הביטוי "פה מפיק מרגליות"

[אוריאל פרנק‎]

להערה 28: יש להוסיף את דעת ר"ג על כתיבת ס"ת ביוונית.

אפ"ר

לבירור הביטוי "פה מפיק מרגליות" משמעותו ומקורותיו /     משה אופיר 

"גדלתי בבית דתי, מעט אחרי בר המצווה שלי הפכתי למשך עשור לחרדי, ואח"כ למדתי שנים רבות באוניברסיטאות במגוון מחלקות, וכך זכיתי לטעום מאכלים רבים וטעמים מגוונים"

-

באומרנו אודות מאן דהו כי פיו "פה מפיק מרגליות", לבטח כוונתנו כי דבריו נכונים, נכוחים ומבריקים. כזו היא גם ההגדרה המילונית של מטבע לשון זה. אבן שושן כותב [1]: "פה מפיק מרגליות – כינוי מליצי לדברן מעולה, מביע דברים נאים במילים נאות".

בדומה לזה גם אצל שויקה [2]: "כינוי לבעל כושר ביטוי מעולה (בעיקר בדרשה, נאום, הרצאה, הצגת טענות ועמדות וכד')".

נדמה כי מקורה של המטאפורה בדמיון הפיסי שבין צורת הפה ל"לוע" הצדפה, ואם כן, כדרך שצדפה מוציאה מתוכה פנינים, היינו מרגליות [3], כך פה מפיק מתוכו דיבורים נאים.

אך כלום רק אותו דמיון חיצוני שבין שתי הצורות הוליד ביטוי זה, או שמא יש גם הקשר אחר, אינהרנטי, בין הפה לצדפה כמו גם בין המילה הנהגית לפנינה?

לשם בירור העניין נעקוב אחר ניב זה למן רגע הופעתו הראשונה בספרותנו.

 

חז"ל הם שטבעו מטבע לשון זו ובמקומות שונים הם מייחסים את האמירה הזו לשני חכמים שונים, וכן מושא הביטוי – גם הוא מוסב על שתי דמויות שונות.

הזדמנותו הראשונה היא בתלמוד הבבלי במסכת קידושין דף לט עמוד ב. לאחר דברי רבי יוסף על מקור כפירתו של "אחר" – אלישע בן אבויה – מדרשה מוטעית של פסוק, אומרת הגמרא: "ואיכא דאמרי לישנא דחוצפית המתורגמן[4] חזא דהוה גריר ליה דבר אחר, אמר פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? נפק חטא" [5].

תרגום:

ויש שאומרים, לשונו של רבי חוצפית המתורגמן ראה, שהיה גוררהּ חזיר. אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? יצא ( = התפקר), חטא.

כדברים האלה בשינוי קל מצאנו גם בתלמוד הבבלי מסכת חולין, דף קמב עמוד ב [6], שם, במקום "דהוה גריר ליה דבר אחר" מתוארת לשונו של רבי חוצפית המתורגמן כ"מוטלת באשפה".

הזדמנותו הנוספת של הביטוי היא באבות דרבי נתן בפרק לח':[7]"…והפילו ונפל הפור על רשב"ג. מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו והיה בוכה וצועק פה קדוש פה נאמן פה קדוש פה נאמן פה שמוציא סנדלפונין[8] טובות ואבנים טובות ומרגליות…"[9].

אם כן לפנינו מסורת נוספת על רבי ישמעאל בן אלישע כבעל הביטוי ורשב"ג כמושאו.

פרט לכך לא חוזר ביטוי זה שוב לאורך כל ספרות חז"ל. הוא שב ומתגלגל רק בחיבור ימי-ביניימי, "מעשה בעשרה הרוגי מלכות", שהדפיס יעללינעק [10], וכן אצל אייזנשטיין באוצר המדרשים[11], בנוסח תואם לנוסח שבאבות דרבי נתן.

ובכן, לא זו בלבד שביטוי זה אינו שב בספרות חז"ל להוציא המקורות דלעיל, אלא ניכר גם דמיון בולט מאוד בין שתי המסורות.

