יש להעיר על הביטוי החזל"י הידוע - קריעת ים סוף. דהנה, במקרא לא מצינו אלא לשון בקיעה - "וַיִּבָּקְעוּ המים" (פרשת בשלח), "וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (נחמיה ט, יא), וכן בברכות ק"ש תקנו אנשי כנה"ג לומר "ים סוף בָּקַעְתָּ וזדים טבעת". "מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה". וכן מצינו לשון גזירה - "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", וכן בברכות ק"ש של ערבית - "המעביר בניו בין גזרי ים סוף". וכן מצינו לשון הובשה - "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב, י), "וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמר, בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלהֵיכֶם לְיַם סוּף, אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ" (שם ד, כב-כג). אבל לשון קריעה - לא מצאנו במקרא ובלשון התפלה שתקנו אנשי כנה"ג, רק בדברי חז"ל המאוחרים יותר, תנאים ואמוראים, שם מצאנו לשון זו. ולשון זו היא זו שהתקבלה גם בראשונים ובאחרונים - קריעת ים סוף. וצ"ע, מנין באה לחז"ל הלשון הזו, ולמה לא אמרו "בקיעת ים סוף", או "גזירת ים סוף", או "הובשת ים סוף". וצ"ע בזה.
והראני אחד מידידי, שכבר דיבר בזה ה"שם משמואל" בהגש"פ (בפיסקת "אילו קרע לנו את הים"). אך כל דבריו שם דברי קבלה. ועדין צ"ב על דרך הפשט.