2 מענה לשון לפרשת וישלח
אוריאל פרנק
כמדומה שהכל כתוב ברש"יויאבק איש - מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו. ופירשו רבותינו ז"ל שהוא שרו של עשו:הרבי מדבר על החבק כמו וימינו תחבקני או בפרשה שלנו ויחבקהווברור שזה HUG באנגליתרש"י נקט שאותיות אהח"ע הגרוניות מתחלפות ביניהןוהאדמו"ר ע"פ דרכו מסיק הנהגה למעשהאליהו
שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"א
בלתי מוגה
B"HShalom Rabbi...Thank you for your great service.I have a Q for you:The word אבק - from ויאבק איש עמו etc.
The Rebbe says it's from the same root as אבוקה which is multiple wicks, like multiple people etc.
It it also perhaps also translated somewhere as hug? להתאבק? Can it mean hug?
http://audio.sichos.com/allaudio/80.mp3
like maybe - והוי מתאבק בעפר רגליהם?
See below,Thank you, - Chayim B. AlevskyFrom here:
יד. במאמר הנ"ל מבואר ענין התאבקות הלעו"ז עם יעקב, "בחיר שבאבות"70:
"ויאבק", ע"ד אבוקה שהיא קלועה מכמה נרות – "הוא מלשון חבוק, שהחבוק הוא בידים, חסד דרועא ימינא כו', כך סיבב גופו בידיו חו"ג, דהיינו שהלבישו חו"ג של ס"מ את גופא דיעקב כדי להפילו כו'", "וכמו שחבק הס"מ ידיו חו"ג על גופו של יעקב, כך חבק ידיו יעקב חו"ג שלו על גופו של ס"מ, כי כן דרך המתאבקים במלחמה וכו'".
ומסיים, ש"על זה אמרו רז"ל71 העלו אבק ("ויאבק" מלשון אבק) עד כסא הכבוד .. שגם בחי' אבק נתכלל למעלה ע"י הבירור של יעקב כו'", וזהו הדיוק "העלו", לשון רבים, שלא רק יעקב, אלא גם הצד שכנגד נתכלל למעלה, בבחי' כסא הכבוד, ששם לא שייך ענינים של לעו"ז, וזהו גודל ענין התשובה, "כי הבירור היינו ענין התשובה כו'" (שעי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות"72).
טו. וזוהי הוראה כללית בנוגע לכללות ענין העבודה במשך זמן הגלות – שזהו מ"ש73 "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", כדאיתא במדרש74 שקאי על עליית השחר של הגאולה הקרובה, שעד אז הסדר הוא באופן ד"ויאבק איש עמו" – שהעבודה צריכה להיות באופן ש"העלו אבק עד כסא הכבוד", "העלו" לשון רבים, כולל גם עליית הלעו"ז.
וענין זה מתאים גם עם תורת הבעש"ט75 על הפסוק76 "כי תראה חמור שונאך גו' עזב תעזוב עמו", שאע"פ שכאשר תתבונן בחומר הגוף, אזי תראה שהוא "שונאך", שלוחם נגד נפש האלקית, ונגד כל דבר טוב ורוחני, מ"מ, אין לשבור אותו ע"י סיגופים ותעניות, כי אם "עזב תעזוב עמו", לבררו ולזככו, ולקיים יחד עמו את ציווי הבורא – שזהו גם תוכן הענין ד"ויאבק איש עמו", ש"העלו אבק עד כסא הכבוד", שגם הגוף ועניניו שנאבקים עמו, הרי הם מתעלים עד כסא הכבוד, ששם הוא מקור הנשמות ש"חצובות מתחת כסא הכבוד"77.
וזהו גם מ"ש "פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי"48 – שגם במקום שישנם "רבים", שאין זה צד הקדושה, שענינו הוא "רשות היחיד", ד"יחידו של עולם"78, הנה גם שם נעשית הפדי' כדבעי, באופן ש"ברבים היו עמדי", ע"ד מ"ש בירושלמי79 שגם אנשי אבשלום היו מתפללין לנצחונו של דוד.
וכל זה נעשה ע"י עבודת האדם ע"פ הוראת התורה, באופן ד"ויאבק", שמחבק ומעלה את כל הענינים שלמטה עד לכסא הכבוד.
