור שדינם בשוא נע.

ממילא האומר כן אינו חולק על המ"ש בשום אופן וצורה, ולפני שאענה מדוע המ"ש דן במילים כגון תאכלנה וכדו', אקדים ואשאל, מהי המחלוקת כלל בין ב"א לב"נ גבי תאכלנה? הלא אחרי תנועה גדולה השוא נע, וא"כ מה זה משנה כיצד כתוב בשוא פשוט או בח"פ, והלא בין כך ובין כך הוא נקרא כשוא נע – היינו כחטף פתח לפי הגייתם, שהרי ברור שלפי הגייתם שוא נע נקרא כחטף פתח, וכמו שהבאתי במאמרי בהערה ה'?

אך באמת, התשובה בזה היא פשוטה, שאמנם לפי הכללים שבידינו ברור שהוא נע, כיון שבא אחרי ת"ג, אך לקדמונים היה רק ג' כללים מתי השוא יהיה נע (עיין דה"ט לב"א פסקה 11), והיינו, א. שוא בראש מילה, ב. השני מב' שוואים בזה אח"ז, ג. שוא תחת אות דגושה, ואילו שוא שאחרי תנועה גדולה, ושוא תחת אות ראשונה מב' דומות, לא היה נע אצלם בדרך כלל (לגבי שוא שאחרי ת"ג, בדה"ט לב"א סוף פסקה 11 כתב בפירוש על פִּינְחָס לָקְחו שָׁמְעו ועוד שהם בשוא נח, והמאירי בקרית ספר אכן כתב להדיא שיש בזה מחלוקת אם שוא אחר ת"ג הוא נח או נע, ולגבי הדומות כתב בדה"ט פסקה 33 כי המניעם "הוא כעור וסומה לבורים ידמה"), לכן כאשר הוא נע ע"פ מסורת שהיתה בידם (וזה במקומות רבים), היו סופרים שסימנוהו ע"י שניקדו בח"פ, והיה מחלוקת בין ב"א ובין ב"נ האם במילה תאכלנה הכ"ף יוצא מן הכלל והוא בשוא נע, וזו דעת ב"א, או שהוא בשוא נח, וזו דעת ב"נ, וא"כ, נ"מ גדולה יש במחלוקת זו לנוהגים כב"א (ועוד הרבה מדקדקים קדמונים) שאינם מניעים אחר כל ת"ג, ולכן הביא המ"ש את מחלוקת ב"א וב"נ בזה, וכתב שקיי"ל כב"א, וא"כ אף הנוהג בסתם שלא להניע אחר ת"ג, כאן יש לו להניע.

וכן מה שכתב בפרשת לך לך ובלשון אכילה ובאותיות הדומות, כ"ז ג"כ ע"מ שגם אלו שאינם מניעים אחר כל ת"ג, ידעו שכאן כן צריך להניע, ובסיום דבריו שם כתב: ואנכי לא ידעתי איזה יכשר הזה או זה או אם שניהם טובים, ואני בתומי אלך בדרך הספרים שהם כולם בשוא לבד והמדקדק לקרותן כהוגן תבא עליו ברכה. וכוונתו, שהרי יש שניקדוהו בח"פ, ויש שניקדוהו בשוא לבד אע"פ שהם ג"כ סוברים שהוא נע, וזה משום שלא סימנו שהוא נע, וע"כ אומר המ"ש שאני אלך בדרך רוב הספרים שלא מסומן ח"פ, אלא בשוא לבד, אך המדקדק לקרותן כהוגן – בשוא נע, אע"פ שלא מסומן – תבא עליו ברכה, שהרי גם אם אינו מסומן הוא נע, ולכן במקומות שבכל הספרים שהיו בידיו היה מסומן ח"פ, כגון ב-וזֲהב וכדו' כתב גם המ"ש שכאן מנוקד בח"פ, אך בכל המקומות לא איירי כלל לענין אופן הקריאה, אם הוא נוטה לפתח או נוטה לסגול, אלא איירי רק לענין אופן הכתיבה בלבד אם הוא בשוא לבד, או בח"פ.

לגבי מה שהבאת מהמ"ש על ונפתחה, לא מצאתי במ"ש שלי, אשמח לדעת מהיכן לקחת דבר זה.

לגבי מה שכתב המ"ש על שמעה שאם הוא בח"פ לזר נחשבו, אדרבה, משם ראיה לדברי שאמנם זהו סימן בעלמא שהשוא נע, וסימנוהו כאופן קריאתו, כמבואר היטב במאמרי, ולכן כתב המ"ש שאם כאן הוא מסומן בח"פ - אע"פ שראוי ליקרא כח"ק, שהרי אחריו אות גרונית קמוצה, זו זרות, שאע"פ שאחריו גרונית קמוצה, וע"פ הכללים היה ראוי לינקד בח"ק, בכ"ז הוא יוצא מן הכלל ונקרא כשוא נע רגיל, דהיינו בח"פ, ולכן לזר נחשבו, וגם כאן המ"ש לא איירי לגבי אופן קריאתו למעשה, אלא שכתב שאם הוא בח"פ, א"כ הוא יוצא מן הכלל שהשוא נע נוטה לפתח בעוד שע"פ הכללים אמור לנטות לקמץ.

