עוד צנזורה מבלבלת במסכת ברכות:
אוריאל פרנק
"תלמודא"
שאינו "גמרא" (חלק א')
רבים סבורים כי משמעות זהה למילה העברית "תַּלְמוּד", ולמלים הארמיות "תלמודא" ו"גמרא" (היינו "מִלים נרדפות"). סברא זו נכונה רק מבחינה מילולית, אך למעשה ישנן משמעויות שונות, כדלהלן.
לשורש העברי למ"ד מקבילים בארמית של התלמוד הבבלי שני שורשים שונים: השורש אל"ף/יל"ף, והשורש הארמי גמ"ר. לפעמים, מופיעים שני שורשים אלו זה לצד זה במשמעות זהה לחלוטין, כגון ביבמות דף ע/ב: "וילפינן אנינות מפסח, דפסח גופיה ממעשר גמרינן".
יש להעיר כי לצד גמ"ר הארמי, קיים גם שורש עברי גמ"ר, הרווח בלשון חכמים במשמעות של סיום (כגון באבות פ"ב מט"ז: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר"; ב"מ פ"ז מ"ב: "גְּמָר מְלָאכָה"; ברכות פ"ג מ"ב: "אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה, יַתְחִילוּ").
כשאמר הלל לאותו גר (שבת לא/א) "זו היא כל התורה כולה; ואידך - פירושה הוא - זיל גמור!", משמעות הביטוי "זיל גמור" אינה "לֵך וסַיֵּם את מה שהתחלת!", אלא "לֵך ולמד!" (בדומה להגדה של פסח: "צֵא ולמד").
אך, אע"פ שמבחינה לשונית-מילולית "תלמוד" = "גמרא", נראה בפינה הבאה כי לכל מילה ניתנו משמעויות שונות.
יבמות דף עב/א מאי תלמודא?
"תלמודא" שאינו "גמרא" (חלק ב')
כפי שראינו בגיליון הקודם, הסברא כי "תלמוד" = "גמרא", נכונה רק מבחינה מילולית, אך למעשה ניתנו לכל מילה משמעויות שונות, כדלהלן.
נפתח במשמעות המילה העברית "תלמוד" (הזהה במשמעותה לשֵם הארמי "תלמודא"). המובן היסודי של שֵם זה הוא: "לימוד"[1], על שני מובניו:
א. שם הפעולה של הלומד (לְמידה; קניית ידיעות) ושל המלמד (הוראה; הקניית ידיעות). וזהו פירוש המילה בביטוי "תלמוד תורה" בלשון חז"ל[2] ("יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"; "גדול תלמוד תורה, שהתלמוד מביא לידי מעשה"); וכן במסכת אבות פ"ד משנה יג: "רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון"[3].
ב. "לימוד" במשמעות של "ילפותא"[4], הוכחה, ראָיה[5], וכפי ששואלים בסוגיות רבות: "מאי תלמודא?" (כגון בדף עב/א[6]) = "מהו הלימוד?", וכך פירש רש"י (חולין כב/ב ד"ה מאי תלמודא): "כלומר, מאיזה מקרא אנו לומדים"[7].
משמעות שלישית יש ל"תלמוד"[8]: "פְרִי הפעולה", היינו התוצאה שמתקבלת ע"י פעולת התלמוד/הלימוד (משמעות א' הנ"ל), היינו: החלק בתורה ששמו תלמוד, בין בצורתו הקדומה, בהיותו על פה, ובין בצורתו המאוחרת, בהיותו מגובש וכתוב, "ספר התלמוד". כך הוא הפירוש, למשל, בלשון השבח שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: "שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות וכו' " (סוכה כח/א[9]). וכן בדברי רב כהנא (שבת סג/א): "כד הוינא בר תמני סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא" [=למדתי את כל התלמוד].
ה"תלמוד" נבדל מן ה"משנה" בכך שאין הוא שינון ההלכות שנקבעו בדורות קודמים, אלא מדובר בהוכחות להלכות פסוקות, ובמשא ומתן סביב ההלכה[10] (ע"ע: רע"צ מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, עמ' 323-330: "מה בין 'תלמוד' ל'גמרא'?"; שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן לט).
יבמות דף עב/א מדקא נסיב לה הש"ס קרא - דאורייתא היא
"תלמודא" שאינו "גמרא" (חלק ג')
בגיליון הקודם למדנו כי למילה העברית "תלמוד" (ולמקבילתה הארמית "תלמודא") שלושה פירושים:
א. שם הפעולה לימוד (של הלומד ושל המלמד)
ב. לימוד מן הכתובים ("ילפותא", הוכחה)
ג. החלק בתורה ששמו "תלמוד" (תוצאת פעולת הלימוד; "פְרִי הפעולה").
