כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' : מאת הרב משה צוריאל
אוריאל פרנק
תהלים צד, יד
כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ, וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב:
אמנם בשמואל-א (יב, כב) מקרא זה מובא בתוספת מלת "את":
(כב) כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם:
ודאי לנו כי כל פעם שיש במקרא תוספת מלת "את" יש להתבונן ולחקור מה הלימוד שיש ללמוד ממלה זו. כך דרש נחמיה העמסוני (פסחים כב,ב) וקבל אישור לכך מרבי עקיבא שאף דרש "את ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים". ומה נאמר על "את" שבפסוק זה?
אלא חז"ל עצמם הקישו בין שני פסוקים אלו, ואמרו (רות רבה ב, יא):
"אמר ר' שמואל בר נחמני, פעמים שהוא עושה 'בעבור עמו ונחלתו'. ופעמים שהוא עושה 'בשביל שמו הגדול'.
אמר ר' איבי, כשישראל זכאין 'בעבור עמו ונחלתו'. וכשאין ישראל זכאין 'בעבור שמו הגדול'.
ורבנן אמרי, בארץ ישראל בשביל 'עמו ונחלתו'. בחוצה לארץ 'בעבור שמו הגדול' שנאמר (ישעיה מח, יא) 'למעני למעני אעשה'". [עכ"ל]
ר' שמואל בר נחמני אמר הכלל וההבדל העקרוני, ושני האמוראים שבאו אחריו פירשו לדבריו. ולדעתי שניהם כיוונו לאותו הרעיון רק בהדגשה שונה, זה מצד האדם וזה מצד המקום.
כאשר בני ישראל זוכים להיות בארץ ישראל הם בחינת "בנים". וכאשר הם אינם זוכים והם בחו"ל, הם רק בבחינת "עבדים" [כך מפורש בדברי רמ"ק ונרמז בדברי זהר חדש, תחילת מגילת איכה (אור יקר לרמ"ק, כרך יז עמ' קפ"ה).
ובכן כאשר הם בארץ ישראל הם זכאים ונקראו "עמו" (זה הפסוק בתהלים) "ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד) נחלה היא א"י כמפורש בתהלים קלו, כא-כב). אבל כאשר הם חוטאים, ואף בבחינת מרד בהקב"ה (כמו שהיה בימי שמואל במקרא הנ"ל, שבקשו להם מלך, להיות "ככל הגוים" (שמואל-א ח, ה) ועל זה ענה ה' "כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (ח, ז) וכדברי שמואל אל העם בפרק י':
(יח) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּוחֲצִים אֶתְכֶם:
(יט) וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹוהֵיכֶם אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לוֹ 'כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ'. וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם:
ולכן כבר לא היו בבחינת "עַם ה'" [לא היו בבחינת "בנים" אלא בבחינת "עבדים"] לכן נוספה כאן מלת "את" "את עמי", הטפל לעמי. ובכן גם אז הקב"ה עושה "למען שמו הגדול". כי אע"פ שאינם עושים כהוגן, ה' בוחר בעם זו כדי לפרסם שמו, כדברי רמב"ן (על דברים לב, סוף פסוק כ"ו).
ובזה יישבנו הצורך למלת "את".
ירמיה יב, ז –
"עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי, נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹויְבֶיהָ".
פסוק זה מחולק לשלושה חלקים. "ביתי" זה בית המקדש. "נחלתי" זו ארץ ישראל [כך מפורש במדרש רבה רות (ב,יא) וכן בתהלים קלו, כ-כא, ראו שם דברי ר"מ אלשיך]. "ידידות נפשי" היא עַם ישראל (רש"י ורד"ק כאן) שנמסרו בידי אויביהם האומות.
ויש לתמוה. כי בתהלים (צד, יד) כתובות המליצות בדיוק להיפך:
(יד) כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ, וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹוב
הרב מלבי"ם, בלי ששאל שאלתנו, מפרש [שם בירמיה יב, ז] כי "עזיבה" היא שעוזב והולך לו. אבל "נטישה" היא חמורה יותר, שמוציא את האהוב מרשותו בפועל [עכ"ד]. וכיצד ניישב את הסתירה בין המקראות? כי בתהלים מבואר כי לא רק לא יטוש את נחלתו, אלא אפילו לא יעזוב באופן ארעי?
פתרון חידה זו, כי בירמיה מדובר בחורבן בית ראשון. ודוד המלך בתהלים מדבר על חורבן בית שני. כידוע בדברי רמב"ם (הל' תרומות פרק א) קדושה ראשונה של כלל ארץ ישראל בטלה בעת חורבן הארץ בפעם הראשונה. [אמנם ירושלים והר הבית נשארו בקדושתם לעולמים]. לכן אמר ירמיה "נטשתי את נחלתי" [בחורבן בית ראשון].
אבל קדושה שניה, מאז עליית עזרא, היא קדושת עולמים [כדברי רמב"ם]. ובזה מבואר כי אמנם בבית ראשון ה' נטש את נחלתו. אבל המקרא בתהלים, שם מדובר על בית שני, ה' אפילו לא יעזוב את נחלתו.
אמנם יש לשים לב לרישא דקרא. "לא יטוש ה' עמו". אפילו שבעֵת גלויותינו כאילו נמסרנו בידי אויב, ולכאורה ה' עזב אותנו, אבל זו היא רק "עזיבה", ו"נטישה" לא באה בחשבון, הָיוֹ לא תהיה! וזאת אפילו אם נהיה רשעים, כדברי שמואל-א (יב, כב) "בעבור שמו הגדול,. וכדברי חז"ל ברות רבה (ב,יא) שמדובר באינם זכאים. ולמה?
"כִּי לֹא יִטֹּושׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם".
וכדברי רמב"ן על דברים (לב, סוף פסוק כ"ו) ראו שם.