חמישיתו
אוריאל פרנק
או דלמא - טעמא דתרומה לאו משום משמעותא הוא, אלא משום דקיימא לן גורעין ומוסיפין ודורשין, הלכך, ויסף דגבי תרומה, כי שקלת לה וא"ו דויסף ותיקרי ביה יסף חמישיתו, ושדית ליה בסוף חמישיתיו - אתקרי חמישיתיו בשני ווין, ונשתמע חמישיות הרבה, אבל הכא, גבי הקדש דלא כתיב אלא חמישית, אף על גב דשקלת כו', ואם תאמר: נישדייה באמצע תיבה ונקרי חמישיות כסף ערכך, לא אשכחן גורעין ומוסיפין להפסיק את התיבה, אלא או בראשה או בסופה, כדאמרינן בסדר יומא (מח, א): ולקח מדם הפר - דם מהפר יקבלנו.
וחומש חומשה - אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשו תרומה כדקתני סיפא, ואם חזר ואכל התשלומין וחומש משלם חומש על אותו חומש, ובפרק הזהב דריש ליה מדכתיב ויסף חמישיתו ושקלינן לוא"ו דויסף ושדינן ליה בסוף חמישיתו ויהיה חמישיתוו בשני ווי"ן לרבות חומשין הרבה.
אוריאל פרנק
ודאי שאין דוגמא מקראית כזאת, וזה בלתי אפשריזה בעצם שימוש ב'כללי כתיב מלא לא מנוקד' לצורך דרשהאני מצאתי עוד דוגמא אחת במסכת פסחים. אשמח לדעת אם תמצא עוד דוגמאותאני מעתיק קטע מתוך מאמר שלי 'ימלא חסרונך - פרק ג'זבחיירעיון זה של היבלעות אות בחברתה יסביר לנו את דרשת הבבלי במסכת פסחים (סד.), שם מבארת הגמרא את שיטת רבי שמעון בכך שהוא דורש את המלה 'דַּם זִבְחִי' הכתובה בתורה פעמיים (שמות כג, יח; לד, כה), כך: גורעים יו"ד מהאחת ומוסיפים על השנייה ומתקבלות המילים 'זבח, זְבָחַיי' כשהשניה היא לשון רבים, זבחים הרבה. וכך מבאר זאת רש"י על אתר (ד"ה זבחי) "זִבְחִי זִבְחִי תרי זימני - תרי קראי כתיבי, שקיל י' דחד מינייהו ושדי אאידך [קח י' של אחד מהם והשלך על האחר], וקרי ביה זֶבַח - דהיינו פסח, וקרי ביה זְבָחַיי - לשאר זבחים".
תפקיד היו"ד הכפולה של 'זבחיי' בכתיב־לא־מנוקד הוא כמובן שלא נקרא 'זבחִי' בחירק, כפי שתיארנו בפרק הקודם על 'חרדליי' ו'דבוריי'. כלומר: הדרשה בנויה על כך שהמקרא 'מכיר' בעובדה שכתיבת יו"ד כפולה מצביעה על כך שהיו"ד היא עיצור ולא אות ניקוד. ודווקא לפי האופן הארצישראלי! שהרי כפי שתיארנו בפרק הקודם, המנהג הנפוץ יותר הוא להקדים א' לי', כמו בשמות שמאי, ינאי, וכדומה.
אולם אליבא דאמת היו אמורות לבוא שתי יודי"ן בצורה 'זְבָחַי'! יו"ד אחת לסימן רבים, זבחים [כמו 'זִבְחֵי צדק'], והשני לסימן השייכות, כמו 'זִבְחִי' - הזבח שלי. הצורה 'זְבָחַי' ביו"ד עיצורית היא בעצם תוצאה של התלכדות שתי יודי"ן שאינן הגויות - ליו"ד עיצורית אחת, וכך תמיד התהליך כששתי יודי"ן כאלו מתלכדות, כגון בְּנִי / בְּנֵי > בָּנַי.
תהליך זה דומה בשורשו לתהליך של התלכדות שתי אותיות זהות והפיכתן לאות אחת דגושה, ולכן - כתיבת זבחיי בשני יודי"ן היא בדיוק כמו כמו חָנְנֵנִי תחת חָנֵּנִי שהבאנו לעיל. והרי מצאנו שהמקרא עושה זאת.
וחמישיתוו
מקרה דומה אנו מוצאים במסכת בבא מציעא (נד:), שם אומרת הגמרא כי 'גורעין ומוסיפין ודורשין' במילים 'וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ' ומעבירים את הו"ו של וְיָסַף אל סוף 'חֲמִשִׁיתוֹ' כך שנקבל שם שני ווי"ן, ושני ווי"ן הן סימן שצריך לקרוא את הו"ו האחרונה כעיצור ולא כתנועה, כלומר: חֲמִשִׁיתָוו[1], כמו 'חמישיותיו'.
כאן כבר יש חידוש הרבה יותר גדול, שכן בצורה 'החמישיות שלו' אין אליבא דאמת שני ווי"ן אלא יו"ד ואחריה ו"ו, כמו נָשָׁיו, בָּנָיו, יְלָדָיו, היו"ד לסימן הרבים, והו"ו לסימן השייכות [נשים שלו, בנים שלו]. וחזרנו על כל המקרא ולא מצאנוהו מעולם משתמש באופן כזה של כתיבת שני ווי"ן, [גם בספרות חז"ל אין שימוש כזה]. כאן בהכרח בנויה הדרשה על הרעיון שו"ו כפולה מעידה על עיצור - דבר שהוא אליבא דאמת אינו יותר מאשר מנהג כתיב מלא - ולפיכך אם יש לנו ו"ו יתירה שאנו מעבירים אותה לסוף תיבת 'חֲמִשִׁיתוֹ', זו בעצם הוראה לקרוא 'חֲמִשִׁיתָו'.[1] כמו שכותבים רש"י כאן והרא"ש ומלאכת שלמה בפירושם לתרומות ו, א "ויהיה חמישיתוו בשני ווי"ן לרבות חומשין הרבה". הרבה לומדים נתחבטו בדברי הגמרא האלו משום שלא הבינו את העיקרון של שימוש בכתיב כפול כדי לציין עיצור. בתורה תמימה (ויקרא כב יד, אות צא) כותב שהוספת הו"ו על 'חמשיתו הופכת זאת ל'חמישיותיו', אבל דבריו נסתרים מדברי רש"י על אתר, ותוספות מנחות לד, ב ועוד מפרשים המוכיחים שענין 'גורעין ומוסיפין ודורשין' הוא רק להוספת אותיות בתחילת המילה ובסופה, ולא באמצעה. במהדורת שוטנשטיין על אתר כתבו "נראה שכוונת רש"י היא שהוי"ו הנוספת באה במקום יו"ד, וממילא המילה נקראת חמשיתיו", ומהיכן המציאו כלל זה?
מעניין שבדפוס שונצינו הנוסח הוא 'הוה ליה חמשיתוו' בשני ווי"ן! בדפוס ונציה הגיהו ל'חמשיתיו' כמו הכתיב המקראי של לשון הרבים. ובאמת לא מצאתי אישוש בכתב יד לגירסת דפוס שונצינו.