ועתה נעיר על מקרה מעניין, בו טעות בהבנה של המילה "תלמוד" גרמה לשיבוש נוסח התלמוד בדפוסים החדשים /המאוחרים.
אחד מן השיבושים הרווחים בספרים שהודפסו בארצות הנוצרים - מאימת הצנזורה או בפקודתה - הוא מחיקת המילה "תלמוד" מדברי חז"ל (ראה על כך ב"מאמר על הדפסת התלמוד", בתחילת "דקדוקי סופרים" מאת רנ"נ רבינוביץ[11]), בכדי שלא להזכיר את שם הספר שבו כלולים דברים נגד הנצרות... [12]
כל כך "החמירו" בכך, עד שגם במקומות שפירוש "תלמוד" איננו "ספר התלמוד" (ג' הנ"ל), אלא "לימוד" (באחת משתי המשמעויות: א' וב' הנ"ל), בכל זאת מחקו את "תלמוד", ותמורת זאת הדפיסו "לימוד". כך מטבע הלשון "תלמוד ערוך" (שנשמר לפעמים בדפוס: שבועות מ/ב; זבחים יט/א; מנחות סו/ב; מעילה יז/א[13]) צונזר פעמיים (ביצה לד/ב; מנחות טו/א) ל"לימוד ערוך". וכן דברי רב "אפילו שיחת (חולין של[14]) תלמידי חכמים צריכה תלמוד" (עבודה זרה יט/ב), צונזרו במסכת סוכה כא/ב ל"צריכה לימוד".
ברם, לפעמים התבלבל המצנזר בין המובנים השונים של "תלמוד", ובמקום להמיר "תלמוד" ב"לימוד", הדפיס: "גמרא", או "ש"ס", בחושבו כי מדובר כאן על ספר התלמוד.
בדף עב/א מופיעה המילה "תלמודא" במשמעות ב' הנ"ל (ילפותא) בביטוי "נסיב לה תלמודא", המתייחס לתנא של הברייתא שהביא הוכחה להלכה מן האמור בתורה (=ילפותא). ברם, המצנזר טעה ובמקום להמיר את המילה "תלמודא" במילה "לימוד", המירהּ ב"ש"ס" (וכך מופיע בדפוס באזל[15]: "מדק' נסי' לה הש"ס"). ברם, המדפיסים הבאים "תיקנו" נוסח זה, שאין לו מובן, ע"י הוספת המילה "קרא" (=פסוק), וכך הודפס בדפוס וילנא: "מדקא נסיב לה הש"ס קרא". אך מסתבר שהנוסח שיצא מתחת ידי רבינא ורב אשי הוא כמצוי בכתבי יד ובדפוסים קדמונים[16]: "נסיב לה תלמודא" (וכן הגיהו רש"ש[17] וריעב"ץ[18], ברומזם למעללי הצנזור). יש לציין כי הביטוי "נסיב תלמודא" מופיע בתלמוד עוד י"א פעמים, ובכולם הותיר הצנזור את לשון חז"ל על כנה: "תלמודא" (כגון: יומא כג/ב[19]).
בפעם הבאה נדון במשמעויות המילה "גמרא", בעז"ה.
יבמות דף פו/א אמר רב אחא בריה דרבה משמיה דגמרא
"גמרא" שאינו "תלמודא" (חלק ד')
כאמור בגיליונות הקודמים, אע"פ שהמילה העברית "תַּלְמוּד" (ובארמית "תלמודא") והמילה הארמית "גמרא" גזורות משורשים בעלי משמעות זהה (למ"ד העברי = גמ"ר הארמי), למעשה, יש לכל אחת מובנים שונים. בשלושת הפירושים של "תלמוד" עסקנו בעבר, וכעת נדון במשמעויות המילה "גמרא".
המשמעות המקורית של מילה ארמית זו היא מה שהתקבל במסורת מן הדורות הקודמים. בעשרות סוגיות[20] אומרים חז"ל כי מקורה של הלכה או של ידיעה היסטורית היא במסורת איש מפי איש[21]: "גמרא גמירי לה", או בקיצור: "גמרא". לדוגמה, כשמבררים חז"ל מהו המקור לדברי המשנה (תענית כו/ב) המונה את הפורעניות שאירעו בי"ז בתמוז ובתשעה באב, אומרים חז"ל על אותם שלא נתפרשו בכתובים (בטל התמיד, שרף אפוסטמוס את התורה ונלכדה ביתר): "גמרא" (תענית כח/ב-כט/א).
