3: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן
אוריאל פרנק
עלון שבות 162 - שתיקת האבלים / ארלה הראל
...וידם אהרן
בעל שבולי הלקט כבר קישר בספרו בין חובת שתיקת האבל, לתקדים ההסטורי של אהרן הכהן במות עליו שני בניו:
"האבל... אסור לו להרבות דברים, שאם מרבה דברים נראה כמי ששכח צערו, ואינו נראה כאבל, ומצינו שכר השתיקה לגבי אבל, שכן מצינו באהרן כשמתו נדב ואביהוא דכתיב 'וידם אהרן' וסמיך 'וידבר ה' אל אהרן'..." (הלכות שמחות אות כ') [2].
ואכן, באותו מעמד מרטיט, מתארת התורה:
"ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד. וידם אהרן" (ויקרא י', ג).
רש"י על אתר מביא את דברי המדרש [3]:
"וידם אהרן - וקבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" [4].
על דברי רש"י אלה, מעיר המהר"ל:
"דאם לא כן, 'וידם אהרן' למה לי? כי אחר שלא כתב שדיבר אהרן - בוודאי שתק, ולמה צריך לומר 'וידם אהרן'? אלא - לכן נכתב, שקיבל שכר על שתיקתו, שנתייחד עמו הדיבור, מידה כנגד מידה: הוא שתק מן הדיבור ונתייחד עמו הדיבור" (גור אריה שם, אות ג').
יסוד גדול מלמדנו כאן המהר"ל: השתיקה שבה עסקנו, הרי נתפסת בדרך כלל כחידלון, כרפיון וכשיתוק. השותק אינו אלא משותק, ואין לך חולשה כחולשה שבשתיקה.
אך שתיקת אהרן איננה נובעת מחולשה, ולכן תוצאותיה איננה פגיעה בחיים, אלא דווקא תעצומת החיים - השראת שכינה. שכן, מהי ה"מידה כנגד מידה" שבשכרו של אהרן? הוא הרי שתק, וכנגד - היינו מצפים לשתיקה אלוקית!
אלא ששתיקתו של אדם כאהרן, לא מתוך חולשה נובעת היא, אלא מחוזק - חוזק אמונתו במשפט האלוקי ובדיין האמת. בשתיקתו, ביטא אהרן את הכרתו בהשגחת הא-ל על ברואיו, ובכך שלא רק מעשיו ופעליו של האדם הם המכריעים את גורלו, אלא שיד ההשגחה והרצון האלוקי מנווטים את דרכו של האדם בעולמו.
ואכן, ראייה לפירוש זה ניתן למצוא בגירסה קדומה של תרגום אונקלוס:
" 'וידם אהרן' - ושבח אהרן" (מובא בתורה שלמה שם אות כ"ז).
ובמדרש מאור האפלה שם:
"כלומר, שהודה לקב"ה על שאירע לו" (מובא בתורה שלמה שם).
והרי התורה אומרת מפורשות - "וידם"?! וכיצד זה מתאר המדרש את אהרן הדומם כמודה לה', בשעה ששתק ולא הוציא מילה מפיו? היכן היא הודאתו והיכן הוא שיבוחו?
אלא, שאין לך שבח גדול משתיקתו של אהרן. בשתיקה זו, מביע אהרן את אמונתו ותודתו. הוא זועק, זועק בשקט. הוא מרים ידיו אל שמים, ומתוך לב מורתח, הוא כולא צווחה שעמדה על קצה לשונו, וממיר אותה בשתיקה שיש בה הוד, הוד של קבלה, הוד של אמונה, הוד של הודאה. הוא נזכר במה שאמר לו אחיו - "בקרובי אקדש". הוא יודע כי עליו להודות לה' על אשר גמל אותו, אך הוא יודע גם שהדרך העמוקה ביותר לבטא הודיה זו, היא דווקא על ידי שתיקה. וידם!
מאת: אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>
תאריך: 2 באפריל 2016 בשעה 22:02
נושא: 2: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן
אל:
שו"ת:
לק"י א ל' ניסן תשע"ה
כבוד הרה"ג רצון ערוסי שליט"א
כנהר שלום
ראיתי כמה פעמים כי הנוסח הנכון בתרגום אונקלוס ויקרא י ג ושבח אהרן. (כתב הרמב"ם באבות פ"ג מ"ג "ומזה פירש התרגום וידום אהרן ושבח אהרן." ובהע' כתב הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל "ונוסחת רבינו בתרגום אונקלוס „ושבח אהרן" וכ"ה בכמה כ"י עתיקים של המקרא. ובכ"י המאוחרים וכן בחומשים „ושתיק אהרן" וכן „הגיהו" לפנינו בנדפס." וכן, הסביר כבודך בספרך התורה והליכות עמנו כרך א עמ' רנ הנוסח ושבח אהרון שהוא בתרגום אונקלוס "כת"י תימן" ובעלון אור ההליכות גליון חודש תמוז התשס"ט שכך תרגם אונקלוס "לפי נוסחאות ישנות".)
