Fw: 2 שוא נע וחטף פתח
Uriel Frank
ההשערה שלי היא ששוא נע לא מחויב להיות דוקא נוטה לפתח, אלא, העיקר הוא שאינו נח אלא נע ע"י הרחבת האות בא' מן הדרכים האפשריות, אם ע"י נטייתו לפתח, או לקמץ, או לסגול, ואפי' לחירק וחולם וכו', הטברנים הרחיבוהו, כנראה מטעמי נוחות, ע"י פתח, ולפני האות י', ע"י חירק, וזה ג"כ כנראה מטעמי נוחות, וכן לפני גרוניות בניקוד הגרוניות, כנראה ג"כ מאותו הטעם, ובעצם היה דינו מסברא להיות שוה לעולם לפני כל האותיות, אלא, כאמור, כיון שאין חשיבות ע"י איזו תנועה מונע השוא, הניעוהו באופן הנוח ביותר, וכנראה לכן ג"כ השתנה אצל רוב ישראל להיותו מונע ע"י סגול, ג"כ מטעמי נוחות גרידא, משא"כ באותיות הגרוניות שדינו להתרחב דוקא ע"י תנועות אלו, ולא ע"י תנועות אחרות, והראיה, שגם לפני י' לא יורחב ע"י חירק, וכן לפני גרוניות וכו', וזהו הביאור ג"כ במה שכתבו המדקדקים שהבאתי שהאותיות הגרוניות שונות משאר האותיות שרק בהם שייך שוא מורכב, שהרי בשאר האותיות א"ז שוא מורכב, אלא שוא נע, שמורחב ע"י כל א' מהתנועות, ולא משנה איזו, משא"כ בגרוניות, שזה דוקא מורכב באופן זה.
העולה מהנ"ל שאם הדברים אכן נכונים (זו רק השערה בעלמא), הקורא ח"פ באותיות לא גרוניות כח"פ, ולא בשוא נע רגיל, אינו עושה טעות כלל, כיון שהעיקר להרחיב השוא, ולא משנה אם זה ע"י סגול, או ע"י פתח, ואע"פ שעושה פעם כן ופעם כן, גם בזה אין כלום, שהרי גם הטברנים קראו פעם כעין סגול, ופעם כעין חירק, ואין ענין בדוקא שתמיד יורחב ע"י אותה התנועה, אם כי, הטברנים חילקו ההרחבה ע"י נוחות, והקורא ח"פ כח"פ עושה זאת ללא קשר לנוחות, אלא רק משום שכך סימנו הסופרים, וזה אולי לא נכון כ"כ, אך עכ"פ א"ז טעות. והנעל"ד כתבתי.
בברכה רבה,
יעקב ב.
את המורפולוגיה נשאיר לידידינו השתקנים אוריאל ויעקב לויפר.אם ההנחה היא שחטף פתח ושוא נע זהים לגמרי קושייתך קשה.שוא נע בשאר אותיות הרי אם הוא לפני גרונית שאינה פתוחה מבוטא באופן אחר,לפעמים כמו קו"ף לפני טי"ת קמוצה מצינו אלקֳּטה, אבל גם בלי זה כמו שהאותיות שונות כך ניקודן שונה.ע' בח"פ אינו נשמע כמו ל' או כ' בח"פ.לכן סוככים או צללו סומן בחט"פ כנראה להבדיל מדומות אחרי תנועה קטנה שהוא בדרך כלל בשוא נח. וכן לעניין ושֲׁבה וכד'.לדעת ברויאר ספרי המקרא עם ניקוד ומסורה באו לכתוב את מסורת הקריאה הנהוגה.הם באו כמובן גם להורות אבל בעיקר להורות ולקבע את המנהג הקיים.לנקד גרונית בניקוד זהה לשוא נח לא יכלו.לנקד אותיות אחרות העדיפו את הסימן של השווא שאינו מחייב כל כך (מתגמש לפני גרונית ויו"ד)במקרים מיוחדים מצאו לנחוץ לציין שזה נע בדווקא.העניין הוא שאני בטוח שאינך הראשון ששואל שאלות אלה,וכל תשובותיי מנחושים והשערות.מעניין אם יש ניחושים והשערות של אחרים.אליהו
בתאריך 26 באוקטובר 2011 18:43, מאת י ב <tame...@gmail.com>:
האם אתה יכול להפנות אותי היכן מבואר מה זה "חטף מורפולגי"?