טז. וההוראה מזה:
בכללות העבודה יש שני דרכים: יש דרך להיות מובדל ומסוגר לעצמו, כיון שאין רצונו להתעסק עם כל הענינים שמסביבו, אבל, דרך זו היא עבור יחידי סגולה בלבד; ואילו הדרך השייכת לרוב בנ"י, אשר התורה על הרוב תדבר80, היא – "ואהבת לרעך כמוך", לעסוק בהפצת המעיינות, ולהיות דורש טוב לכל אחד מישראל, שבשביל זה יש צורך להתבונן ולראות מה נעשה עם הזולת, ולא במבט שטחי, אלא במבט שמצד פנימיות הנפש, כפי ש"פנימיות" מסתכלת על "פנימיות".
וכאמור לעיל, שע"י העבודה באופן ד"ויאבק איש עמו" פועלים שיהי' "עלות השחר" של הגאולה, וכדברי הבעש"ט באגה"ק הידועה81, שכאשר "יפוצו מעינותיך (דוקא) חוצה", אזי קא אתי מר, דא מלכא משיחא.
ועז"נ82 "לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא גו'",
– וכמארז"ל83 שאפילו "אם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי', ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחרי'", אלא שהקב"ה נתן עבודה שהיא לפי כחותינו, ללא מאמץ מיותר –
ובפרט בדורותינו אלו, שרואים במוחש, שאם רק מתעסקים ורוצים לפעול, אזי מצליחים, וההצלחה היא יותר מכפי שמשערים מלכתחילה.
אלא שההנהגה צריכה להיות באופן ד"אל תפרוש מן הציבור"84, והיינו, שאף שהתורה ניתנה לכל אחד ואחד, מ"מ, צריך כל אחד לידע שהוא אחד מששים ריבוא אותיות לתורה85, כך, שהן אמת שבלעדו פסולה ח"ו התורה כולה, אבל, כדי שתהי' אצלו הקדושה בשלימות, זקוק הוא לכל שאר ששים ריבוא אותיות התורה, ולכן אין לו לפרוש מן הציבור.
ואז ילך לבטח דרכו, בדרך המלך, מלכו של עולם – להמשיך מבחי' סתים דאורייתא, סתים דישראל וסתים דקוב"ה, בכל הדרגות דגליא שבהם,
ועד שפנימיות הנשמה כללית של כנס"י וכלל בנ"י, חי' ויחידה שבהם, שזוהי נשמתו של מלכא משיחא86 – תומשך בגליא למטה מעשרה טפחים, שיבוא ויגאלנו למטה מעשרה טפחים, גאולת הנשמה בגוף, בעגלא דידן.
ᐧ
The Rebbe says it's from the same root as אבוקה which is multiple wicks, like multiple people etc.
It it also perhaps also translated somewhere as hug? להתאבק? Can it mean hug?
http://audio.sichos.com/allaudio/80.mp3
like maybe - והוי מתאבק בעפר רגליהם?
יד. במאמר הנ"ל מבואר ענין התאבקות הלעו"ז עם יעקב, "בחיר שבאבות"70:
"ויאבק", ע"ד אבוקה שהיא קלועה מכמה נרות – "הוא מלשון חבוק, שהחבוק הוא בידים, חסד דרועא ימינא כו', כך סיבב גופו בידיו חו"ג, דהיינו שהלבישו חו"ג של ס"מ את גופא דיעקב כדי להפילו כו'", "וכמו שחבק הס"מ ידיו חו"ג על גופו של יעקב, כך חבק ידיו יעקב חו"ג שלו על גופו של ס"מ, כי כן דרך המתאבקים במלחמה וכו'".
ומסיים, ש"על זה אמרו רז"ל71 העלו אבק ("ויאבק" מלשון אבק) עד כסא הכבוד .. שגם בחי' אבק נתכלל למעלה ע"י הבירור של יעקב כו'", וזהו הדיוק "העלו", לשון רבים, שלא רק יעקב, אלא גם הצד שכנגד נתכלל למעלה, בבחי' כסא הכבוד, ששם לא שייך ענינים של לעו"ז, וזהו גודל ענין התשובה, "כי הבירור היינו ענין התשובה כו'" (שעי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות"72).
טו. וזוהי הוראה כללית בנוגע לכללות ענין העבודה במשך זמן הגלות – שזהו מ"ש73 "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", כדאיתא במדרש74 שקאי על עליית השחר של הגאולה הקרובה, שעד אז הסדר הוא באופן ד"ויאבק איש עמו" – שהעבודה צריכה להיות באופן ש"העלו אבק עד כסא הכבוד", "העלו" לשון רבים, כולל גם עליית הלעו"ז.