לגבי ונקראה, אכן המ"ש רק כתב שיש ספרים שניקדו כך בפנים הספר, ויש ספרים שניקדו בשוא פשוט, אך באמת אינו כותב שזו מחלוקת, ומעין זה כתבו ג"כ האב"ע והרד"ק בתהילים ע"ח ב' מובא במאמרי הערה י', וז"ל האב"ע: אפתֳּחָה - קמצות התי"ו בחטף בעבור אות הגרון כמו אשמֳעָה מה ידבר (תהילים פ"ה ט'), ואילו היה בשוא לבדו היה שוה רק ככה נמצא. עכ"ל. ומה כוונתו שאם היה בשוא לבד היה שוה, רק ככה נמצא. כוונתו היא שקריאתו נוטה לקמץ מאחר שאחריו גרונית קמוצה, ואפשר לנקדו בין בח"ק ובין בשוא לבד, שהרי לעולם קריאתו כח"ק, וכאן מנוקד בח"ק משום שכך ניקד כאן הנקדן, וגם הרד"ק במכלול כתב מעין זה, הובא מבאמר בהערה ו', וז"ל: וכן על קמץ חטף כמו וּמִגְּעָר בך (ישעיה נ"ד ט'), קריאת הגימ"ל נוטה לקמץ חטף מפני העי"ן, ויש ספרים מדויקים שהגימ"ל נקודה בקמץ חטף, ולא בא אלא לציין שיש סופרים שניקדו כן בפנים הספר.  וזוהי ג"כ כוונת ב"א בדה"ט, שיש סופרים שניקדו כן בספר, ויש סופרים שסמכו על דעת הקורא ולא סימנו, ואין זו מחלוקת, ויבוארו דבריו בהמשך.

והמ"ש לא איירי כלל באיזה אופן הוגים אותם, אלא כל דיוניו בזה הם רק האם הוא אכן נע, או שהוא נח.

וראיה לדבר, שתמיד בכה"ג המ"ש לא כותב או מציג את הדברים כאילו שיש מחלוקת, אלא רק כותב בחלק ספרים בשוא ופתח, ובחלק בשוא לבד, וכדומה, ולא נראה בלשונו כלל שמתכוון לומר שיש מחלוקת בזה, והנה המ"ש בבראשית כ"ז ל"ח כתב וז"ל: הברכה - הה"א בגעיא, והבי"ת בשוא לבדו ורפה בספרים מדוייקים, וכן הוא במכלול דף ס"א, ובמעשה אפוד פרק ל', וברב פעלים, לא כמנחת כהן שכתב הבי"ת בשוא ופתח. וכאן משמע להדיא שהבין שזו מחלוקת, האם לנקד בשוא פשוט או בח"פ, אך במקומות אחרים לא כתב כן, ובאמת הטעם שכאן שינה משאר מקומות וכתב שזו מחלוקת, משום דהמ"ש ס"ל במאמר המאריך שלו, שאחרי ה"א בפתח בתחילת תיבה, אם נשמט הדגש מהאות שאחריה, אע"פ שיש מתג בה"א, השוא שאחריו נח בכה"ג, ולכן הבין שבספרים שמנוקד שוא לבד הכוונה לשוא נח, ולכן הרד"ק ומעשה אפוד ורב פעלים שניקדו בשוא לבד, הבין שכוונתם לשוא נח, ע"פ שיטתו בזה, ולכן כתב דלא כמנחת כהן, שהלא הוא ניקד בשוא בח"פ, דהיינו שסבר שהשוא נע, וא"כ הבין שזו מחלוקת, אך בשאר מקומות אכן המ"ש הבין שא"ז מחלוקת, אלא ב' דרכים כיצד לנקד, ולכן לא הביא בתור מחלוקת, ודו"ק (אמנם למעשה קיי"ל דלא כמ"ש בזה, אלא בכה"ג השוא נע (כדמוכח בדה"ט ובכאר"צ ובעוד כ"י רבים, וכן דעת מדקדקים רבים כגון הבחור רש"ס הגר"א ועוד), פרט ליוצאים מן הכלל הכתובים בדה"ט, וא"כ גם בזה עולה שאין זו מחלוקת).

וכן במסורה כשנמסר על חילוף כגון לב"א המֲתעבים לב"נ המְתעבים, ברור שכוונת מסורה זו לומר שהם חלקו אם השוא במ"ם נע או לא.