לגבי תשובתך, תמוה למה בגרוניות הוא חובה יותר מאשר בשאר אותיות, שהרי בין בגרוניות ובין בשאר אותיות הוא נקרא באופן זהה, ולמה שבגרוניות יסמנוהו יותר מאשר בשאר אותיות, ועוד יותר תמוה מש"כ המדקדקים שבגרוניות לא יתכן שוא נע כי הם נוטים להבלע, וע"כ יבוא ח"פ, הרי שוא נע וח"פ היינו הך, לא?
ראה למשל דברים אלה:
ז"ל בן-אשר בדקדוקי הטעמים פסקה 6 דרך אחה"ע (עמ' 8 בדפוס בער-שטראק): חוץ מארבע אותיות אחה״ע, לא יתיצב בהם דגש לעולם, ויתיצב בהם אח וחבר בניקוד, שוא ופתח, שוא וקמץ, ושאר האותיות אין להם אח ולא חבר בניקוד, כי אם קמץ- קמץ ואם פתח- פתח בלבד, עכ"ל.
ובטעמי המקרא המיוחס לבן-בלעם ב"שער על דיבור השוא" באופן ו' כתב וז"ל: השבא המניע (=כוונתו כנראה לח"פ) לא יתחבר עם מלך באות אחר מן אותיות הקדש כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם כגון אֲנִי י"י, וְאַתֶּם חֲנוּ, הלא הוא, עלה אלי, ודומיהם, ואם נראה לבד מאלה הד' בקצת הספרים זה משינוי דעות הסופרים שמרבין בנקודות כגון קדמיהון, משכו אותה וכל המונה, דיחזקאל (ל"ב כ') הא הודו בזה כל החכמים שיתכן להיות כי אם באותיות א"ח ה"ע לבדם. ואם רצו למנוע מן ד' אותיות א"ח ה"ע מלך ולקרותה בשבא לבדו או למנוע השבא ממנה ולקרותה במלך לבדו היה נשחת הדיבור לפי שהמלך לבדו נראה קלוט והשבא לבדו נראה מניע, עכ"ל.
וז"ל ר' משה הנקדן בשער הנקוד שבספרו "דרכי הנקוד והניגינות": ואבאר דין חטף פתח גדול וחטף פתח קטן. כל אחה״ע דינו לינקד בחטף פתח ולא בחטף (=שוא) לבדו יען כי אותיות אחה״ע נפתחות תמיד אין כח באדם לבטא החטף לבדו ע״כ חברו עמו הפתח כדי לפתוח מעט האות עם החטף אבל החטף עיקר ע״כ כל הברת א״ה הבאה לפני אחה״ע הראוי להיות בחטף יהיה בחטף פתח כמו תעלה. יעלה מהרי תמאנו תנחשו, וכן בראש תיבה כמו עלה חזק אמץ, ושלשה מבטלין יש ומסבין אותה לחטף לבד: הדגש כמו נאדר (שמו׳ ט״ו י״א) יחדו לחמו, יעלזו (תלי׳ קמ״ט ה׳) כי הלמ״ד דגושה כדין כל שני שבאי׳ רצופים אשר הראשון שוכן ורפי כאשר פירשתי ביחנך וכן נגינה מוקדמת מבטלת חטף פתח כמו נשבענו אנחנו שמענו ידענו, ומלת האהלה יצאה מן הכלל כי הנגינ׳ מוקדמת ובחטף פתח. וכן חירק באות שמוש לפני לשון הויה מבטל חטף פתח כטו יהיו , תהיו, מהיות, ואם החירק באות עיקר אינו מבטל כמו נחרו מהרו. והספרדי׳ מוסיפים עוד אחד והוא כאשר אחרי אות אחה״ע יש יו״ד כמו שמעיה, ידעיה, והטעם לפי שהברת אות עי״ן נוטה קצת לחירק בעבור היו״ד שאחריה ואין אות נפתחת ע״כ נשאר חטף לבדו.
מכל אלה משמע ששוא נע, וח"פ הם ב' דברים שונים. וצ"ב בזה.
