היש דוגמאות נוספות לראשי תיבות בדיעבד?

[אוריאל פרנק‎]

בא לידי ביטוי > ראשי תיבות בדיעבד / יעקב עציון

לא פעם ניתן לראות את המונח "לימודי ליבה", העולה לסדר היום לפרקים, כשמירכאות מעטרות את המילה ליבה(ליב"ה). הווה אומר – ראשי תיבות לפנינו: לימודי יסוד בחינוך הממלכתי. ברם, במקורו המונח התייחס למקצועות הלימוד המרכזיים, והמילה ליבה היא אך חלופה למילה לב, בהוראת דבר מה מרכזי וחשוב. זו רק דוגמה אחת לתופעה מוכרת בלשון – מילה הנדרשת כראשי תיבות אף שבמקורה היא נושאת את משמעותה בעצמה, כמילה מן המניין. דוגמה מפורסמת אחרת היא המילה תיקו, שהחלה את דרכה בבית המדרש וכיום משמשת בעיקר במגרש. תֵּיקוּ בארמית הבבלית פירושה תקוּם, תעמוד – כלומר תישאר השאלה על עומדה, ללא הכרעה. המילה בשלמותה היא תֵּיקוּם, והמ"ם הסופית נשלה, כפי שקורה לא פעם בסופי מילים (השוו לצירוף "ותוּ לא", שמקורו "ותוב לא", היינו "ושוב לא"). לימים, משלא הובנה, נדרשה המילה תיקו כנוטריקון, על פי המסורת שאליהו התשבי יתרץ הקושיות והאבעיות לעתיד לבוא. דוגמה נוספת לתופעה זו היא המילים "שהי פהי", שמקורן בדברי הגמרא במסכת מגילה על המן הרשע שהלעיז על ישראל שהם בטלנים ולא יצרנים, ומוציאים את כל השנה ב שהי פהי. רש"י מפרש שהמילים הן ראשי התיבות "שבת היום, פסח היום", אך לכאורה קשה מדוע יינקטו כאן ראשי התיבות הללו, שאינם מוכרים ממקור אחר, ומה גם שהדברים מופיעים בגמרא כשהם משולבים בדיבור ארמי, ואילו המילים "שבת היום פסח היום" הן עבריות למהדרין. ואכן, בכתבי יד מדויקים של התלמוד כלל לא מסומנים כאן ראשי תיבות, והצורה היא "בשיהי פיהי" – וכבר מצאו חוקרים סמך למילים אלו בניבי הארמית, ופירושן לשון השתהות ובטלה. כך גם במילים "בלעז" או "ודוק" הרווחות במקורותינו. סימון המירכאות בא פעמים הרבה רק לציין שמדובר כאן במילים מיוחדות (הגופן המודגש טרם הומצא) - אך לימים המילים התפרשו בטעות כראשי תיבות. כך, הובנה המילה התקניתבלעז (ששורשה כבר בתנ"ך: "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז") כנוטריקון המילים "בלשון עם זר"; ובדומה הציווי "ודוק", שעניינו "עיין היטב, דייק", התפרש כראשי התיבות "ודייק ונמצא קל", או לחלופין "ודוחק קצת", אף שבמקורו הוא מילה אחת, ודוק.

הודעה שהועברה
מאת: אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>
תאריך: 2 ביולי 2015 בשעה 17:12
נושא: Fwd: גיליון שבת בשבתו - כיצד ייתכן שמותר לצאת לטיול? הרי טיולים רבים מסוכנים!