וענין זה מתאים גם עם תורת הבעש"ט75 על הפסוק76 "כי תראה חמור שונאך גו' עזב תעזוב עמו", שאע"פ שכאשר תתבונן בחומר הגוף, אזי תראה שהוא "שונאך", שלוחם נגד נפש האלקית, ונגד כל דבר טוב ורוחני, מ"מ, אין לשבור אותו ע"י סיגופים ותעניות, כי אם "עזב תעזוב עמו", לבררו ולזככו, ולקיים יחד עמו את ציווי הבורא – שזהו גם תוכן הענין ד"ויאבק איש עמו", ש"העלו אבק עד כסא הכבוד", שגם הגוף ועניניו שנאבקים עמו, הרי הם מתעלים עד כסא הכבוד, ששם הוא מקור הנשמות ש"חצובות מתחת כסא הכבוד"77.
וזהו גם מ"ש "פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי"48 – שגם במקום שישנם "רבים", שאין זה צד הקדושה, שענינו הוא "רשות היחיד", ד"יחידו של עולם"78, הנה גם שם נעשית הפדי' כדבעי, באופן ש"ברבים היו עמדי", ע"ד מ"ש בירושלמי79 שגם אנשי אבשלום היו מתפללין לנצחונו של דוד.
וכל זה נעשה ע"י עבודת האדם ע"פ הוראת התורה, באופן ד"ויאבק", שמחבק ומעלה את כל הענינים שלמטה עד לכסא הכבוד.
טז. וההוראה מזה:
בכללות העבודה יש שני דרכים: יש דרך להיות מובדל ומסוגר לעצמו, כיון שאין רצונו להתעסק עם כל הענינים שמסביבו, אבל, דרך זו היא עבור יחידי סגולה בלבד; ואילו הדרך השייכת לרוב בנ"י, אשר התורה על הרוב תדבר80, היא – "ואהבת לרעך כמוך", לעסוק בהפצת המעיינות, ולהיות דורש טוב לכל אחד מישראל, שבשביל זה יש צורך להתבונן ולראות מה נעשה עם הזולת, ולא במבט שטחי, אלא במבט שמצד פנימיות הנפש, כפי ש"פנימיות" מסתכלת על "פנימיות".
וכאמור לעיל, שע"י העבודה באופן ד"ויאבק איש עמו" פועלים שיהי' "עלות השחר" של הגאולה, וכדברי הבעש"ט באגה"ק הידועה81, שכאשר "יפוצו מעינותיך (דוקא) חוצה", אזי קא אתי מר, דא מלכא משיחא.
ועז"נ82 "לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא גו'",
– וכמארז"ל83 שאפילו "אם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי', ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחרי'", אלא שהקב"ה נתן עבודה שהיא לפי כחותינו, ללא מאמץ מיותר –
ובפרט בדורותינו אלו, שרואים במוחש, שאם רק מתעסקים ורוצים לפעול, אזי מצליחים, וההצלחה היא יותר מכפי שמשערים מלכתחילה.
אלא שההנהגה צריכה להיות באופן ד"אל תפרוש מן הציבור"84, והיינו, שאף שהתורה ניתנה לכל אחד ואחד, מ"מ, צריך כל אחד לידע שהוא אחד מששים ריבוא אותיות לתורה85, כך, שהן אמת שבלעדו פסולה ח"ו התורה כולה, אבל, כדי שתהי' אצלו הקדושה בשלימות, זקוק הוא לכל שאר ששים ריבוא אותיות התורה, ולכן אין לו לפרוש מן הציבור.
ואז ילך לבטח דרכו, בדרך המלך, מלכו של עולם – להמשיך מבחי' סתים דאורייתא, סתים דישראל וסתים דקוב"ה, בכל הדרגות דגליא שבהם,
ועד שפנימיות הנשמה כללית של כנס"י וכלל בנ"י, חי' ויחידה שבהם, שזוהי נשמתו של מלכא משיחא86 – תומשך בגליא למטה מעשרה טפחים, שיבוא ויגאלנו למטה מעשרה טפחים, גאולת הנשמה בגוף, בעגלא דידן.
ᐧמאת: Uriel Frank
Subject: [לשון על קצה הלשון] מענה לשון לפרשת וישלח
בפרשת וישלח אנו קוראים:
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב כד-כה).
לנו, כדוברי עברית, אין שום בעייה להבין את משמעותהּ של ההיאבקות. המילים מאבק והיאבקות שגורות בפינו, ומובנן "מלחמה", "התגוששות", "התאמצות להצליח ולנצח". אך העובדה שאין עוד "נאבק" בתנ"ך, מלבד המאבק שבמעבר יבּוק, גרמה לקדמונינו לחפש אחר האטימולוגיה (הגיזרון) של המילים "וַיֵּאָבֵק" ו"הֵאָבְקוֹ".