דא עקא, בחומש תורת חיים (מוסד הרב קוק, תשנ"ג), בה מוכרז כי "תרגום אונקלוס מוגה על-פי התאג' על-ידי הרב יוסף קאפח", כתוב "וְשַׁבַּח [בנ"י וּשְׁתֵיק] אַהֲרֹן". בעוד שהשיב מהר"י קאפח זצ"ל לשואל בענין תרגום וגבר עמלק (שמות יז יא) שבחומש תורת חיים נדפס "מִתַּבְּרִין דְּבֵית עֲמָלֵק" (השאלה מתארכת ראשון כ"ג שבט התשנ"ג בש"ד) וז"ל מארי "לתרגום וגבר עמלק - מתברין דבית עמלק. אני לא הלכתי"... "אלא אחרי כתבי היד העתיקים שלי, ובכולם כתוב מתברין. וכבר שאלני בשעתו מנהל מוסד הרב קוק לפשר תרגום זה, ועניתיו כנ"ל". ומשו"ת הנ"ל הייתי חושב שאם נוסח התרגום שנדפס באופן סתמי הוא נוסח העתיק אז בודאי כן הדבר באותם מקרים שמצויין במפורש נ"י (מה גם שמהר"י קאפח לא תקן את דברי השואל שהזכיר "שבו הוגה התרגום ע"י כה"ר עפ"י התאג"). ובכן הואיל ומשום מה בויקרא י ג נדפס "בנ"י וּשְׁתֵיק" ולא כן הדבר בנוסח ישן, שאלותי איך להתיחס למוכרז כי "תרגום אונקלוס מוגה על-פי התאג' על-ידי הרב יוסף קאפח"? ובאיזה מדה נכון לסמוך על חומש תורת חיים לנוסח תרגום אונקלוס שבה, ואם לא לש"מ ואחד תרגום מה הנוסח היותר מקורי שפורסם לכך? כי הייתי קוֹרַא התרגום מחומש תורת חיים (אולם בתיקוני ניקודה המשובשת עד מאד, וכפי נקוד תימן בתאג' תורה קדומה ששגור בפי במדה מסויימת שהייתי מתרגם ממנה אי אלה שנים לפני שהשגתי חומש תורת חיים) וכעת איני יודע לפי איזה נוסח לתרגם, כי ברור שאין תרגום אונקלוס אלא תרגום אונקלוס ולא נוסחאות מאוחרות, בלי להפחית מן החשיבות הפרשנותית שיש להם כשיש.
בכ"ר
שמעיה אפל
כבוד הר' שמעיה היקר הי"ו,
אין לנו אלא מה שכתב רבינו בפירושו לאבות, ובהערות מו"ר מהרי"ק, שם.
וידום אהרון, ושבח, עפ"י הנוסחאות הקדומות.
ומה שמצאת בתורת חיים, אף שבד"כ הוא מדויק, אין לסמוך עליו, כי בסופו של דבר, הוא בבחינת קדירה דבי שותפי, שלפעמים היא לא קרירא ולא חמימא. וד"ל.
וַיִּדֹּם אהרן* - פרופ' נחם אילןכיצד הגיב אהרן על מותם הפתאומי של שני בניו בעת שהקטירו קטורת לפני ה'? לכאורה, התשובה ברורה. הלוא זו לשון הפסוק: "ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דִּבֵּר ה' לאמר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵש ועל פני כל העם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אהרן" (ויקרא י, ג). בדרך כלל מקובל להסביר שאהרן שתק, ועל כן זכה להערכה מופלגת. אכן, זה הפירוש הרווח בקרב פרשני מקרא רבים – פשטנים, דרשנים וחכמי סוד. משום כך דווקא ראוי להטות אוזן ולשמוע הד של פירוש אחר לגמרי למילה וַיִּדֹּם.