2.                  מצומצם מאד? לא ולא! ישנם כ"י המרבים מאד בסימון זה של ח"פ, כגון כתר אר"צ, וכ"י המוזיאון הבריטי, ואם תשוה ביניהם לספרים שבידנו, תראה שמנוקד שם מאות פעמים ח"פ, יותר מאשר בספרים שבידנו, ותנ"ך קורן ג"כ מרבה לנקד ח"פ באות שאינה גרונית, ואם תשוה בינו לבין חומש אחר תוכל למצוא ג"כ מאות מקומות שמנוקד בו ח"פ, ובספרים אחרים בשוא פשוט, וברור שהסופר לא חייב לסמן בכ"מ שוא נע, אלא רק היכן שלדעתו יש מקום לסמן משום שעלולים להניחו, ולדוגמא בתנ"ך קורן כתוב ולֲהבדיל (בראשית א' י"ח) תאכֲלנה (שם ג' י"ז) ארֲרה (שם ה' כ"ט) ובכל אלו ברוב החומשים שבידנו בשוא לבד. ובכאר"צ ג"כ כה"ג, עיין ברשימות שבסוף תנ"ך ברויאר ותמצא.

3.                  להיפך, הוא לא טרח לכתוב רשימה של כל המקומות, אלא הוא רק מביא כמה דוגמאות שבהם יש סופרים שמנקדים ח"ק, ויש שמנקדים שוא פשוט, ומזה נלמד ג"כ לשאר מקומות, ואדרבה, אם כדבריך, מדוע הוא כותב שאין לדבר הזה שורש כי אם ברצון הסופרים, הלא זו מחלוקת האם בשוא או בח"ק! וכיצד כותב ששניהם נכונים?

ולענין המחלוקות שמביא האם בח"פ או בשוא לבד, זו מחלוקת האם השוא נע או נח, כאמור לעיל, ולכן ג"כ מביא את זה בתור מחלוקת, ולא בתור ב' דרכים לניקוד כמו שכותב גבי ח"ק.

4.                  ברור שבקריאה שמעו הפרש, כי הוא קרא כל שוא נע כח"פ, וכונת דה"ט לומר שקרא שם בשוא נע ולא בשוא נח, לאפוקי דעות אחרות דס"ל שהם בשוא נח, וכאמור לעיל, שלקדמונים לא היה כלל ששוא אחרי ת"ג, או בראשון מהדומות הוא נע, ופשוט שכן הוא, דהלא כתב בדה"ט פסקה 6: חוץ מארבע אותיות אחה"ע, לא יתיצב בהם דגש לעולם, ויתיצב בהם אח וחבר בניקוד, שוא ופתח, שוא וקמץ, ושאר האותיות אין להם אח ולא חבר בניקוד, כי אם קמץ- קמץ ואם פתח- פתח בלבד. וא"כ כיצד קרא סכֲכים המשרֲרים וכו' בח"פ? אלא מחוורתא כדאמרן שאינו ח"פ ממש, אלא סימון לשוא נע, משום שנקרא כעין פתח, לאפוקי שוא נח.

5.                  גם בזה, בא לתת כללים מתי השוא נע – ח"פ, ומתי נח והוא בשוא לבד, וכנ"ל.

6.                  שאלה טובה, אך דבר ראשון צריך לדעת מה מקורו של הר' ברויאר, והאם זו ודאות או השערה בעלמא, וגם אם זה אכן כך, ברור שלמעשה ביטלו כאן את השוא, ונהפך לתנועה גמורה, וא"כ אין לנו אלא לקרוא כמנוקד, ורק בשוא יש מחלוקת האם להניעו כח"ס או כח"פ, אך בתנועה גמורה ברור שאין לנו אלא לקרוא ככתוב, ואע"פ שאנחנו קוראים כל שוא נע כח"ס, ולא עלינו המלאכה לחשב מדוע ניקדו כן.

7.                  הרד"ק כתב כן גם במכלול (י"ז ע"ב), ולא בא אלא לומר שיש שניקדו כן בפנים, ואע"פ שהקריאה אכן שוה, ומעין מה שהבאתי בשם האבן עזרא ובשם רד"ק בתשובה 1.

8.                  אכן, וזה מה שבא לומר, שאפשר לנקד שוא פשוט, ואפשר לנקד ח"ק, ושניהם נכונים, ואין אחד מהם טעות, כי אין לדבר הזה שורש (היינו אם לסמן נעות השוא או לא) כי אם ברצון הסופרים, והוא אינו כותב כלל שנחלקו בזה הסופרים, אלא כותב שיש המנקדים כך, ויש המנקדים כך, ואדרבה, אם זו מחלוקת, כהבנתך, כיצד יתכן ששניהם אמת?