בפרק "גיד הנשה", הפרק השביעי במסכת חולין, מובאות שתי דרשות של רבי יהושע בן לוי: הראשונה מפרשת את "וַיֵּאָבֵק" כמו "וַיֵּחָבֿק", מלשון חיבוק והתקשרות, והשניה מבארת את "וַיֵּאָבֵק איש עמו" מלשון אבק ועפר. כך גם דורש רבי ברכיה במדרש "בראשית רבה": "ויאבק איש עמו" – "מי נתמלא אבק - האיש שהיה עמו", כלומר יעקב הוא שניצֵח את האיש והשליכו ארצה, וכך התמלא אבק ועפר.
מנחם בן סרוק, שהיה מחכמי סְפרד לפני כאלף שנה, היה הראשון שכתב מילון בשפה העברית. במילונו, הנקרא "מחברת מנחם", מסודרות כל המילים המקראיות בַערכים, הנקראים מחבּרות. בְ"מחברת אבק", דהיינו בָערך אל"ף בי"ת קו"ף, כורך מנחם את "וַיֵּאָבֵק" יחד עם שם העצם "אָבָק". הוא כותב ש"אבק מתחלק לשלושה עניינים שווים בגזרתם, קרובים בענינם: הראשון אבק ועפר, השני אבקת רוכל, והשלישי "וַיֵּאָבֵק איש עמו" - שפירושו: ויתעפֵּר איש עמו. כתוצאה מן ההתגוששות, העלו יעקב והאיש ענן עפר ואבק ברגליהם.
רש"י בפירושיו לַמקרא ולַתלמוד מזכיר את מנחם מאות פעמים, וכך גם כאן. רש"י מזכיר את פירוש מנחם, ואז חולק עליו. רש"י מפרש את "ויאבק" על פי הלשון הארמית, בה מוצאים מילים משורש זה במשמעות של חיבוק, חיבור והתקשרות, "שכן דרך בני אדם המתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובְקו ואובְקו בִזרועותיו".
אף על פי שפירוש מנחם ופירוש רש"י יסודם כבר בדברי רבי יהושע בן לוי, לא נמנע רש"י מלחוות את דעתו ולהעדיף את הפירוש שנראה בעיניו קרוב לאמת. יתכן שרש"י סטה מפירוש מנחם משום שהקשר בין "וַיֵּאָבֵק איש עמו" לאבק הוא רופף ואינו מהותי, לעומת המגע והחיבוק שבין מתאבֿקים שהם עיקר ההתאבֿקות בכל זירה.
ומנגד, מסתבר שמנחם לא פֵרש את המאבק מלשון חיבוק והתקשרות, כי מנחם נזהר לפרש את העברית המקראית מתוך עצמה, מבלי להסתייע בְלָשון אחרת. אך דרכו של רש"י היא לבאר מילים מקראיות בעזרת מילים תלמודיות, וגם להפך.
לְפֿירוש רש"י, ש"ויאבק איש עמו" פירושו "וַיֵּחָבֵק", מסייע הרמב"ן בַהביאו רשימת מילים בלשון חכמים, שבהן האות הגרונית חי"ת נחלשת או נאלמת, וַאפילו המילה העברית "אבוקה" היא ביסודו של דבר "חבוקה",
"בעבור היותה מֵעֵצים דקים חגורים וקשורים יחד,
כי החי"ת תכבד בלשונם, והקלו אותה לאל"ף,
ופעמים רבים(!) יבליעו החי"ת".
כלומר, הקושי לבטא חי"ת בעומק הגרון, גרם לכך שבלשון הדיבור ביטאו במקומה אל"ף, או השמיטו אותה לגמרי.
יתכן שנותן התורה בחר כאן במילה הייחודית "ויאבק" בגלל קירבתה למילה "ויחבקהו" שבהמשך הפרשה. התמודדות יעקב עם האיש המסתורי, שחז"ל פֵרשו שהוא שׂרו של עשו, מקדימה את המפגש של יעקב עם עשו עצמו. בזכות המאבק הרוחני המקדים, שבו "וַיֵּאָבֵק איש עמו" נכשל, ושרו של עשו נאלץ לברך את יעקב ולהודות בעליונותו, לכן עשו רץ לקראת יעקב אחיו ובמקום לחבקו כדי להפילו, הוא מחבקו ומנשקו. יתכן גם שרמז יש כאן וסימן לַבּנים, שלפעמים בני אדום יבואו להיאבק עִם ישראל במעטה של חיבוק ידידותי.
מכאן נעבור להתאבקות אחרת:
בַפּרק הראשון במסכת אבות מובא מאמרו של יוסֵי בן יועזר:
"יהי ביתך בית ועד לַחכמים, והוי מתאבּק בעפר רגליהם, והוי שותה בַצמא את דבריהם".