חוקרים כבר נתנו את דעתם להוראות השורשים דו"ם, דמ"ה ודמ"ם בעברית המקראית ובלשון חכמים. העיסוק המרובה בסוגיה זו מעיד עד כמה היא סבוכה ומורכבת. משה זיידל ציין את ההוראות 'דיבר' ו'רינן' לצד 'שתק'. יחזקאל קוטשר הראה שלדמ"ם המשמעות 'לחש' לצד 'שתק' גם בעברית ולא רק בארמית, והמשמעות 'שתק' משתקפת בלשון המקרא ולאחריה בלשון התנאים והאמוראים. עוד ציין להוראה 'לקונן בקול דממה', 'להיאנק' באוגריתית ובאכדית. במקום אחר ציין את דממה בהוראת 'רוממות'. על הוראת 'לחש' העיר בקצרה גם שאול ליברמן. שמואל אפרים לוינשטם ויהושע בלאו הביאו את ההוראות 'כלה, פסק, שתק' (הן 'נאלם מפחד' הן 'נרגע'), 'הושמד', 'דיבר בקול נמוך', 'התאבל', 'היליל', 'בכה'; ואף הם ציינו למקבילות באוגריתית ובאכדית.
רש"י היה ער להוראת הדיבור של המילה דומה: "דומה – לשון קלסה ודיבור, כדאמרינן בנדה [סו ע"א]: דומת עירך עלתה ביך […] ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא, לפיכך הוא נהפך ללשון שבח וללשון גנאי, כדאמר: שמקלסין אותו" (בבלי סוטה כז ע"א, ד"ה "דומה").
והנה בחומש "תורת חיים" שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק לפני כחמש עשרה שנה (ירושלים תש"ן) המילים "וידם אהרן" מתורגמות בתרגום אונקלוס "ושבח [בנ"י ושתיק] אהרן". לשון זו שונה מן הנדפס במהדורותיו של תרגום אונקלוס, ובהן אף מהדורת ברלינר ומהדורת שפרבר. גם בתרגומים ארמיים אחרים – המיוחס ליונתן בן עוזיאל ונאופיטי 1 – נקוטה לשון "ושתיק". גרסת אונקלוס "ושבח" ב"תורת חיים" נובעת, ככל הנראה, מהיות מהדורה זו מושתתת על התאג' התימני (תרגום רס"ג לתורה). אברר מעט את תפוצת הגרסה הזאת וגבולותיה בתחומה של מסורת תימן.
במדרש "מאור האפלה" לר' נתנאל בן ישעיה (1329) הגרסה "ושבח" מיוחסת לתרגום ירושלמי. הדברים נכתבו במקורם בערבית, ותרגומם הוא:"וידום אהרן" – תרגם ירושלמי ושבח אהרן, מן קול דממה דקה. כלומר שהודה לה' על מה שאירע. התבונן באומרו "וימותו לפני ה'" [ויקרא י, ב], וכן דומיהם. לפי שזה היה סיבת מותם – התפרצותם בעניינים האלוהיים, שאי אפשר להם להשיגם, ולפיכך נתחייבו מיתה בדבר האלוהי (עמ' שטו).על פי הפירוש הזה אהרן לא שתק, ולא זו בלבד אלא שעם כל הקושי הרגשי הנורא עדיין היו לו כוחות להודות לה' על האופן שהמית בו את שני בניו. לפירוש זה ציין ר' עמרם קורח, הרב הראשי האחרון בתימן במאה העשרים, בפירושו "נוה שלום" על תפסיר רס"ג (נשלם בשנת תרצ"ט [1939]) אשר נדפס בשולי התאג'.
אך באמת אין המפתח לשימור מסורת התרגום המיוחדת "ושבח" טמון בחיבורים התימניים שהזכרתי לעיל אלא בפירוש הרמב"ם למשנה באבות "ומנַיִן לאחד שיושב ודורש כאילו קיים את התורה? שנאמר 'יֵשֵב בדד וְיִדֹּם כי נטל עליו' [איכה ג, כח]" (אבות ג, ג), שם כתב:"ופרוש 'וידם' הדבור החשאי, מֵאָמְרוֹ 'דממה דקה', ומזה פירש התרגום 'וידם אהרן' ושבח אהרן. וראָיָתו שהוא כמי שנטל כל התורה, מאמרו 'נטל עליו' כאלו נתינת התורה כלה לו לבדו היא" (עמ' מח במהדורת שילת).כאמור, לתרגום המילה וַיִּדֹּם אצל אונקלוס יש שתי מסורות – "ושתיק" או "ושבח". מצד אחד גרסת "ושבח" נראית עדיפה דווקא משום שהיא הלשון ה"קשה", כפי שהעיר אל נכון ר' יחיא קורח, אביו של ר' עמרם קורח, בפירושו "מרפא לשון" על פירוש אונקלוס לתורה. כרגיל, נחשבת הלשון ה"קשה" אמינה יותר מבחינת השוואת הנוסחים וביקורתם. מן הצד האחר ראוי להדגיש כי מדובר בגרסה מאוחרת שתפוצתה הייתה מצומצמת מאוד. בימי הביניים רווחה גרסת "ושבח" לצד גרסת "ושתיק". מבין ההוראות שיש לשורש דמ"ם (ולשורשים הקרובים אליו דו"ם ודמ"ה), רק קוטשר ציין את הוראת 'רוממות' לדממה, ואף היא תפוצתה מוגבלת מאוד ואינה זהה להוראת 'שבח'. מניין הופיעה הגרסה "ושבח"?