בגרסת הבבלי בעל הביטוי הוא חכם בשם אלישע ואילו בגרסת אבות דרבי נתן – בנו של אלישע, רבי ישמעאל.

בשני המקורות הרקע לאמירת השבח הוא מותו של חכם והוא נאמר כהספד נוכח גופתו המבוזה. שני הגיבורים, על פי שני המקורות, הם חכמים מ"עשרה הרוגי מלכות".

קשה להניח ששני ענפי הנוסח מקוריים ואך מקרה הוא כי שני חכמים שהשם אלישע קשור בשמם[12], נקטו בדיוק אותו ביטוי ביחס לשני אישים שונים מעשרה הרוגי מלכות – ביטוי שכאמור לא היה לפניו ואינו עתיד להופיע בספרות חז"ל על אודות אחרים.

נראה, אם כן, שרק נוסח אחד מהם מקורי ואילו השני התפתח בעקבות מסורת שייחסה את השבח הזה לאחד מעשרה הרוגי מלכות. אפשר שהשם הנדיר יחסית, "אלישע"[13], גרם גם הוא לחוסר ודאות באשר לזהותו של בעל הביטוי [14].

(ייתכן שגרסת האדר"ן מושפעת מהמסורת על אלישע בן אבויה שבירושלמי[15], במסכת חגיגה, פרק ב' הלכה א' [דף ז' עמוד ב]: "…ויש אומרים ע"י שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זהו הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה…". לפי מסורת זו אלישע בן אבויה אינו בעל הביטוי "פה מפיק מרגליות", ואם כן הוא "פנוי" לייחסו לחכם אחר).

.

אך לפני שנעמוד על משמעותו המקורית של הביטוי, יש לברר מהי "מרגלית" המופיעה בו.

במילונים העבריים, מופיעה המרגלית כ"פנינה", וקרוב לוודאי שזוהי משמעותה המקורית [16]. אכן, יש להעיר כי יד התרגומים השונים לא תומכת לחלוטין בטענה זו ואפשר שהמילה "מרגלית" שמשה אף לתיאור אבן יקרה סתם [17]. ובכל אופן, בחלק ניכר מן התרגומים[18] ובמקורות אחרים[19], מרגלית מתורגמת לפנינה.

במספר מקומות בספרות חז"ל מופיעה המרגלית כמי שטמונה בקרקע [20], אך אין ללמוד מכאן כאילו סוג של מחצב היא. קרוב לוודאי שניתנה שם לצורכי שמירה, או שאבדה לבעליה והתגלגלה לאדמה [21].

על תהליך ייצור הפנינה אנו יודעים כי חומר מסוים (למעשה – גרגר חול) אשר נכנס לצדפה מכוסה על ידיה בחומר שממנו עשויה הפנינה – כך מייצרת הצדפה את הפנינה. אפשר שידע זה רווח כבר בעולם העתיק וגם חז"ל הכירוהו [22].

יש זן אחד של חכם שניתן לומר על אודותיו שחומר X נכנס אל פיו ויוצא כחומר Y – זהו המתורגמן [23]! אמנם אין כאן התאמה מלאה בהליך ה"ציפוי" ולבטח אין בכוונת חכמים לומר כי "החומר" הנפלט – התרגום, יקר ערך מ"החומר" הנקלט – לשון הקודש, אך עדיין מדובר על "חומר" הנכנס לפיו של החכם, עובר תהליך מסוים ויוצא החוצה כ"חומר" אחר. כל חכם "רגיל", בעל הלכות ואגדות, אינו עובר תהליך דידקטי שכזה.

כך, אם כן, הפועל "הפיק" אינו משמש רק בצורתו המקורית כ"נפק" הארמי – היינו יצא, נפלט, אלא שהוא קרוב אף ללשוננו אנו, ש"הפיק" מקפל בתוכו גם את המשמעות של "עשה" או "יצר" ("הפקה", "להפיק" וכו'). ואגב כך יתכן שיש לקרוא פה mefik מרגליות, ויתכן שיש לקרוא פה mapik מרגליות.