אל:

הודעה שהועברה
מאת: <zo...@emailcampaign.co.il>
תאריך: 25 ביוני 2015 בשעה 10:34
נושא: גיליון שבת בשבתו
אל: ‫frank...@gmail.com‬

גיליון 1580: חקת  י' בתמוז תשע"ה 27/06/2015 גיליון מעוצב להורדה נקודת מבט > אישורי כשרות חסרי סמכות / הרב ישראל רוזן השגחה 'פרטית' ו'עליונה' בקרוב יתקים דיון בבג"צ בעתירת בעלי מסעדות בירושלים נגד הרבנות הראשית שקנסה אותן מכח חוק הונאה בכשרות המשַמֵר את המילה 'כשר' לרבנות הראשית (והצבאית) בלבד. עסקים אלו 'מושגחים בקהילה' במסגרת 'השגחה פרטית' בראשות הרב אהרן ליבוביץ הקורא תגר על הרבנות הראשית והמקומית. האישור מנוסח בתיחכום ("המקום מושגח" ורמיזות דומות) מבלי להשתמש במילה 'כשר' המוגנת. ומי שתוהה שמא ההשגחה היא תברואתית, אקולוגית או בטחונית ימצא את המידע באתר הקרוי... kashrut. היועץ המשפטי כרגיל תוקע עיניו באות היבשה ולפיכך הביע תמיכה בעותרים. שופטי בג"צ גערו בו, מכח האזנתם גם ל'מאי עמא דבר', ודרשו לשמוע את עמדת הרבנות הראשית. התוצאה: קשה לנחש! תלוי בהרכב? אגב, הכשרי הבד"צים ניתנים לכאורה רק על גבי כשרות הרבנות. הם ממתגים עצמם כ'מהדרין' ויש ביקוש לחותמת המתווספת. אני מסכים עם הטענה שהגיעה העת להפרטה גם בתחום הכשרות ושירותי דת נוספים (כמו קופת חולים ותחבורה ציבורית...), ומייעדתלרבנות הראשית בעיקר את תפקיד הרגולציה, ה'השגחה העליונה', המאשרת את המאשרים, את אמינותם ואת סמכותם ואולי גם את תנאי ההעסקה . בסיפור הירושלמי הנ"ל אוסיף שתנאי סף צריך להיות שרק ארגונים בעלי נסיון, ואשר רכשו כבר אימון ציבורי, יוכלו לעלות למגרש כשחקני כשרות עצמאיים. ותנאי גדול בדבר: שקיפות; פרסום זמין ומובלט מהן 'מרכיבי הכשרות' ומיהם הרבנים החתומים. יש מקום בראש לעכל רבנים שיאשרו כשרות ללא שמירת שבת, למשל, ויש שיפסלו; יש שיחמירו בבישול נכרי גם במסעדות כדעת הר"מ אליהו, ויש שיקלו כדעת הר"ע יוסף; יש שיקלו ב'היתר מכירה' ויש שיחמירו ב'חלב נכרים', וכל כיו"ב. אך, וזה לב הענין, אין מקום לאפשר הטעיות ומצגי שוא. בעתירה הירושלמית הנ"ל, כל עוד קיים החוק הנוכחי, וכל עוד אין רגולציה ואין 'השגחה עליונה' על גבי ה'השגחה הפרטית', לפנינו הטעייה ומצג שוא; האזרח הקטן, שאיננו מודע למאבקי הכוחות האנטי-מימסדיים, כשרואה 'אישור השגחה' משייך זאת לגורם המוסמך בתחום הכשרות. האם תיחכומים כאלו אפשריים בתחום מרכיבי המזון? האם משרדי הממשלה הרלבנטיים היו מאפשרים תת-אישורי תברואה/בטיחות/אקולוגיה בניסוחים מתוחכמים? אישורי שבת חסרי סמכות גילוי נאות: הפיסקאות הבאות נכתבות באי-אובייקטיביות; הן עוסקות בסידרת אישורי-שבת נעדרי-סמכא, והפעם מתחום עיסוקי המרכזי – הלכה וטכנולוגיה. בשטח זה אין חקיקה ומקור כוחו של מכון 'צומת' היא ההכרה הציבורית והתורנית הנרחבת. בתחום מעליות שבת אנו בודקים ומאשרים את התקינות ההלכתית של מעליות-שבת, שהרי לא המתקין יעיד על עיסתו (אגב, מעליות השבת בבתי מלון רבים לא נבדקו ולא אושרו. כנראה שמשפחות וקהילות השובתות בבתי מלון והארחה אינם ערים לכך). אני משער שתתפלאו לשֵמע ה'סקופ' הבא: קמה חברה(?) המנפיקה אישור 'מעליות שבת' ובפרסומיה מוצגים 2 רבנים; האחד רב שכונתי אנונימי במרכז הארץ (שכבר הסתלק מתמיכתו), והשני – 'מקובל' פועל-ישועות