דומה שלרמב"ם חלק מכריע בהפצת מסורת זו, לפחות על פי הממצאים שנצטברו עד כה. היא מופיעה בעיקר מסוף המאה השלוש-עשרה ואילך בספרד (בפירושי ר' ישראל ישראלי מטולדו ור' יוסף בן נחמיאש לאבות ובמדרשי התורה של אנשלמה אשתרוק איש ברצלונה), בפרובנס (בפירוש ר' מנחם המאירי), באיטליה (בפירוש ר' עובדיה מברטנורו), בצפון אפריקה (בפירוש "מרכבת המשנה" לר' משה אלאשקר) ובארץ ישראל (ב"מדרש שמואל" לר' שמואל די אוזידה), בעיקר בפירושים לאבות אך גם בזיקה לפסוק הנדון מויקרא. גם חכמי תימן האחרונים לא הרפו מגרסה זו. המשותף לכל החכמים הללו הוא שהכירו את פירוש הרמב"ם ואימצו אותו. ושמא ניתן להסיק גם מן ההעדר, שאף לא אחד מהם הביא לראיה את דברי רש"י לסוטה שצוטטו לעיל. ריבוי ההזכרות והציטוטים אינו מעיד אפוא על מסורת לשונית חלופית בתפוצה רחבה ועצמאית אלא הוא משקף חזרה על דברי הרמב"ם.
הרמב"ם נקט לשון קצרה, ונמנע מלהסביר אם ביסוד פירושו עמדו מניע לשוני-פרשני או שיקול תאולוגי, וכן עד כמה ראה בפירושו מסורת או חידוש. דומה שלפחות על השאלה השנייה קל להשיב. כיוון שתלה את פירושו בלשון התרגום, נראה שגם אם ראה בפירושו מידה של חידוש, לא היה זה אלא חידוש שהושתת על מצע לשוני הקיים זה מאות שנים. אם חידש, חידש בהחיותו מסורת לשונית נידחת.
ומדוע נזקק לגרסת התרגום הזאת? בזהירות אציע שהמניע אינו לשוני גרידא, שכן היה יכול להסתפק בחלק הראשון של דבריו, שמשמעות ידום בהקשר הנדון היא 'לחש, מלמל'. הראיה מן התרגום מעניקה עוד ממד להסבר הלשוני, כפי שהסבירו מקצת החכמים שציטטו את דברי הרמב"ם האלה.
גרסת "ושבח" מציבה השקפה אחרת בעניין תגובת אהרן על מות בניו. על פיה מלמל אהרן בלחש דברי שבח והודיה על האופן שמתו בו. גם בשעת צערו הבין אהרן שאין זה מוות סתמי אלא מוות שיש בו היבט מיוחד. ובאמת, מיד קיבל אישור לכך ממשה אחיו, אשר הביא באוזניו את דבר ה' "בקרֹבַי אֶקָּדֵש ועל פני כל העם אֶכָּבֵד". אכן, אף הקדוש ברוך הוא ראה באופן המיוחד שנסתלקו בו נדב ואביהוא צד של קדושה וכבוד.
נמצאנו למדים מלשון "ושבח" לא רק על חילופי הנוסח בתרגום אונקלוס אלא בעיקר על חילופי הדעות וההשקפות שנשתקעו בו. שתי התגובות שאפשר לייחס לאהרן מצד הלשון הן – לאמתו של דבר – שתי תגובות גם מצד תורת הנפש ותורת המידות.
* גרסה מורחבת של הדברים בלווית מראי מקום מפורטים ראו במאמרי "וידם אהרן", לשוננו סב (תשנ"ט), עמ' 21-15.