אם זוהי משמעותו האמתית של הביטוי הרי שהוא מאשש את גרסת הבבלי. לא על רבי שמעון בן גמליאל הנשיא נאמר שבח/הספד זה, אלא על רבי חוצפית המתורגמן.

אם אמנם כך, יש להניח כי ברבות הזמן אבדה המשמעות המקורית של הביטוי והתקבעה כשבח כללי לחכם, ומכאן יצא בעל "אבות דרבי נתן" לספר על רבי ישמעאל בן אלישע כמי שאמר את השבח הזה על רבי שמעון בן גמליאל.

אלא שאם כך, עדיין תמוה הדבר ששבח זה לא נפוץ כל כך ולא מצאנו אותו אלא בשני מקומות שרב בהם הדמיון על השוני.

לשון אחר, מדוע לא זכו חכמים נוספים בתקופת חז"ל להיות מוכתרים בתואר "פה מפיק מרגליות", אם בלאו הכי אבדה לו משמעותו המקורית המצמצמת אותו רק למתורגמנים?

ניתן להעלות כמה השערות על דרך השתלשלות המסורת מאלישע בן אבויה ורבי חוצפית המתורגמן אל רבי ישמעאל בן אלישע ורשב"ג [24].

כבר הראינו כי היתה נטייה, או לכל הפחות מצאנו דוגמה נוספת לחילופי השמות אלישע בן אבויה ורבי ישמעאל בן אלישע בין הבבלי לאבות דרבי נתן. מקור נוסף לטעות אפשרית מצוי בדמיון שבין רבי ישמעאל בן אלישע לרבי חוצפית המתורגמן דווקא. מכל עשרת הרוגי מלכות דווקא שניהם השתבחו ביופי יוצא דופן. "אמרו עליו על ר' ישמעאל כהן גדול שהיה משבעה יפים שהיו בעולם והיה פניו דומה למלאך ה' צבאות" [25]. "ואחריו הוציאו את רבי חוצפית המתורגמן. אמרו עליו על רבי חוצפית המתורגמן שהיה בן מאה ושלושים שנה כשהוציאוהו ליהרג היה יפה תואר ויפה מראה והיה דומה למלאך ה' צבאות"[26]. לא סתם יפים במיוחד היו שניהם אלא שניהם דומים היו "למלאך ה' צבאות".

אך אפשר שגם בתקופה מאוחרת יותר שמר הביטוי על צביונו המקורי, ובכל זאת הוא התאים להיאמר גם על רבי שמעון בן גמליאל. זאת משום שהיתה מסורת כי גם רבי שמעון בן גמליאל היה…מתורגמן.

במדרש "אלה אזכרה" (שלהבדיל מהנוסחים ב"מעשה עשרה הרוגי מלכות"[27] לא מכניס לפיו של רבי ישמעאל את הביטוי הנ"ל) מקונן רבי ישמעאל על רשב"ג: "הלשון שהיתה מבארת התורה בשבעים לשונות איך עתה לוחכת עפר, והיה מתאונן ובוכה על רשב"ג".

לא ברור מהו מקור המסורת כי רשב"ג "היה מבאר את התורה בשבעים לשונות" [28], אך בכל אופן לפנינו מוצג רשב"ג כמתורגמן. נמצא אם כן שאם היתה מסורת כזו שרשב"ג עסק גם בתרגום המקרא לשבעים לשון[29] (הגם שאינה מוזכרת באדר"ן ובמקום הופעתה לא נזכר לצדה הביטוי "פה מפיק מרגליות"), מעתה נאים לו דברי השבח כי פיו "פה מפיק מרגליות" היה.