ובעל-סגולות מיסטיות, חברה'מן שלכד ברשתו נשים פתיות ולאחרונה הוגש נגדו כתב אישום בסידרת 'מעשים מגונים' חמורים ביותר. הוא מאשר מעליות שבת, ומכיון שעלות בדיקתו 200 ₪ פחות, הקבלנים מסתפקים בחותמת מסולסלת שלו, והדיירים אינם מודעים כלל לטיב ה'סחורה' שקנו. וסצנה שניה; נכים הנזקקים לכסא ממונע או ל'קלנועית' יכולים להתקין פיקוד שבת, פרי פיתוח ויישום של מכון 'צומת', ובתמיכת רבנים מובהקים כפי שפורסם בבמות שונות. המח' הטכנולוגית של 'צומת' מספקת את המנגנון ומאשרת את מיתקונו הנכון. ממש לאחרונה התברר כי בשוק מסתובב 'פיקוד שבת' שכל חובב-מתחיל יגלה שיש בו חילול שבת ישיר וחד-משמעי. נזקקים שילמו במיטב כספם לפלוני (אלקטרונאי חילוני שעלה על הרעיון במסגרת עבודתו במפעל לציוד דומה). הלה הצטייד ב'חצי אישור רבני מפוקפק ובלי חתום', וכנראה כמה עשרות קנו! דומה כי מרבית 'נופלי בפח' התקינו על קלנועיות תוצרת קיבוץ צרעה (המתקין איננו משם. אני מציין את שם המפעל כדי לאותת לרוכשים לבדוק את אמינות אישור השבת שברשותם). התמקצעות ברוח האי-אובייקטיבית אוסיף שלדעתי רבנים שאינם מתמחים בנושא לא צריכים לתת אישורי-שבת ל'בוילר' (ויש 'מפוקפקים' כאלו), ולא למיחמים, לתנורים וכיו"ב. כשם שלא עולה על הדעת ש'מבין' חובב יתן אישור בטיחות או בריאות. מילות המפתח הן התמחות מקצועית, שקיפות ואמון הציבור. (נכתב במוצ"ש קרח) קבלת שבת > הגלות וארץ ישראל / הרב מרדכי גרינברג, ראש ישיבת 'כרם ביבנה' "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום. כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבותינו מצרימה... וירעו לנו המצרים". שתי שאלות נשאלות כאן. א. מה ראה משה לתנות צרות העבר לפני מלך אדום? ב. "אחיך ישראל". איזה עניין יש למשה לקרוא למלך אדום "אחיך"? וכך ענו חז"ל על שאלות אלו. "אמרו לו 'אתה ידעת'. כשאמר הקב"ה לאברהם 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך'. אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין. משל למה הדבר דומה: לשני אחים, שיצא שטר חוב על זקנם. פרע אותו אחד מהם. לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו. א"ל: אתה יודע שאותו חוב שפרעתי, על שנינו היה, ואני הוא שפרעתיו. לכך אל תחזירני מחפצִי שאני שואל" (תנחומא). לאברהם נאמר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", אך לא ברור מיהו זרעו, יצחק או ישמעאל, יעקב או עשו. אלא שבברית בין הבתרים נאמר "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם... ודור רביעי ישובו הנה. ביום ההוא כרת ה' ברית את אברהם לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת". מעתה ברור הדבר: הזרע שיעבור את כור ההיתוך של מצרים, הוא זה שיירש את הארץ. "ויקח עשו את נשיו ואת בניו... וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו". כתב רש"י: "מדרש אגדה. מפני שטר חוב של גזרת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק. אמר: אלך לי מכאן, ואין לי חלק לא במתנה שניתנה לו הארץ, ולא בפרעון השטר". וכך נאמר בסוף פרשת וישלח "אלה אלופי עשו למושבותם בארץ אחוזתם... וישב יעקב בארץ מגורי אביו". ומכאן מתחיל סיפור הירידה למצרים. עשו התיישב בנחת באחוזתו, ורק ביעקב