ההקשר מורה שהביטוי "מתאבּק בעפר רגליהם" דומה ל"מתעפֵּר בֶעָפָר" או "מתאבּק בָאבק". בדרך כלל מפרשים זאת על פי מנהג הקדמונים שהתלמיד היה יושב על הקרקע, למרגלות הרב. וכך כותב רבי שמעון בן צמח דוראן, מחכמי צפון אפריקה לפני כשש מאות שנה, בפירושו "מגן אבות" למשנה זו:
צִוה הֶחכם שיהיה מתאבּק ויתמלא אבק מעפר רגליהם לשמוע דבריהם,
שאם ישתפל [וינמיך עצמו] בפניהם, לַסוף יתגדל...
וכמו שאמרו חז"ל: כל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו.
בדומה לכך, יש מפרשים שמדובר באבק הדרכים שמעלה הרב, והתלמיד מצווה ללכת בעקבות הרב, גם במחיר של התאבקות מפסיעות הרב.
פירוש מחודש למשנה זו, אם כי לא על דרך הפשט, כתב רבי חיים מוולוז'ין, מייסד הישיבה הראשונה בליטא, בפירושו "רוח חיים" למשנה זו: לדבריו, אסור לתלמיד לקבל את דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. לכן אמרו "הוי מתאבֿק" – מלשון "ויאבק איש עמו", שהוא ענין התאבֿקות מלחמה, הזהירונו להיאבֿק וללחום בדברי הקדמונים, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת!
אבל, עם כל זה, יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו, או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה, ולכן סיים "בעפר רגליהם", כלומר התנאי להיאבֿקות הוא: בענוה והכנעה, ולדון לפניהם בקרקע. עכת"ד.
נמצאנו למדים כי מאבקו של יעקב, הקשור מבחינה לשונית לחיבוק או לאבק, קשור גם לדרך לימוד התורה, למלחמתה של תורה והאבקות על אמיתה של תורה, יחד עם התאבקות והתעפרות בעפר רגלי רבותינו.
שבת שלום!
מקורות להרחבה:
E בראשית לב כד-כה, רש"י ורמב"ן, ופלא ששניהם מתעלמים מריב"ל שבבבלי, ובמיוחד תמוה שרמב"ן מסיים בסיוע למנחם מר' ברכיה שבב"ר, כשלרש"י יש תימוכין מהבבלי!
E תרגום אונקלוס ונפש הגר
E תרגום המיוחס ליונתן, ושינויי נוסח, אולי צ"ל ואתכתש כמו בתרגום בהאבקו
E בבלי חולין צא, א
E בח"א למהרש"א שם הקשה על רש"י: צ"ע שרש"י הכריע שלא כמנחם, "כאילו מפיו אנו חיים". והנה שני הפירושים הם מחלוקת התנאים בחולין! ויש ליישב בדוחק. ועי' ח"א לרשב"א בע"י.
E ובנימוקי הגרי"ב (ר' יהודה בכרך) על מהרש"א שם תירץ שרש"י בחומש דן בפסוק הראשון "ויאבק", ואילו המחלוקת בבבלי הוא לגבי הפסוק השני, המיותר, "בהאבקו", עי"ש. וסיים: "...ודברי רש"י מאירים ושמחים".
E בראשית רבה עז, ג: ר' ברכיה: מלשון אבק, ועי"ש בעץ יוסף ובמתנות כהונה ובחי' רש"ש (ויאבק - ל' אבוקה)
E תורה תמימה
E תורה שלמה קיג, קיח, קל
E דעת מקרא
E מילון בן יהודה
E שמירת שבת כהלכתה, פרק סא, כה, והערה עא בשם הכלבו
E ר"א סמט, עיונים בפ"ש, סדרה א, עמ' 101
E אבות פ"א מ"ד ומפרשיו: אדר"נ, רשב"ץ, רע"ב, גר"א, תפא"י ורוח חיים.
E הגראי"ה קוק על ישעיה נד, יז: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי
E הקדמת רמב"ן לספר המצוות, עמ' כז במהדורת הרב שוול.
צ"ע: "אבק ריבית" ודומיו, אולי הוא, בדומה ל"אביזרייהו ד", לא מלשון אבק ועפר אלא "מלשון ארמי", חבור וקשור?
המלצה: בקרו באתר שלי "מענה לשון" www.maanelashon.blogspot.com
הערה: דוא"ל ממני ואליי עשוי להישלח לעיונו של צד שלישי. נא ציין במפורש אם זה לא רצוי לך.