לסיכום, המסורת סיפרה כי חכם, קרוב לוודאי "אלישע" מסוים, השתמש ב"פה שהפיק מרגליות" כהספד וקינה על מותו של אחד מעשרת הרוגי מלכות, מתורגמן, שהרי רק על אודות בעל תפקיד כזה תואם הביטוי. בבבלי התקבע כי היה זה אלישע בן אבויה שאמר את הדברים על רבי חוצפית המתורגמן. אם הביטוי שמר לאורך השנים על משמעותו המקורית ומשום כך לא נאמר עוד על אף חכם אחר, להוציא רבי שמעון בן גמליאל, כפי שמסופר עליו באבות דרבי נתן, זאת משום שמסורת נוספת ידעה לספר כי גם רבי שמעון בן גמליאל היה מתורגמן, ומעתה נאה לו שבחו כי פיו, "פה מפיק מרגליות" הוא [30].

 

————————————————–

[1] אברהם אבן-שושן, המילון החדש המהדורה המשולבת, בערך "מרגלית", כרך ג', עמ' 1052. תל אביב תש"ס.

[2] יעקב שוויקה, רב מילים – המילון השלם, בערך "פה", כרך חמישי עמ' 1446. חמ"ד 1997.

[3] על הקשר פנינה-מרגלית, ראו להלן.

[4] בכת"י אוקספורד 245 (367) הגרסא היא קרוב לוודאי "דגברא רבא", ללא ציון שם החכם. כך להדיא בדפוס ראשון ובכת"י ותיקן, וכן בעין יעקב.

[5] בדפוסי ספרד (קודם הגירוש) כל הקטע הזה אינו נמצא.

[6] בכתי" ותיקן 121 ובכת"י ותיקן 122, בכת"י מינכן ובדפוס ראשון חסר כל הקטע הזה. בספר היוחסין הגרסא היא רבי יהודה הנחתום (כמו המסורת שבירושלמי, עיינו על כך להלן).

[7] מהדורת שכטר, ניו-יורק וירושלים תשנ"ז, נוסחה א', עמ' 114.

[8] ובכת"י נוספים: "סנדרכים" או "סנדרים" ראו שם, הערה ז'.

[9] בנוסחה ב', בפרק מא' הנוסח שונה: "בא אספקלטור והתיז ראשו של (רבי ישמעאל) [רבי שמעון בן גמליאל] והיה (רבי שמעון בן גמליאל) [רבי ישמעאל] מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר הפה שהיה עסוק בתורה הרי הוא מלא חצץ…"

[10] בית המדרש, חלק ו', עמ' 23, נוסחה ב'. ובשינוי לשון אך עדיין עם אותו הביטוי בנוסחה ג', שם, עמ' 32.

[11] חלק ב', עמ' 439 – 443.

[12] במדרש הימי-ביניימי המאוחר "אלה אזכרה" (נדפס בבית המדרש של יעללינעק, חדר שני, עמ' 64 – 72, ושוב באוצר מדרשים, של אייזנשטיין, חלק ב', עמ' 440 – 443) הגרסה היא רבי ישמעאל בן רבי יוסי. גרסה זו קשה ונסתרת מרוב המקורות האחרים. רבי ישמעאל בן רבי יוסי, בנו של רבי יוסי בן חלפתא היה מאוחר לשאר החכמים מ"עשרה הרוגי מלכות" וחי בתקופת רבי יהודה הנשיא. אמנם בלאו הכי מועד הריגתם של עשרת הרוגי מלכות לא היה מועד אחד דווקא. ראו על כך למשל אצל בובער, מדרש תהלים, מזמור ט', סעיף יג', ושם הערה פט', עמ' 88 ואחרים, אך על "איחור" הגזרות עד לסוף המאה השנייה ואולי לתחילת המאה השלישית – לא שמענו. בתלמוד הבבלי לבטח אין זכר למותו המרטירי של ר"י בן רבי יוסי, ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קמב עמוד ב. גם הפייטן, מחבר הקינה ליום כיפור על עשרה הרוגי מלכות, לא מכיר מסורת כזו.