9.                  דברי לקוחים מספר "דקדוק ופירוש עה"ת" שהוא מעצם כ"י הגר"א, ולא מספרים שליקטו מדבריו, וכך כותב בכללי שוא נע: אם יבא ח"פ על שאר אותיות חוץ אותיות הגרון אזי הוא נע, ומזה שכתב חוץ אותיות הגרון, משמע להדיא שחילק בין ח"פ באותיות הגרון לבין ח"פ בשאר האותיות, ואע"פ שדין שוא מורכב הוא כשוא נע, בכ"ז חילק ביניהם, וע"כ צ"ל שהחילוק הוא באופן ההגיה, שאם הוא באותיות הגרון הוא נהגה כתנועה שבצד השוא, אך אם הוא בשאר אהותיות הוא נהגה ככל שוא נע, וממה שכתב בד"ה אלקים משמע להדיא חילוק זה, וז"ל שם: האל"ף בח"ס לפי שלעולם לא יבא שוא נע לבדו על אותיות הגרון אם לא בצירוף פתח או סגול או קמץ חטף ונקראין ח"פ ח"ס ח"ק. ומוכח שבשאר אותיות אע"פ שיבוא ח"פ, הוא "שוא נע לבדו" דאל"כ מדוע כתב חוץ אותיות הגרון, הלא גם אותיות הגרון הוא שוא נע אלא בצירוף פתח.

10.              אינני יודע מנין לקחת שאומר שהעדיפו לעקם את הקריאה לח"פ מאשר שיטעו להניחו, עכ"פ בהערותיו לעין הקורא בראשית מ"ג כ"א משמע להדיא שהבין שזה משום שכך קראו את השוא נע, אמנם שם איירי בעיקר לענין ח"ק לפני גרונית קמוצה, אך מזכיר שם ג"כ שבסתם הוא בח"פ. ואולי כוונתך ללשון רש"ס שכתב במשנת השיר שהלוים אומרים בבהמ"ק (שבת): כתב הרד"ק במכלול בשמושי האותיות (מ"א ע"א) כל הלוים שבמקרא רפוי הלמ"ד ר"ל שנקראת בשב"א נע ואיננה דגושה אע"פ שהיא אחר ה"א הידיעה וכן כתב מהרש"ל בסידורו בשם ספר ידידות ונקד הלמ"ד בחטף פת"ח אולי עשה כן כדי להראות שאין להבליע הלמ"ד לקרותה בשב"א נח. אך עכ"פ לא היתה בידו שום מסורת לקוראו נוטה לפתח, אלא הבין בפשיטות שזה שוא נע פשוט, ואע"פ שמנוקד בח"פ, וא"כ ודאי ה"ה לכ"מ שמנוקד כן באות לא גרונית.

11.              בשאר כה"י הוא בשוא לבד, ואיני יודע אך אני משער, שגם בזה אין מחלוקת בעצם, אלא שיש כאן יוצא מן הכלל שהשוא נע נוטה לסגול ולא לפתח, ויש כ"י שסימנו יוצא מן הכלל זה, וחלקם שלא סימנו, ואני משער שסיבת חריגה זו היא משום שלאותיות השריקה ישנה נטיה שונה משאר האותיות גבי נעות השוא (כמו לגבי נעות השוא אחרי וי"ו שרוקה בתחילת מילה כגון וזהב ושמע ושדה ושבה וצעקי, וכדמוכח מהמסורה בכאר"צ שופטים ה' י"ב), ויתכן שאות השריקה שהיא בשוא נע, ולפניה יש את אותה אות בסגול, ינוע השוא כסגול ולא כפתח, וכמו שמצאנו ג"כ וּֽבְצֶלְצֶלִֽים (שמואל ב' ו' ה'), וא"כ ה"ה ל- שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי. וכאמור, זוהי השערה בלבד, אך מצאנו גם קֱרִי (עזרא ד' י"ח, כ"ג), וכנראה שישנם יוצאים מן הכלל שבהם השוא נוטה לסגול ולא לפתח.

12.              כנראה שישנם שואים נעים יוצאים מן הכלל בהם השוא נוטה לקמץ ולא לפתח, ועיין לקמן תשובה 14.

13.              מה ענין שמיטה אצל הר סיני, וגם אם איננו מבינים, מה הקשר ביניהם, באותיות הגרון בא במקום שוא נע פשוט שוא מורכב, ופעמים שיש חריגה שנוסף על השוא קמץ במקום סגול, אך בשאר אותיות לא שייך שלל שוא מורכב, וגם אם תמצא דרך לקשר ביניהם, מדוע נסכים שגם בזה אין לנו הסבר אחר שיש לנו הסבר ברור פשוט ומוכרח. ועיין מכלול ס"ג ע"ב מש"כ על שאלתך.

