"בא גד" - על אמונה במזל (גדא) - הרב משה צוריאל
אוריאל פרנק
Subject: משה צוריאל -על אמונה במזל (גדא)
סנהדרין כ, א –
לשון המשנה: "והוא [המלך] יושב על הדרגש.... [וביאורו בגמרא שם] מאי דרגש? אמר עולא ערסא דגדא.
מפרש רש"י:
"דרגש ערסא דגדא - נוהגין היו לערוך מטה ושלחן בבית, ולא היו משתמשין בהן כלל, אלא למזל הבית מונחת משום ניחוש. גדא מזל, ודומה 'גד גדי וסנוק לא' (שבת סז, ב):
בהמשך הסוגיא בסנהדרין הנ"ל חלקו על מאן דאמר "גדא" ואמרו "אי קשיא הא קשיא. רבן שמעון בן גמליאל אומר דרגש מתיר קרביטין והוא נופל מאיליו, ואי סלקא דעתך ערסא דגדא קרביטין מי אית ליה? אלא כי אתא רבין אמר 'אמר לי ההוא מרבנן ורב תחליפא שמיה דהוה שכיח בשוקא דגילדאי, ואמר לי מאי דרגש? ערסא דצלא" [מטה של עור] [עכ"ל] כלומר אינה מיטת מזל. וכן הובא פירוש זה בעוד שני מקומות בתלמוד (מו"ק כז, א – נדרים נו, ב).
סעיף ב -
אמנם מצאנו כי במרוצת הדורות שימשה מלת "גדא" לעבודה זרה ממש, כמפורש בדברי ר' יהודה (שבת סז,ב). "האומר גד גדי [=מפרש רש"י: התמזל מזלי] וסנוק לא אשכי ובושכי, יש בו משום דרכי האמורי. רבי יהודה אומר 'גד' אינו אלא לשון עבודה זרה שנאמר "העורכים לגד שולחן" (ישעיה סה, יא). כלומר, יש כאן מחלוקת אם היא לשון "מזל" ודרכי אמורי בלבד, או עבודה זרה ממש.
נמצאנו למדים שהיו שתי שיטות בהבנת פולחן "גדא". וכך מצאנו בביאורו של המקרא ישעיהו (סה, יא):
"וְאַתֶּם עֹוזְבֵי ה', הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי, הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן, וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ".
התרגום "יונתן" וכן רש"י מפרשים אותו מלשון עבודה זרה. אבל רד"ק כתב: "העורכים לגד שלחן – 'גד' פירושו מזל, כלומר מקריבים למזל מן המזלות. ואמר רבי משה כהן שהוא כוכב צדק [=יופיטר], כי כן יקרא בלשון ערבי" [עכ"ל]. ו"המצודות" העתיק מדברי רד"ק. וגם ר"א אבן עזרא (על בראשית ל, יא) הביא דברי ר' משה, שהוא ניחוש וסגולה למען השגת המזל.
סעיף ג -
מה שמתמיה מאד הוא כי אחת מארבע אימהות האומה, לאה, קראה לבנה "גד" על שם "בא גד" (בראשית ל, יא). ודאי לא התכוונה לשם עבודה זרה, אלא לשם מזל. ומכאן יש לנו לחקור. אלה מקדמונינו שאינם מאמינים בכח המזל, ר' סעדיה גאון, הכוזרי, הרמב"ם ועוד, כיצד הם יפרשו מעשה זה של לאה, לשמוח עם המזל? ועוד, כיצד הסכים לכך יעקב אבינו שיקראו לבנו על שם ניחוש ומזל?
אבל מצאתי בפירוש הספורנו (לבראשית ל,יא) "בא גד - זה בא במקרה כי לא היתה כוונתי להביא זה לעולם, לולי שעמדתי מלדת".
כלומר, צירוף מקרים מוצלח, קוראים לכך "מזל". וכך באמת פירש רש"י לפסחים (מט, א) "אין זיווגן עולה יפה, במזל טוב" [=כלומר שיארעו להם מקרים מוצלחים], וכן כתב בבבא בתרא (י,א) "זכה - למזל טוב, יתן אותו חסרון [=כסף] לעניים" [עכ"ל רש"י].
וכן הוא בטור (חו"מ סי' כ"ח) "כי מזל רע שלו גרם שחלה הנתבע". וכן כתב אליהו בחור בספר "התשבי" (ערך: מזל) "וקורין להצלחה טובה 'מזל טוב' וההיפוך 'מזל רע'".
סיכום, יש חכמת "סימנטיקה" כלומר מלה מסוימת עוברת גלגולים שונים במשך הדורות*. אם בתחילה, בתקופת לאה, התייחסו למלת "גד" לשם ניחוש [וזה היה מותר ללאה, כי היא היתה לפני מתן תורה, וכמו שגם אליעזר עבד אברהם עסק בניחוש בחפשו אשה ליצחק]. במשך הדורות [בימי ישעיה הנביא] ייחסו מלה זו לעבודה זרה. וכן בבבל (הדיון בגמרא הנ"ל בסנהדרין כ ע"א) הם האמינו בכח ניחוש ומזל בלבד. וכידוע היו מחז"ל שהאמינו בכח המזלות (שבת קנו, א). אבל הרמב"ם (בפירוש המשנה, ע"ז פ"ד מ"ז) ושאר סיעתו החזיקו בדיעה הנגדית, שאין כח במזל, שיטת אמוראים המובאת שם בשבת (קנו, א).
ויש לציין כי גם בהמשך דברי הגמרא בסנהדרין (כ, א), היו שסרבו לפרש "דרגש" מטה של מזל, אלא "ערסא דצלא" כלומר, מיטת עור. והרי הם הכחישו שמדובר במזל, ויש בזה סיוע לרמב"ם וסיעתו. אלא לאה קראה לבן כך וכהבנת הספורנו, כן יפרשו רמב"ם וסייעתו.
ואם תשאל מה ההבדל? אלא בעבודה זרה מייחסים לאובייקט כח אדנות, שליטה כללית על ענייננו. מה שאין כן, מזל הוא רק לסימן טוב לעורר השפעה מהכוכב ובלי לייחס לו אדנות, ולדעתי היא בימינו אסורה מחמת "דרכי האמורי".
* אפ"ר: כוונת הרב לתופעה המכונה "מַעְתָּק סֵמַנטי". (באנגלית: semantic shift)
אוריאל פרנק
Kol Tuv,
Reuven Chaim Klein
Beitar Illit, Israel