[13] מהתקופה התנאית מצאנו את רבי יוסי בן אלישע (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלט עמוד א) ורבי יהושע בן אלישע (תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף  מד עמוד א) חכם נוסף הוא מהתקופה האמוראית לבטח – אבא בן אלישע, ראו בראשית רבה, פרשה פ', ז' (עמ' 959 במהדורת תיאודור-אלבק, ירושלים תשנ"ו), אך שם הגרסה היא אבא בן אלישיב ורק לפי ילקוט שמעוני, דפוס וינציה שכ"ו (כתי" המסומן אצל אלבק באות "י") הגרסה היא אלישע.

[14] מעניין לציין שנמצא מקום נוסף שבו אבות דרבי נתן מחליף עם התלמוד הבבלי את רבי ישמעאל בן אלישע עם אלישע בן אבויה. ראו נוסחה א', פרק מ', דיבור המתחיל שלושה תלמידי חכמים (עמ' 128) "הרואה…אלישע בן אבויה ידאג מן הפורענות". ובאותו הנוסח נוסחה ב', פרק מו', דיבור המתחיל ג' תלמידים הם (עמ' סה'), וכנגדם בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות, דף נז עמוד ב: "…רבי ישמעאל בן אלישע ידאג מן הפורענות." אמת, ה"החלפה" היא הפוכה אמנם, אך עדיין אולי מלמדת על בלבול הדומים, שמקורו או במסורות ע"פ או בטעויות מעתיקים בין שני האישים.

[15] והשוו הקדמתו של מנחם קיסטר למהדורתו של ש"ז שכטר לאבות דרבי נתן (לעיל הערה 6), עמ' 12, על קרבתו של החיבור לבבלי דווקא.

[16] פקפוק מסויג על הנחה זו ראו אבא בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, ת"א תשכ"ז, עמ' 271 – 272.

[17] בתרגום המיוחס ליונתן בו עוזיאל לתורה מתורגמת כל אבן טובה כמרגליין. עיינו למשל שמות כח' 17. גם התרגומים לכתובים אינם אחידים בדעתם. כך למשל לכל אורך ספר משלי התרגום הארמי לפנינה הוא כיפי טבתא. ראו שם, ג' 15, ח' 11, לא' 10, ועוד. (על שונותו של תרגום משלי משאר תרגומי הכתובים ועל קרבתו האפשרית לפשיטתא, ראו יהודה קומלוש, המקרא באור התרגום, תל אביב תשל"ג, עמ' 72 – 74, ושם הערות 29 ואילך). כך גם בתרגום איכה ד' 7. גם בתרגום השבעים ל"רחוק מפנינים מכרה", משלי לא' 10 : Λι΄θων Πολυτελŵν , היינו אבנים יקרות או משובחות, ללא אזכור ספציפי של מרגליות. ייתכן שלא רק מרגלית שימשה כשם כולל לאבן טובה אלא גם פנינה. במקומות רבים בספרות חז"ל נהגו לכרוך יחדיו אבנים טובות ומרגליות ואפשר שמכאן חוסר הדיוק. עיינו למשל בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף עה עמוד א. וכן שם, מסכת תענית, דף כא עמוד א., ושם, מסכת בבא בתרא, דף עד עמוד א, ועוד מקומות רבים.

[18] תרגום ירושלמי, שמות שם. ראו גם התרגום לאיוב כח' 18.

[19] ראו למשל מצודת ציון, משלי שם. ראו גם אוצר לשון התלמוד, חיים יהושע קוסובסקי, ירושלים תשל"א, כרך כה', עמ' 950, בערך "מרגלית". ודאי שבעברית של ימינו זוהי הכוונה, ראו מילון אבן שושן שם.

[20] תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ עמוד ב, למשל.

[21] ובתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, דף כג עמוד א, תיאור מפורש של שליית "מרגנייתא" מן הים.

[22] על ידיעותיהם בענין שליית פנינים, הפרדתן מהצדפות, כעולות בקנה אחד עם הידע של העולם המודרני, ראו Immanuel Löw, Fauna und Mineralien Der Juden, Hildesheim 1969, pp. 227 – 228.