14.              עיין תשובה 12. אמנם, יש לציין ולהוסיף, שבמקומות שיש דפוסים או כ"י או עדות מ"ש שמנוקד בהם בשוא לבד, א"כ לכאורה זו ראיה שזה שוא נע, אלא שיוצא מן הכלל בנטייתו לקמץ ולא לפתח, אך כאשר אין עדות על שוא, ובכל הספרים מנוקד בח"ק, ראוי לקוראו למעשה כח"ק, כיון שבזה א"א לדעת באמת מה טיבו (וכאמור לעיל, אף אם יש מקומות ללא הסבר, אין זו קושיא על המקומות שכן יש הסבר, ופשוט), ומדברי רוו"ה ברא' מ"ג נראה שהבין שזה שוא נע שנוטה לקמץ ולא לפתח משום שנגזר מחולם, ע"כ נשאר השוא נע נוטה לקמץ, וע"פ דבריו אפש"ל שגם לדידן שכל שוא נע הוא כח"ס, בכה"ג אנחנו מודים שנוטה לקמץ, וצריך לעיין בזה.

15.              משם ראיה! שהלא אין ניקוד כזה של חטף חירק! ועכ"ז בה' מקומות מופיע בכאר"צ ח"ח, לִֽקְִחִי-נָ֥א (מלכים א' י"ז י"א), הִֽשְִׁחִ֗יתוּ הִֽתְִעִ֥יבוּ (תהילים י"ד א'), הִֽ֝שְִׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְִעִ֥יבוּ (שם נ"ג ב'), והסיבה לזה היא, משום ששוא נע שאחריו אות גרונית, השוא נוטה לניקוד הגרונית שאחריו, כמבואר במאמר, ולכן כאן כשרצו לסמן שהשוא נע, לא יכלו לסמנו ע"י ח"פ או ח"ק, שהרי הוא נוטה לחירק, משום שאחריו גרונית בחירק, וע"כ סימנוהו ע"י חטף חירק, ולדבריך אין לזה שום הסבר, שהלא אין כזה ניקוד כלל!

16.              לגבי צרי יתכן שאתה צודק, אך הרד"ק (מכלו קל"ז ע"ב) כתב שהוא קמץ קטן-חטוף, ובאמת המעיר שם העיר כדבריך, ואכן כבר העירו לי ע"כ, ובעז"ה אתקן במאמרי ואביא דוגמאות שבהם לכו"ע הח"ק הוא סימון על ק"ק, כגון: זֳכְרָ֕ה (דה"ב ו' מ"ב), מָשֳׁכ֥וּ (יחזקאל ל"ב כ'), (שהם, אגב, גם בכתר אר"צ מנוקדים בח"ק).

17.              כאמור לעיל, לפי הכללים שבידינו ברור שהוא נע, אך כיון שלקדמונים היה רק ג' כללים היינו א. שוא בראש מילה, ב. השני מב' שוואים בזה אח"ז, ג. שוא תחת אות דגושה, ואילו שוא שאחרי תנועה גדולה, ושוא תחת אות ראשונה מב' דומות, לא היה נע אצלם, לכן כאשר הוא כן נע ע"פ מסורת שהיתה בידם (וזה במקומות רבים), סימנוהו, ואה"נ שע"פ הכללים שבידינו זה אכן ע"פ רוב מיותר, ואנו היינו יודעים שהוא נע גם ללא זה.

18.              אסביר להם כמו שהסברתי לך, הדבר פשוט וברור וכמו שכתבו להדיא האב"ע והרד"ק שהובאו בתשובה 1, ו"מנהג" הספרדים בזה הוא משום שאכן ח"ק רגיל באותיות גרוניות הוא ח"ק קטן, וע"כ גם באות לא גרונית, קראוה כמו באות גרונית, משום שלא ידעו את החילוק בין ח"ק בגרונית לבין ח"ק בשאר אותיות, אך אין ספק שזו טעות, ובדה"ט פסקה 11 כתוב בפירוש על לקחה שהוא בשוא נע, ונוטה לקמץ משום הגרונית שאחריו, ואגב, ר"מ ברויאר בסוף תנ"ך חורב מביא שיש כ"י שכתוב לקְחה הקו"ף בשוא לבד (דהיינו שלא סימנו שהוא נע), ומוכח ג"כ שזה שוא נע, והדבר פשוט.

19.              כמבואר בפירוט ובאריכות, א. הדבר כתוב במפורש במדקדקים, אב"ע, רד"ק, הגר"א, רוו"ה, ועוד, ואינו "סברה שלנו". ב. אין זה נגד דעת מ"ש, כמבואר בארוכה. ג. המנהג המקובל הוא שהקוראים נבוכים בזה, וכ"א קורא כפי ראות עיניו, וע"כ ברור שיש לקרוא כראוי, ולא לקרוא כעור לא יפתח עינו, ואם תעיין בכ"י המצוינים לעיל תשובה 2, תווכח שמנהג העולם לקרוא ח"פ כשוא נע רגיל, אמנם במקומות המועטים שגם בספרינו כן, יתכן שיש קוראים אשר מחוסר ידיעה קוראים בח"פ, אך ברור שא"ז "מנהג", כי גם אם תשאלם מדוע קוראים כך, לא ידעו לענות לך כהוגן (בדוק ומנוסה).