בתאריך 26 באוקטובר 2011 12:44, מאת אליהו Eliyahu <levi...@neto.net.il>:
המנקד הטברני כאמור העדיף לתת סימן משותף לשוא נע ונח וסמך על בקיאות הקורא.במקרים מיוחדים אם מתוך רצון להדגיש או כי רצה למנוע טעות בודאות הוא סימן חטף.בגרוניות חטף זה הוא חובה, גם במה שנקרא "חטף מורפולגי" (אל תשאלני מה זה) סימן חטף שאצל הרוב נקרא חובה וזה למשל החטף של מרדָּכי.וכאמור במקומות אחרים סמך על הבקיאות ועל שגירות הקריאה בלשון העם.יש חטפים אחרים בלא-גרוניות שאינם "מורפולוגיים" ונתונים למנהג המקום ו/או החלטת המנקד-מסרן. גם ב"מורפולוגיות" גופה יכולות להיות מחלוקות.....אני מנסה להסביר מה שנראה לי, אם תמצא הסבר יותר טוב -- אדרבה ואדרבהאליהוSent: Wednesday, October 26, 2011 9:41 AMSubject: Re: שוא נע וחטף פתחומדוע באותיות אחרות הוא תמיד סמך על בקיאות הקורא ששוא בראש מילה הוא נע, ומעולם לא סימן שוא נע בתחילת מילה (אא"כ הוא בח"ק או ח"ס)? ועוד, גם באמצע מילה, כשאין שם יוצא מן הכלל מיוחד (היינו, בדומות, או אחר שורק בראש מילה) ג"כ סמך על בקיאות הקורא, מה השתנה באותיות הגרוניות?
מאן דאמר? היש דעה אחרת?
אגב, בניקוד הבבלי, (שגם התימנים נוהגים בדומה לו שלא לסמן שוא נח) יש חסרון גדול, והוא, שא"א לדעת האם האות נקראת בשוא נח, או שאינה נקראת כלל, ובפרט באותיות אהו"י, שפעמים רבות אינן נקראות.
בתאריך 25 באוקטובר 2011 21:18, מאת eliyahu levin <eliy...@gmail.com>:
כיון שנקטע אני שולח שובא.ל.אתה רוצה להקשות על מאן דאמר שבטבריה שווא נע רגיל היה כח"פ,אא"כ הוא לפני גרונית או יו"ד.ולפי אותה דעה כשרצו לציין ששוא זה בדווקא הוא נע כמו "ושֲמע" ציינוהו ע"י ח"פ.אבל אתה בעצם מקשה למה לא הסתפקו בגרוניות בראש מילה בשווא פשוט כשנחוץ ח"פ (כי במקרה של חטף קמץ או סגול ליתא לקושייתך).קשה לנחש מה בדיוק שיטת הניקוד המשוכללת שלנו.בניקוד הבבלי אין סימון לשווא נח.זה מֵקֵל להחליט במקום ספק [במילה יברכך אין שווא בכ"ף הראשונה כי הכ' בשוא נח). הטברנים לא הסתפקו בזה.הם ויתרו על סימן השוא הנח רק בסוף המילה.לדעתם עדיף לסמן שואים נחים באותו סימן של שוא נע,ובלבד שלא ידלגו אותיות חסרות ניקוד (או אולי טעם אחר).נעבור להערותיך. המנקד לא סמך על בקיאות הקורא שכל שוא בראש מילה הוא נע.כ"ש שלא סמך על בקיאות זו לגבי שוא בתוך המילה.וכ"ש במילים כמו נחְלה נחֲלה.אליהובתאריך 25 באוקטובר 2011 18:43, מאת י ב <tame...@gmail.com>:
למבטא השוא נע הטברני שהוא כח"פ, מה הכוונה במה שאמרו המדקדקים שבאותיות הגרוניות לא יכול להיות שוא נע, אלא א"כ יצטרף עמו פתח, סגול, או קמץ, הרי כשמצטרף עמו פתח, הוא שוא נע רגיל לכל דבר, וא"כ, א'. למה סימנוהו בח"פ הרי כשיסמנו שוא רגיל, בראש מילה לדוגמא, הוא ממילא ח"פ, ומדוע צריך לסמנו. ב'. הרי יתכן שוא נע רגיל באותיות גרוניות. בקיצור, מה החילוק בין הגרוניות לשאינן גרוניות.
יעקב