2: למה מביא הרמב"ם את לימוד לשון הקודש כדוגמא של "מצוה קלה"?

[אוריאל פרנק‎]

עוד מהרב ד"ר מרדכי פוגלמן  באותו עניין:

סיני - פז (א-ב)מוסד הרב קוק

  מצות למידת לשון הקודש 

בספרי בית מרדכי הרחבתי את הדיבור על מצות למידת לשון הקודש ובאתי למסקנהשלימוד לשון הקודש הוא היסוד וההשלמה לתלמוד תורה שבכתב ושבעל פה ושהוא מצות עשה של דבריהם ...

הרה"ג ר' יוסף קאפח שליט"א במאמרו כל שאינו מדבר לשון הקודש כתקנה עובר בלאו ...  ונראה שאין זו אסמכתא בלבד אלא דרשה גמורה... שהרי השוו אותה לשאר מצוות דאורייתא... וכן כתב הרמב"ם בפירושו למשנה אבות פ"ב מ"א ...

- אין להסתייע שלמידת לשון הקודש היא מצוה מן התורה.

‫בתאריך יום ב׳, 27 במרץ 2017 ב-11:32 מאת אוריאל פרנק <‪frank...@gmail.com‬‏>:‬

שו"ת בית מרדכי חלק א סימן נא 

שנינו באבות פ"ב, מ"א: "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". 

רבי הולך בדבריו אלה בשיטת הספרי ראה, על הפסוקים יב, כח, ויג, א: "שמור ושמעת את כל הדברים האלה" ו - "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות" - "שתהא מצוה קלה חביבה עליך כחמורה", אבל לא הספרי ולא רבי במשנה מגדירים איזוהי מצוה "קלה" ואיזוהי מצוה "חמורה". 

הרמב"ם בפירושו לאבות שם מפרש: "אחר כך אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשוב בה שהיא קלה, כשמחת הרגל ולמידת לשון הקודש, כמצוה שהתבאר לך בה חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח". הרמב"ם אינו מביא כדוגמא של מצוה קלה מצות סוכה שנקראת בלשון חכמים בשם "מצוה קלה" (ע"ז ג, א), מפני שהיא נקראת "מצוה קלה" רק מפני שאין בה חסרון כיס, אבל לא מפני שהיא בעצם מצוה קלה. בדוגמאותיו על המצוה קלה וחמורה אין הרמב"ם הולך בשיטת לשון חכמים שבמשנה וברייתות, מדרשות הלכה ואגדה ותלמוד בבלי וירושלמי. שם מצות שילוח הקן נקראת: "מצוה קלה" ו"קלה שבקלות". עי' חולין קמב, א, במשנה; ספרי תצא; ירושלמי קידושין פ"א, ה"ז. ע' רמב"ן בפירושו לסוף בא ולפיו גם מזוזה היא מצוה קלה. ומצות כיבוד אב ואם נקראת: "חמורה שבחמורות" (ירושלמי קידושין שם). זה נזכר בפירוש לאבות במחזור ויטרי עמוד 493 וגם רבינו יונה בפירושו לאבות שם הרגיש קצת מזה. 

אבל הרמב"ם בפירושו לאבות שם הולך בדרך אחרת וכדוגמאות ל"מצוה קלה" הוא מביא את מצות שמחת הרגל ולמידת לשון הקודש. למה מביא הרמב"ם את לימוד לשון הקודש כדוגמא של "מצוה קלה"? 

אולי אפשר לומר משום שבעל המשנה הזו הוא רבי שהיה חובב ומעריץ גדול של לשון הקודש שבה סידר את המשנה. עי' סוטה מט, ב, ובבא קמא פב, א: "אמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה, או לשון הקודש או לשון יוני". את הערצתו ללשון הקודש ירש רבי מר' מאיר רבו שהיה אומר: "כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש,,, מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (ספרי האזינו; ירושלמי שבת פ"א ה"ג ושקלים פ"ג, ה"ד). ובבית רבי ידעו הכל לדבר בלשון הקודש צחה, ואפילו העבדים והשפחות, והיו בקיאים בעושר מליה וניביה (ראש השנה כו, א; מגילה יח א; ירושלמי שביעית פ"ט, ה"א). ולכן לדעת הרמב"ם הדגיש רבי שצריך ליזהר ולקיים את מצות למידת לשון הקודש שרבים רגילים לזלזל בה ולחשוב אותה כמצוה קלה. 

בית מרדכי

הרב ד"ר מרדכי פוגלמן נולד בשנת תרנ"ט (1898) בעיר פרמישלאן שבגליציה למשפחה ממוצא "הבית חדש", חסיד הוסיאטין, חתנו של הרב צבי יהודה לאו מלבוב (למברג), דודו, המהרש"ם שבדרון מברזן. נסמך לרבנות ע"י ר' מאיר אריק מבוטשטש בעל שו"ת "אמרי יושר" ועוד רבנים מגדולי דורו, והיה מקורב לגיסו ר' משה חיים לאו רבה של פייטרקוב ולבן דודו ר' מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין. רכש גם השכלה כללית רחבה. משנת תרפ"ח (1928) שימש כרבה של קטוביץ שבפולניה, ועם פרוץ מלחמת העולם השניה הצליח להימלט והגיע ארצה. בשנת ת"ש (1940) מונה לרבה של קרית מוצקין. הרב פוגלמן עסק רבות בצרכי ציבור ובענייני חינוך, וכן פירסם מאות מאמרים בבמות שונות. ספרו "בית מרדכי" כולל שאלות ותשובות ומחקרים הלכתיים שכתב מאז עלייתו ארצה, הספר יצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק בשנת תשל"א (1971), נפטר בתשמ"ד (1984).