נתקיימה גזרת הגלות. זהו שנאמר בהגדה "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרימה". מה לעשו בהגדה של פסח? אלא ללמד שעשו ירש את חלקו בשעיר, ורק ביעקב התקיימה גזרת הגלות. משום כך בו לבד נתקיימה ההבטחה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". משום כך מזכיר משה למלך אדום "כה אמר אחיך ישראל". פירש"י, שעל שנינו כאחים היה לפרוע שטר חוב של גזרת הגלות, אלא שאביכם פירש ולא רצה לפרוע השטר חוב, וע"כ "נעברה בארצך", אין לך לעורר הירושה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת את החוב. רק כור הברזל של ייסורין, שעבוד וצרות הגלות, מקנים את הזכות לירש את ארץ ישראל, וכדברי חז"ל: "ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורין – תורה, ארץ ישראל ועולם הבא". זווית נשית > זהירות – מתלוננים / תרזה פרנקל הן פרשת מי מריבה והן סיפור נחש הנחושת המופיעים בפרשתנו, מתארים את התכונה האנושית הקשה מנשוא להתמודדות – תלונות. בני ישראל, שחיו כעבדים במצרים במשך מאות שנים, זכו להצלה, שכל כולה מעשה ידי שמים, כמעט ללא נגיעת יד אדם. כמו אבא גדול שעושה בשבילנו הכל, ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא העביר אותנו את ים סוף, והוליכנו במדבר שממה, והשאיר אותנו בחיים – עם שלם, אל מול כל האויבים והאתגרים. ואנחנו מתלוננים. ולאיזה עוצמות מגיעות התלונות: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה" (במדבר כ,ה). כמה כפיות טובה ניתן בכלל להכיל אל מול ההשקעה וההקרבה הבלתי נגמרת של משה ואהרן, בהובלת הקב"ה. בפעם הראשונה שמשה נתקל בתופעה הזאת הוא כועס. כועס כל כך שהוא נכשל וחוטא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" ( שם, כ,י) .לכאורה יש להתפלא על העונש החמור כל כך שקיבל משה רבנו, גדול הנביאים שחטא לאחר כעס כל כך מובן ואנושי. הרי גם משה הוא אדם, והכעס יכול להעביר את כולנו על דעתנו?! ובכל זאת משה נענש ולא יזכה להביא את עם ישראל לארץ המובטחת. פשט הדברים הוא כמובן שמשה נענש על חוסר אמונתו בקב"ה שיוציא מים מן הסלע לאחר שמשה ידבר אליו. אולם אני מתקשה לקבל דברים אלו כפשוטם, ותוהה האם לא מסר כאן הקב"ה מסר אחר למשה, אהרן וכל בני ישראל – מסר על הכעס. אין הורה שלא חווה את תחושת האכזבה הזאת – אנחנו משקיעים את נשמתנו בילדים, מביאים אותם לעולם, לעיתים אחרי מאמץ וכאב נוראיים, לעיתים הורתם היא ניסית ממש. אחרי כן אנחנו מגדלים אותם, ובינקותם, לצד הקסם והאהבה הגדולה, אנחנו קורסים מעייפות, טרוטי עיניים. בהתבגרותם, ביחד עם הגאווה במי שהם נהיים, אנחנו עומדים בקושי מול משא המרי שלהם, הדרישות הכספיות ההולכות וגדלות, ומול גודל ההקרבה שאנחנו נדרשים לה, שלא חלמנו עליה כשהרינו אותם. והם - מתלוננים... "למה לא עשיתם ככה", "למה אמרתם ככה", "איך העזתם לבייש אותנו"... ועוד ועוד. ומה עושה כל בן-אנוש שדם חם זורם בעורקיו? כועס, ובצדק. איך אפשר? לכמה הקרבה ולכמה נתינה עוד נידרש עד שהילד הזה יבין שאנחנו אוהבים אותו בכל ליבנו, שהוא שובר את ליבנו לעיתים, שאנחנו בשבילו ולא נגדו, שהוא חב לנו את אושרו ואת צמיחתו, את יכולתו להגיע לאן שהגיע, את הכל...?! אולי עונשו הכבד של משה הוא מסר חינוכי להורה ולמנהיג המתחיל – המונהג, העובד, התלמיד, הילד והמתבגר בהכרח תמיד יתלוננו. זהו טבע העולם, כך ברא אותנו הקב"ה. כנראה שאיננו יכולים לצמוח ולהתפתח, להפוך לעצמאים ונפרדים מהורינו ומצינור ההזנה הבסיסי שהחיה אותנו, בלי להתלונן, ובלי לבקר נחרצות את אלו שמעלינו. רק כך נוכל לגדול ולהיות אנשים העומדים בזכות עצמם, ללא תלות באחרים. מי שלא מתלונן בתקופה מסוימת של חייו עלול אפילו להיות מדאיג, משום שהוא למעשה נשאר תלוי כל הזמן. הקב"ה מצפה ממשה להבין את התכונה האנושית הזאת, התכונה הקשה אבל ההכרחית הזאת, שמנבאת בעצם את רצונו של העם להיפטר מהתלות הטוטאלית הזאת. לכן אולי הוא מעניש את משה בכך שלא ייכנס איתם לארץ, אבל למעשה מוסר מסר שבהגיעם לארץ הם יצטרכו מנהיג חדש, דרגה חדשה של עצמאות תהיה מצופה מהם אז, פחות תלות. ולנו ההורים, המורים, המעבידים והמנהיגים – בואו ניתן להם להתלונן. הם לא באמת נגדנו, הם בעד עצמם ועצמאותם, זה בריא וזה יעבור האירו פני המזרח > כוחה של תשובה שנייה - הרב בן ציון אבא שאול / חזי כהן, ישיבת מעלה גלבוע ומדרשת עין הנצי"ב כל אחד מאתנו פנה פעם או יותר אל רב בשאלה הלכתית. לעתים התשובה נאמרת מיד ולעתים זקוק הרב לעיון בסוגיה. יש שהרב משיב מיד אך לאחר זמן מוסיף או משנה את פסיקתו. נדמה שאצל הרב בן ציון אבא שאול הייתה חשיבות רבה דווקא לתשובה השנייה, זו שנאמרה לאחר המענה הראשון והמיידי. הרב בן ציון אבא שאול (1998-1924) היה ראש ישיבת 'פורת יוסף' ופוסק הלכה. נולד בירושלים למשפחה פרסית, עסק בתורה מתוך רעב, ולא גילה זאת אפילו לאמו. למד בישיבת 'פורת יוסף' אצל הרבנים יעקב עדס, צדקה חוצין, וכן אצל ראש הישיבה הרב עזרא עטיה. פעם אחת הגיעה ילדה לישיבה כשעוף בידה והיא מבקשת לשאול את הרב בן ציון אבא שאול לגבי כשרות העוף. התלמידים ביקשו לעכב את הילדה עד לסיום השיעור אך היא התעקשה לפוגשו מיד. הרב עצר את השיעור והילדה סיפרה לו שהשוחט קבע שהעוף טרף, ואמה ביקשה שגם הרב יבדוק את העוף. הרב אבא שאול בחן את העוף ופסק שהוא טרף ומיד המשיך בשיעור. לאחר מספר רגעים עצר הרב את השיעור וביקש שיחפשו את הילדה. מששבה אל הרב הוציא מכיסו סכום כסף ונתן לה כדי שתקנה עוף חדש. משראה שהתלמידים תמהים על מעשיו הסביר הרב בן ציון אבא שאול "אם אמא שולחת את ילדתה להפריע לי באמצע שיעור לקבל חוות דעת שנייה – סימן שהדבר נחוץ לה עד מאוד ואין בידה האפשרות לקנות עוף חדש". כפוסק הרב בן ציון אבא שאול היה משיב בהלכה לכל מי שפנה אליו. סיפורנו עוסק בשאלה המפריעה את השיעור. התלמידים מביעים את הרצון הטבעי שלא יפריעו ללימוד. מבחינתם לימוד התורה גובר על שאלות בהלכה. משהתעקשה הילדה עצר הרב והקשיב רוב קשב ולבסוף להכריע לאסור את העוף. לכאורה יכול היה הסיפור להסתיים כאן, אך הרב מבין כי פסיקתו הראשונה היא נכונה מבחינה הלכתית אך אינה הולמת את המצב, שכן את ההלכה אי אפשר לשנות אולם אין היא כל התמונה. כעת הרב חושב על השואלת ולא רק על השאלה ומגיע למסקנה שיש לסייע לה במצבה הקשה. לרב יש אחריות לא רק על ההלכה אלא גם על השלכותיה. הוא אחראי על הנחלת הדין ולא פחות מכך גם על הנחלת הדרך שלפנים משורת הדין. אכן, ההתנהלות של לפנים משורת הדין הפכה למסר הנצחי, בעוד שהשאלה עצמה נעדרת מן הסיפור. דווקא המענה השני