מקוה שתבין את הדברים, ומשער שג"כ תסכים עמם.

עכ"פ, יישר כח על ההערות!

בברכת התורה,

יעקב ב.

בתאריך 22 במרץ 2012 02:06, מאת Uriel Frank <u-f...@neto.bezeqint.net>:

 

----- Original Message -----

From: י ב

To: אליהו Eliyahu ; yaqov loyfer ; uriel ; דוד כוכב ; Elihu ; Tanis, Uri ; yarb...@gmail.com

Cc: eliyahu levin

Sent: Thursday, March 15, 2012 10:31 AM

Subject: Re: Re: חטף בלא גרונית

מורי ורבותי!
התחלתי לכתוב מאמר בשפה פשוטה ל"מתחילים" בענין שוא מורכב באות לא גרונית.
כשהגעתי ל"מרדכי" "שבלים" "צפרים" וכדומה הסתבכתי.
האם מישהו יכול לעזור לי בנדון.
צירפתי כאן את המאמר.
יעקב.


ואגב, ר' אליהו.
ראיתי את דברי אוריאל ואת כל המגיבים בנדון של "מרדכי",
ומאד נפלאתי שאף אחד לא מביא את ב"א בדה"ט (מובא בשלמותו בהערה י' שבמאמר) שדבר בענין מרדכי וכתב שאפשר לנקדו בין בשוא ובין בח"ק ומשמע מזה להדיא שזהו שוא נע ההגוי כקמץ.
בברכה רבה.
יעקב.

בתאריך 14 במרץ 2012 12:50, מאת אליהו Eliyahu <levi...@neto.net.il>:

לפני שאני שוכח  יש גם  זכריה ד,יב:
וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה-שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים

לא בדקתי עדיין.

 

בכל אופן כל עצמו שנָעמי ויָעמד הם בקמץ רחב הוא בגלל הגעיא וההברה הפתוחה.

נדמה לי שדיברנו בעבר אולי גם בהגיגים על אלקטה.

שבולים הוא בגוון חולם.

שהחולם יהפוך במקום לשווא לתנועה קטנה עם דגש כמדומה לא מצינו.

אולי תפנה גם לאוריאל ויעלו"י

אליהו

 

----- Original Message -----

From: י ב

To: eliyahu levin

Sent: Wednesday, March 14, 2012 12:00 PM

Subject: Re:

סיבכתני כהוגן.
אני יוצא מנקודת הנחה שאין מציאות של חטף קמץ או ח"פ באות לא גרונית, כפי שהבאתי במאמרי בשם בן אשר ובן בלעם.
מכאן שהח"ק ב"צרי" או ב"ראי" אינו ח"ק, אלא או קמץ קטן (אני מעדיף לכנותו כך), או שוא נע שמשום מה נוטה לקמץ ולא לפתח.
המסתבר הוא שזה ק"ק, וזה שאין אחריו דגש, זו אינה קושיא, כי א"א שיבוא דגש אחריו, והאם לא יתכן ק"ק כשאחריו האותיות אהחר"ע ואינם בשוא?
ומהו בכלל המקור שק"ק בא רק בהברה סגורה?
לגבי מה שקראת "חטף קמץ רחב" וכוונתך לשוא נע שנוטה לקמץ רחב, הרי ב"לקחה" זה אכן כך, אך "אלקטה" מנין, הלא אין אחריו גרונית.
לגבי מרדכי, מדקדוקי הטעמים פסקה 14 מוכח להדיא שהח"ק בדלי"ת הוא שוא נע, וא"כ לכאורה לדידן יש לקרותו ככל שוא נע.
לגבי צפרים, לכאורה יתכן שהוא בק"ק, שהרי אחריו אות שאינה נדגשת, אך ב"שבלים" אם הוא ק"ק היה אמור להיות דגש אחריו, ואם הוא שוא נע שמשום מה נטה לקמץ, א"כ לכאורה יש לנו לקרותו בשוא נע רגיל.
בקיצור - מסובך.
אם יש קצת (או הרבה) תשובות, אשמח לקבלם.

יעקב.

בתאריך 14 במרץ 2012 11:36, מאת eliyahu levin <eliy...@gmail.com>:

תחילה אביא לך מגליון אסתר סז

אם יש לאוריאל תוספת בקש ממנו (אולי יש גם אצלי)

מכאן ואילך דברי ידידנו אפ"ר (אוריאל פרנק נר"ו)

שאלה:

האם אתה מכיר דיון כלשהו, מלבד, "מנחת שי" (אסתר ב'), באשר למבטא שמו של "מרדכי": האם הוא בשווא (מָרְדְּכַי) או בקמץ חטוף/קטן (מָרְדֳּכַי).