כך הוא גם פירוש המילה בביטוי "משמיה דגמרא" (כפי שמפרש רש"י בסוגייתנו, דף פו/א ד"ה משמיה דגמרא). וכך מסביר רש"י את לשון התלמוד, הנאמר /שיש אומרים אותו בכל בוקר[22]: "אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא, ואליבא דאבא שאול[23]", וזו לשונו (יומא יד/ב): "משמיה דגמרא - דבר מקובל מכל בני הישיבה, שקיבלו מרבותיהם". כששאלו (יומא לג/א) את אביי על מסורת זו שלימד "ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות - מאי טעמא?", השיב: "גמרא גמירנא, סברא לא ידענא". כלומר, אביי העביר הלאה את המסורת כפי שלמד מרבותיו, ללא נימוקים, ובפרט מסוים לא ידע לתת טעם לדבר מדעתו (ע"פ רש"י[24] וריטב"א[25] שם).
פעמים רבות מופיע "גמרא" כניגוד ל"סברא" (או "חכמה"[26]), שהוא הלימוד והעיון המעמיק בהסבר המסורות, ובטעמיהן. כך שאלו חכמים את רב אשי ביחס להלכה שלִמד: "גמרא או סברא?" ותשובתו: "מתניתין היא", ולא חידש זאת מסברתו (לעיל כה/ב).
יבמות דף צד/ב גמרא
"גמרא" שאינו "תלמודא" (חלק ה')
למדנו כי המשמעות המקורית של המילה "גמרא" היא: הלכות ושמועות שנמסרו בקבלה[27], בניגוד ל"סברא" (או "חכמה"[28]), שהוא הלימוד והעיון המעמיק בהסבר המסורות, ובטעמיהן.
למשל, חז"ל מספרים (עירובין יג/א; סוטה כ/א) שעֵקב חריפותו הרבָה של ר' עקיבא, הלך ר' מאיר ללמוד בתחילה אצל ר' ישמעאל "גמרא" (="משניות שקיבל מרבותיו"[29]; רש"י), ואח"כ בא לפני ר' עקיבא "וסבר סברא" (="לפלפל ולדקדק במה שלמד, להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ"). במסכת סוטה אומר רש"י על חלק זה של התורה (הנקרא כאן "סברא", בניגוד ל"גמרא"): "וזה תלמוד שהיה בימי התנאים, ולהבין[30] דבר מתוך דבר כשהיה דבר חדש נשאל בבית המדרש מהיכן ילמדוהו ולאיזה משנה יְדַמוהו".
לדברי ר' מאיר (בבא מציעא לג/א), לא ר' ישמעאל, כי אם ר' עקיבא נחשב מבחינה הלכתית ל"רבו המובהק": "רבו שאמרו - רבו שלִמדוֹ חכמה" (="סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו, וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור"[31]; רש"י) "ולא רבו שלִמדוֹ מקרא ומשנה" ("מקרא - תורה נביאים וכתובים. משנה - כמו שהן שנויות, ואין טעמן מפורש בהן").
אמנם, להלכה (שולחן ערוך יו"ד רמב, ל), נפסק כדעת רבי יהודה, שרבו מובהק היינו מי שלִמדוֹ את רוב תורתו, בין מקרא, בין משנה (="גמרא" במובן המקורי), ובין תלמוד (="סברא").
ברם, כפי שהזכרנו בעבר (גיליון 426), בד"כ צונזרה המילה "תלמוד" מסִפרי התלמוד (שאף שמם שונָה לספרי "גמרא"[32]), ובמקומה הדפיסו "גמרא" (או "ש"ס" או "לימוד"). כך נוצר מצב מביך בו מי שנתקל במילה "גמרא" במהלך לימודו בסוגייה תלמודית, אינו יכול להיות בטוח האם לפניו המילה המקורית "גמרא" (=מסורת), או שמבעד למילה מודפסת זו מסתתרת המילה המצונזרת "תלמוד", אשר לה משמעויות אחרות, כנ"ל: שם הפעולה לימוד (של הלומד ושל המלמד); לימוד מן הכתובים, "ילפותא"; החלק בתורה ששמו "תלמוד" (שהוא תוצאת פעולת הלימוד).