הוא הוא המסר לדורות. האינסטינקט הוא לתת תשובה הלכתית, אך המענה השני כולל מענה רחב יותר - ולפיכך שלם יותר. מגמה דומה מצויה גם בסיפור הבא: תלמיד מצא שטר כסף גדול בבית המדרש ופנה לרב בן ציון אבא שאול בשאלה מה יש לעשות בנידון. הרב בן ציון אבא שאול פסק שאין הוא חייב להכריז והשטר שלו. כשפנה התלמיד לדרכו שמח וטוב לב, קרא לו הרב בשנית, נתן לו שטר דומה במתנה, וביקש ממנו בכל זאת להכריז על השטר שמצא. לשמחתו גילה הרב שאת השטר איבד אברך שהיה זקוק מאוד לכסף שאיבד. על פי ההלכה אין חובה להשיב שטר שאבד שהרי אין בו סימנים. כשניגש התלמיד אל הרב אבא שאול הוא ביקש לברר מה עליו לעשות. הרב אבא שאול השיב לו את ההלכה הפסוקה והמוצא התמלא שמחה. אז נזכר הרב גם בזה שאיבד את השטר. ייתכן ותחושת השמחה שמילאה את לבו של המוצא עוררה את הרב לחשוב מה יחוש המאבד, והוא החל לחשוב על ההשלכות של פסיקתו. מה היחס בין המענה הראשון לשני? נדמה שניתן לראות כאן מענה המורכב משני שלבים. בתחילה הרב קובע את ההלכה: אוסר את העוף הטרף ומשאיר את השטר בידי המוצא, אולם אז הוא מבין שיש השלכות לפסיקתו והוא בונה קומה שנייה שבה הוא מגלה אחריות לצער האישה או לזה שאיבד את השטר, ופועל לפנים משורת הדין, מתוך תחושה שחובתו למתן את הפער הקיים בין ההלכה לחיים, בעודו מוכן אף לשלם מכיסו על מנת ליצור שלום ביניהם. לתגובות: hhco...@gmail.com אם יש בידכם סיפורים נוספים על חכמי המזרח אשמח אם תשתפו אותי מקומו של עולם > בריכת השילוח / הרב יצחק לוי, ר"מ בישיבת הר עציון   מיקום הבריכה וימי קיומה בריכת השילוח מצויה בקצה הדרומי של עיר דוד, מתחת למצוק הדרומי של העיר. מיקומה של הבריכה הינו בקצה הדרומי של הטוירופיאון, הוא גיא עושי הגבינה בשמו בסוף ימי בית שני. (ייתכן שהוא "עמק החרוץ" המוזכר ביואל ד,יד בנבואת אחרית הימים). לפני מפגש הנחל עם נחל קדרון, נבנה סכר הסוגר את הנחל ומאפשר אגירת מים בחלק זה של העיר. בחפירות שנערכו בקצה הדרומי מזרחי של הבריכה, נתברר כי ישנו קיר פנימי המהווה סכר וסוגר את הנחל והוא מימי הבית הראשון וחומה חיצונית יותר, חומת בחנים המתוארכת לימי הבית השני. יחד עם סגירתה של הבריכה, החומה מהווה חלק מחומתה של העיר. אחת התעלות הקדומות מובילה מים ממעיין הגיחון ודרומה אל הבריכה והיא מתוארכת לתקופת האבות. על כן, יש להניח כי בריכה זו שימשה במשך תקופה ארוכה מאוד, מתקופת האבות, היא תקופתו של מלכי צדק מלך שלם ועד סוף ימי בית שני, כבריכה ומאגר מים מרכזי בדרומה של העיר ירושלים. שמות הבריכה סביר להניח, היות וזהו מאגר המים הקדום של העיר, כי יש לזהות בריכה זו עם בריכה שנבנתה על ידי המלך שלמה בירושלים, כמוזכר בקהלת ב,ו: "עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים".ייתכן שהוא מכוון גם לבריכה זו. מדרום מזרח לה מקובל לזהות את אזור "גן המלך" (מלכים ב, כה,ד). ייתכן להציע כי הנוף המוזכר בשיר השירים "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים" מכוון אולי אל מקום זה באפיקו של נחל קדרון. בימי חזקיהו, הנביא ישעיהו אומר (כב, יא): "ומקווה עשיתם בין החומותיים למי הברכה הישנה ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם". ישנה סבירות לזהות בריכה זאת עם המקווה בין