לכאורה, לפי הניקוד בתנ"ך מהדורת ר"מ ברויאר, ע"פ כתר אר"ץ (דֳּ), יש לבטא, לכל העדות:  -מָרְדֳּכַי  כדין חטף קמץ באות לא גרונית, שאיננו באמת חטף ולא שווא, אלא דרך של המדפיס לציין שקמץ זה הוא קטן.  האמנם?

 

ד"ר יואל אליצור: כנראה שכן, אבל עם כל הכבוד לכל העדות, במקומותינו מי שקורא mordochay נחשב מן המתמיהים. היה בסביבתי אחד שדקדק על עצמו בקריאת המקרא לבטא את כל הבג"ד כפ"ת ואחרי שקרא את המגילה צחקו כולם על 'המן הרָרי' ולשנה אחרת העדיפו קורא אחר. בסופו של דבר אדם חייב לשבת בתוך עמו וכבר כתב הגאון בעל 'דיקא נמי' בהקדמתו שכל בן תורה צריך לדעת דקדוק ארמית בבלית אבל בכל זאת מותר ללמוד גמרא כדעבדי אינשי... א"ה: יש בשכונתי יהודי יקר שהיה קורא את המגילה לפי הספר שפת אמת של הרב בנציון כוהן ז"ל, כמובן עם מה שנשמע לאוזניים (לא אוזני המן!) רגילות הָאֲרָרִי, כי כך ביטאו ומבטאים התימנים עד היום. במשך תקופה מסוימת הייתי בא לביתו לשמוע את הקריאה שלו.

נכון, למי שאינו רגיל זה מעייף מעצבן וגם מצחיק. אבל מה לעשות זה הקרוב ביותר לאמת.

הקדמת הדייקא נמי (מיודענו ר' יצחק אבי מיודענו ר' אוריאל פרנק נר"ו) כמדומה אינה נוגעת לכאן.

אין הרגלי לימוד תורה שבעל פה עניין לכאן, אף שגם שם רצוי שיהיו מבני יהודה דדייקי לישנא.

אני מתאר לעצמי שיש בתי כנסת שיעדיפו קורא שאינו יודע או אינו רוצה לדעת מדקדוקי הקריאה הפשוטים שאנו מציגים בזה, מה זה מראה?[1] א.ל.

 

ד"ר יוחנן ברויאר:  ודאי, אין ספק שיש לקרוא Mordo, וכך אני נוהג מקדמת דנא. אינני מכיר דיונים על כך.

ברם, בניגוד לדבריו, כתבו אחרים בשם אביו, הרב mordochay / mordechay ברויאר ז"ל:

פרופ' ש' קוגוט: הרב ברויאר, שהיה עד לא מכבר חבר בקהילה שאני חבר בה (ושימש בה כרב בלתי מוכתר), נהג לקרוא: - mordo . כך נוהגים מאז בקהילתנו, אף שלא הכל מסכימים עם זאת. דומה שמסורת הגייה זו משמרת את הגיית שם האלוהות הזרה murduk , שהשם "מרדכי" שאול ממנה, ולטעמי -- דווקא בשל כך ראוי להגות בשווא, לשם בידול[2].

ר' יואל קטן: בזמנו אמר לי הרב ברויאר בעל פה, שמנהג ישראל לקרוא בשווא נע נובע מכך שפעם ידעו להבדיל בין קמץ חטוף לקמץ קטן רגיל, ולהגות אותו במעין חצי חולם, משהו בין שווא נע לבין מבטא של קמץ קטן, ובדרך כלל התרגלו לבטא קמץ חטוף כקמץ קטן, והנח להם לישראל שבמקום זה התרגלו לבטא את הקמץ החטוף יותר כשווא נע ופחות כקמץ קטן. אלו היו דבריו לפני הרבה שנים אם אני זוכר נכון, ובעקבות הדברים האלו חזרתי לבטא מרדכי כבשווא נע ולא כבקמץ קטן.

 

ועל דבריהם השיב רד"ר יוחנן ברויאר:

במחילת שני החכמים הנכבדים ששאלת, דבריהם תמוהים. בדברי ש"ק תמוה שהוא מתייחס לכל העניין כאל מנהג: "הרב ברויאר נהג לקרוא", "כך נוהגים", "מסורת הגייה" - אין כאן עניין למנהג אלא לכתבי היד המנקדים בפירוש בחטף קמץ. השאלה היא איך ראוי להגות חטף-קמץ, ולא איך מקובל או ראוי לקרוא שם זה. כיוון שאין ספק שחטף קמץ הגוי 0, ברור איך צריך לקרוא שם זה, אם אנו דבקים בכתבי היד, כפי שברור שראוי לעשות.