בכדי לפתור תעלומה זו ניתן לנקוט בשני דרכים, ו"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ"[33]:
א. להשוות את נוסח הדפוס המצונזר לכתבי היד, וכך לגלות מה אמרו כאן חז"ל, "תלמוד" או "גמרא".
ב. לראות מתוך ההקשר, האם המילה "גמרא" עומדת בניגוד ל"סברא" (ואז משמעה: דבר שהתקבל במסורת), או בניגוד ל"משנה" (ואז משמעה: העיון במשניות שהתקבלו במסורת, דהיינו - סברא!).
"גמרא" = "תלמודא" ?! (סיום)
בגיליונות האחרונים עמדנו על המשמעויות המייחדות את המילה "גמרא" (=מסורת מרבותינו) ואת המילה "תלמוד" (=לימוד, או "התלמוד"), על אף הזהוּת מבחינה מילולית (שורש גמ"ר = שורש למ"ד).
ברם, לעיתים רחוקות מצאנו תלמוד במשמעות של גמרא, וגמרא במשמעות של תלמוד!
q תלמוד במשמעות של גמרא/מסורת
הביטוי "תלמוד ערוך הוא בידינו / תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' פלוני" נאמר בשש סוגיות בתלמוד הבבלי (בגיליון 426 עמדנו על כך שפעמיים צונזר הביטוי ל"לימוד ערוך", אע"פ שאין שום עילה לצנזר מילה זו, שהרי אין היא מתייחסת כלל לספר התלמוד). לשון זו נאמרת תמיד על הלכה שנלמדה במסורת מן הדור הקודם, כלומר ביטוי זה מקביל לביטוי הארמי "גמרא גמירי לה"! וכן פרש רש"י: "תלמוד ערוך - ששנאה מרבותיו... ולא אמרה מדעתו" (מנחות טו/א ד"ה רבי יהודה; מעילה יז/א ד"ה למוד"[34]).
זאת בשונה מן המובן הרגיל של תלמוד/תלמודא, כאמור.
q גמרא במשמעות של תלמוד
בגיליון הקודם הזכרנו שני דרכים בכדי לברר אם המילה "גמרא" המודפסת לפנינו היא חידוש של הצנזורה הנוצרית, ובמקור הכוונה היא למילה "תלמוד" (באחד משלושת פירושיה), או שמילה זו מקורית, ומשמעותה מסורת, כרגיל.
ברם, גם כאן יש יוצאים מן הכלל.
במסכת חגיגה (יא/ב) נאמר "חד שקיל וטרי בהדי רבֵּיהּ, ואידך מַצְלֵי אודנֵיהּ לגמרא". לכאורה, פירושו: "אחד נושא ונותן עם רבו, והשני מטה אוזנו לתלמוד", היינו מקשיב ללימוד שלהם. כאן אין הכוונה ל"מסורת" אלא ל"תלמוד", ל"שקלא וטריא"! נוסח זה אינו יצירת הצנזור, שכן גם בכתבי יד[35] כתוב "לגמרא" ולא "לתלמוד". אמנם, בכתב יד אחד (כ"י אוקספורד 23/366) הנוסח הוא "לשמעתא"[36].
חריג נוסף[37] נמצא בבבא מציעא (פה/א), שם מסופר על ר' זירא שבעלותו לארץ ישראל ישב מאה תעניות בכדי שישתכח ממנו "גמרא בבלאה[38]". נראה שביטוי זה מקביל ל"תלמודה של בבל" המופיע בדברי רבי ירמיה (סנהדרין כד/א): "'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם' (איכה ג/ו) אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל". נראה ש"גמרא בבלאה" (=תלמוד בבלי) מתייחס ל"סברא", לשיטת הלימוד והעיון שהיתה נהוגה בישיבות בבל[39]; אך שמא גם כאן יש לפרש ש"גמרא בבלאה" - היינו המסורות ההלכתיות שקיבל מרבותיו הבבליים.
לסיום נעיר כי בלשון המדוברת כיום משמשת "גמרא" במובן של החלק בתורה ששמו "תלמוד", אך נוצרה ההבחנה הבאה בין השמות: השם (המקורי!) של חלק זה בתורה ושל ספר זה (הנלמד בדף יומי...) "נתפס" ע"י חוקרי התלמוד במחלקות תלמוד שבאוניברסיטאות שונות. ואילו השם השגור בישיבות הנו בד"כ השם "גמרא" (שכאמור, מקורו בצנזור!).
אוריאל פרנק
מאת: ישראל בן שלמה <gemara...@gmail.com>
Date: יום ג׳, 21 בינו׳ 2020 ב-16:06