החומותיים כפי שניתן לזהות במקום וזאת בעיקר על סמך המציאות הטופוגרפית. נחמיה, בימי שיבת ציון, בתארו את שיקומה ובנייתה של חומת ירושלים, מזכיר בדרומה של העיר את "חומת ברכת השלח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד". הכתוב קושר כאן בין הבריכה לבין גן המלך הנמצא בקרבתה ושם הבריכה הוא בריכת השלח. הביטוי שילוח קשור לאופן זרימת המים. כך בתהילים קד,י, "המשלח מעיינים בנחלים בין הרים יהלכון", כך הנביא ישיעהו ח,ו: "יען מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו". השם הערבי של הבריכה הוא בריכת אל חמרא. מבנה הבריכה על פי החפירות שנעשו במקום מסתבר כי ישנה בריכה מפוארת בימי החשמונאים ואחריה בריכה מפוארת ביותר מימי הבית השני. ישנה סבירות להניח כי הבריכה השתרעה בכל רוחבו של הנחל, מקום בו ישנו כיום בוסתן. על פי הבנה זאת, הגודל המשוער של הבריכה המקורית הוא 50 על 60 מט', כשלושה דונמים. מקורות המים של הבריכה הם נקבת חזקיהו המזרימה לבריכה את מי מעיין הגיחון המובאים אליה דרך הנקבה החצובה. בנוסף מתקבצים אליה מי הניקוז של התעלה המזרחית המנקזת אליה מים מן העיר, כולל מי נגר עילי במדרון המתנקזים אליה. בנוסף יורדים עליה מי גשמים ישירות. שלושת מקורות המים שלה, מיקומה בקצה הדרומי של עיר דוד וקרבתה הגדולה אל המקדש הם המאפיינים את מהותה של הבריכה ומשפיעים על צביונה ושימושיה לאורך התקופות. בימי בית שני, הבריכה מוקפת במדרגות אבן היורדות אליה מכל הכיוונים. חלק ממדרגות אלו שרדו במקום. שימושי הבריכה המקורות מימי בית שני מזכירים את מעיין השילוח בשני הקשרים. הראשון הוא עניין שאיבת המים החיים למי חטאת לצורך היטהרות מטומאת מת, והשני הוא ניסוך המים בסוכות: "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושה לוגים היה ממלא מן השילוח" (כמבואר בהרחבה במשנה בסוכה ד,ט-י). מכאן היו מעלים את המים עד למקדש והיו מנסכים אותם על גבי המזבח, וזאת על מנת לבטא בחג הסוכות את העובדה כי נידונין על המים, עם ישראל מביא לקב"ה בביתו את הטיפות האחרונות שיש לו ומבקש בזכות טיפות אלו שהקב"ה יביא לעם ישראל בשנה זו הרבה טיפות, בבחינת:"כי ממך הכל ומידך נתנו לך". מעניין כי לנו מוכר בעיר דוד מעיין מרכזי אחד, הוא מעיין הגיחון, ומה בדבר מעיין השילוח? יונתן בן עוזיאל, בכל מקום שכתוב גיחון מתרגם שילוחא. מאוד ייתכן כי למקום הופעת המים בבריכת השילוח קראו מעיין השילוח אף על פי שמדובר בנביעת מי מעיין הגיחון הזורמים דרך נקבת יחזקיהו מפני שהדבר נחשב כנביעה ממש. מן הבריכה נחשף גרם מדרגות יפה ומפואר העולה מכאן עד למרגלות הר הבית ושרדו ממנו כמה עשרות מטרים, ובנוסף נחשפה תעלת ניקוז מרכזית המנקזת את מי הנגר העילי מן העיר אל נחל קדרון הנמצא מדרום מזרח לעיר. כיום קצה נקבת יחזקיהו מגיע לבריכה קטנה מן התקופה הביזנטית, סילואם (השם היווני של שילוח), המשולבת בשרידי כנסיית השילוח המתוארכת למאה החמישית לספירת הנוצרים לימי הקיסרית אאודוקיה. במרוצת הדורות לאחר חורבן הבית השני, נסתם אפיק הטוירופיאון ובריכת השילוח המקורית נתמלאה סחף ועל כן הועתק מקום הבריכה המקורית כמה עשרות מטרים צפון מערבה יותר, ושם נבנתה הבריכה הביזנטית. מרגש לראות מקרוב את המקום שבזמן שהמקדש היה