[23] אם אמנם מדובר כאן על מתורגמן שמתרגם את התורה ללשון אחרת – ארמית בהקשר של חז"ל במאות הראשונות לספירה. שכן מתורגמן משמש גם לתיאור אותו תלמיד, כרוז, החוזר מילה במילה על דברי רבו לטובת התלמידים המתקשים לשמוע. מה היה אם כן רבי חוצפית המתורגמן? מתרגם או כרוז? מאמר זה תלוי בקביעה כי היה מתרגם כמובן.

[24] קבעתי בפשטות את מסורת הבבלי כקודמת למסורת אבות דרבי נתן, משום שעריכת הבבלי במאה החמישית לספירה קדמה לבטח לעריכת אבות דרבי נתן. לזמן עריכת אבות דרבי נתן, ראו, קיסטר (לעיל הערה 14), שם, עמ' 10, והשוו שם, עמ' 17.

[25] בית המדרש, שם, עמ' 65. ובנוסח מעט שונה, ללא הדמיון ל"מלאך", "מעשה עשרה הרוגי מלכות", בית המדרש, נוסחה ב', חדר ו', עמ' 23

[26] "אלה אזכרה", יעללינעק, שם, עמ' 70. וב"מעשה עשרה הרוגי מלכות" שם, אין לזה זכר.

[27] על הבדלים נוספים בין הנוסחאות השונות ראו למשל שמעון תודר, "עשרת הרוגי מלכות – הסיפור ורקעו", האומה ט' (תשל"ב), עמ' 199 – 206. לרשימת כתבי היד ראו, יוסף דן, "התהוותו ומגמותיו של מעשה עשרת הרוגי מלכות", בתוך: מחקרי ספרות, מוגשים לשמעון הלקין, בעריכת עזרא פליישר, ירושלים תשל"ג, עמ' 19.

[28] אם מדובר ברשב"ג הראשון שחי בימי חורבן הבית (ומשיטת בעלי התוספות בתלמוד הבבלי מסכת מנחות דף סד עמוד ב, בדיבור המתחיל "ארור אדם", עולה לכאורה כי רשב"ג הראשון הוא זה אשר נהרג עם "עשרה הרוגי מלכות", עיינו שם), הרי שלא מצאנו עליו דבר שכזה. יתרה מזו, מצאנו על אביו – רבן גמליאל הזקן – שהתנגד לתרגום, לפחות לזה של ספר איוב, ואמר לבנאי לשקעו תחת הנדבך (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד ב). אם מדובר על רשב"ג השני דיבנה (קרוב לוודאי שהוא האיש שעל אודותיו התנבא שמואל הקטן כי יהרג בחרב עם רבי ישמעאל בן אלישע – תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יא עמוד א), אפשר שמסורת זו נסמכת ומרחיבה בצורה חופשית את המסופר על רשב"ג בתלמוד הבבלי, מסכת סוטה, דף מט עמוד ב: "אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה וחמש מאות חכמה יוונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי-אבא בעסיא". משמע אם כן, לכל הפחות שהיה בקי בחוכמה יוונית.

[29] בניסוח דומה משתמש מחבר "מעשה עשרה הרוגי מלכות", שם, על אודות רבי חוצפית המתורגמן: "והיה יודע בשבעים לשון ובקי בהם".

[30] אכן יש להעיר, כי בסופו של דבר גם באבות דרבי נתן כבר השתבשה המשמעות המקורית. הגם שהביטוי מתייחס למתורגמן – רשב"ג, כאמור, בכל זאת שם מדובר על "פה שמוציא סנדלפונין טובות (וראו לעיל הערה 7) ואבנים טובות ומרגליות". הרי שלפנינו הפה אינו מפיק עוד פנינים בלבד, אלא גם שאר אבנים טובות שלבטח אין מקורן בצדפות, אלא הן מחצבים שמקורן בקרקע.