אשר לדברי הקי"ק {=הקטן [ר'] יואל קטן}, קשה לי להאמין שדברים אלו יצאו מפי אבי. הגיית חטף קמץ אולי היא בין שווא נע ובין קמץ קטן, אך זאת מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית. כלומר, הכוונה לקמץ קטן קצר יותר מן הרגיל, כמו חולם קצר. וזה כפי שאצל התימנים שווא נע הגוי כמו חטף פתח, וחטף פתח הגוי כמו פתח אבל קצר יותר. ובכן, אם הכוונה שאין אנו יודעים להקפיד על האורך, ולכן יש להגות זאת כמו שווא נע, הרי לפי היגיון זה יש להגות כל חטף פתח כמו שווא ולא כמו פתח, כיוון שאין אנו מסוגלים להקפיד שיהיה קצר. יתרה מזו, אנו נוהגים להגות שווא נע כמו סגול קצר. ואם אין אנו  מסוגלים להקפיד שיהיה קצר, ולכן השווא הנע נשמע לעתים כמו סגול ממש, אולי ראוי להגות גם שווא נע כמו שוא נח? נוסף על כך, הרי חטף קמץ נפוץ למדי, כמו במילים חֳרפים, עֳמרים וכיו"ב; האם גם שם יש להגות זאת כמו שווא נע ולא כמו חולם קצר? הקיצור, כיוון שאין חולק על כך שבכתבי היד יש כאן חטף קמץ, אין ספק שיש להגות זאת כמו כל חטף קמץ בכל מקום אחר.

א"ה: מדברי ר' מרדֳּכי ברויאר בסוף ספר כתובים בהוצאת מוסד הרב קוק אכן משמע כדברי ידידנו ר' יואל המקטין את עצמו.

גם משמע שם כדברי ר' שמחה, כלומר רוב העדות קוראים אותו בשוא כלומר כעין סגול, התימנים וה"ייקים" קוראים אותו כחטף קמץ. ורובם אינם מעבירים אותו לדור הבא. א.ל.

 

ד"ר רחמים מלמד:  ברוב קהילות ישראל הקרי הוא כאילו ה-ד' שוואית.

ידוע לי שבעדת יוצאי פרס ואצל התימנים המ' [צ"ל הדל"ת] נהגית על פי הניקוד חטף קמץ.

 

יעקב לויפר:  כדין חטף קמץ באות לא גרונית, שאיננו באמת חטף ולא שווא, מדוע זה אינו חטף? ממה נפשך, אם זו תנועה קטנה הרי שהיה צריך להיות דגש באות שלאחריה. ואם זו תנועה גדולה – הרי זה חייב להיות קמץ רחב וזה ודאי אינו. על כרחך שזהו חטף קמץ ובא במקום שוא נע 'לתפארת', כמו הֶחֳדַלְתִּי (שופטים ט ט) בָּמֳתֵי אָרֶץ (דברים לב יג). אלא דרך של המדפיס לציין שקמץ זה הוא קטן

 

ר"א לוין: אם נדבוק בכלל שאין קמץ קטן אלא בהברה סגורה על ידי שוא או דגש, אין מקום לשאלה. הד' בשוא וקיבל "צבע" של קמץ קטן בהשפעת ההברה שלפניו (מָר). לא מוכרות לי דוגמות נוספות.

רציתי להוסיף שאם ראית את שיטת ר"מ ברויאר, ברוב החטפים בלא גרוניות הוא רואה את עצמו פטור מלהעתיקם מהכתר, אבל כאן כנראה בגלל זהות כל כתבי היד הוא מעתיקם. בכל אופן הד' לא יצאה מכלל שוא.

רד"ר ח' גמליאל: ר' אוריאל, שלום וברכה. בעניין השם מרדכי, תיקון סופרים איש מצליח שיצא לאור בבני ברק שנת תשנ"ח מביא במגילת אסתר שבפרק ד פסוקים יב, יג "מנהגנו לקרוא בשני פסוקים אלו בלבד את הדל"ת בשוא קמץ והוא על פי לחם הביכורים (דף קכא עמוד ב), ואין הקפידה בזה וכו'." אמנם שמעתי פעם מפרופ' בר אשר שאמר שאף אחד לא נהג בעבר לקרוא בחטף קמץ למרות שמסומן. בברכה, חנוך

עד כאן הדיון של ידידנו אפ"ר בענין מרדֳּכי.

ועתה נמשיך קצת, מצאתי דוגמה של השפעת הברה קודמת

 שמואל ב,ו,ה:
וְדָוִ֣ד׀ וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י ה֔' בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃

 נדמה לי שציינתי בעבר שזו טעות גמורה להחשיב ראי או צרי קמץ חטוף,