קיים ממנו שאבו את המים למצוות ניסוך המים. משו"תת בהלכה > טיולים / רבני מרכז הלכה והוראה, בראשות הרב יוסף צבי רימון שאלה כיצד ייתכן שמותר לצאת לטיול? הרי בטיולים רבים עשויה להיות סכנה יותר מאשר אם נישאר בבית! תשובה: שומר פתאים ה' בכמה מקומות בגמרא (נדה לא,א; יבמות יב,ב; יבמות עב,ב; עבודה זרה ל,ב) מופיע הכלל: "שומר פתאים ה' ". דהיינו, מותר לקחת סיכונים שרוב בני האדם רגילים לקחת. אפשר לפרש, שהגדרת 'סכנה' נקבעת לפי מנהג העולם, ולכן דבר שרבים נוהגים בו אינו נחשב כלל לסכנה. כך משמע מהסוגיה בשבת קכט,ב, המסבירה שמותר להסתכן בדבר מסוים משום "דדשו בו רבים", וכן מדברי רש"י (יבמות יב,ב ד"ה משמשות) ו הרא"ש (עבודה זרה ד,ז), וכן כתב במפורש בשו"ת תורת חסד (אבה"ע מד,ג). אך אפשר גם לפרש שלמרות שדבר זה מוגדר כסכנה, הקב"ה שומר על הרבים ואיננו דורש מאיתנו לחרוג ממנהגו של עולם. כך משמע מהסוגיה בכתובות לט,ב, המסבירה שמותר להסתכן משום ש"מן השמים ירחמו", וכן מהריטב"א שם (ד"ה והא). מכל מקום, לפי שתי האפשרויות נראה שמותר לצאת לטיול, כיוון שזהו דבר שרבים נוהגים בו. הסתכנות לשם הנאה למרות זאת, מרן הרב קוק (אגרות הראי"ה ג, איגרת תתנב, עמ' קלב) כתב לבנו שאין להתיר ללכת לטיול: עצם ההליכה לטייל במקום שיש אפילו חשש רחוק של סכנה ח"ו... אינה מהראוי... אע"פ שמנהג העולם להיכנס בכך לצרכן של בריות, אין היתר כי אם לפרנסה... אבל לא לשם טיול בעלמא . כלומר, לדעת הרב קוק, כל ההיתר להיכנס לסכנה בדבר שהוא מנהג העולם, קיים רק כאשר יש צורך בכניסה לסכנה, כגון שהדבר נצרך לשם פרנסה, אך כאשר הדבר נועד לשם הנאה, ובכלל זה טיול, אין היתר להיכנס לסכנה אפילו בדבר שמקובל אצל הרבים. לעומת זאת, מדברי הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב,נט) עולה שמותר להסתכן באופן זה גם לשם טיול (אם כי תמיד צריך להתפלל לה' ביציאה לדרך): כשיוצא לדרך שהוא ספק שאפשר שיארע שם איזה סכנה, ומכל מקום הכריע לילך מפני צורכו או אף לטייל, שמותר מצד החשש סכנה משום שהוא חשש רחוק טובא... להתפלל שהשי"ת ישמרהו צריך אף בשביל חשש רחוק טובא. ייתכן שהם נחלקו בשני ההסברים לעיל: הרב קוק סובר ש"שומר פתאים ה' ", היינו שהסכנה קיימת אלא שה' שומר, ולכן כאשר אין צורך חשוב בכניסה לסכנה, אלא רק הנאה וטיול, יש להימנע מכך. אולם הרב פיינשטיין סובר ש"שומר פתאים ה' ", היינו שכלל אין סכנה בדבר, ולכן מותר להיכנס למציאות כזו גם לשם טיול והנאה. למעשה נדמה שנהוג להקל גם לשם טיול, ובפרט בארץ ישראל, שיש מצווה לטייל בה, והטיול אף מחבר אותנו עם התנ"ך, עם אבותינו ועם ארץ ישראל. יותר מכך: מחד, ייתכן שבמציאות כיום ניתן לראות את הטיול כצורך, בפרט עבור ציבור הגר בארץ ישראל, והרגיל בטיולים כחלק מאורחות חייו. מאידך, לצערנו נראה שטיולים כאלו אינם מסוכנים יותר מאשר נסיעה במכונית או חציית כביש, ולכן אין כאן כניסה למצב של סכנה. משום כך, למעשה, מותר לצאת לטיולים. שמירה מסכנות למרות האמור, דין "שומר פתאים ה' " לא נאמר כשיש סכנה משמעותית, ולכן צריך לשקול היטב בכל מציאות ומציאות (עיין שו"ת אחיעזר א, אבן העזר כג; שו"ת עזרת כהן, לז). לכן, צריך לבחון היטב לאיזה טיול הולכים, לדאוג מראש לתכנן את הטיול (מים, שעות הליכה וכדו') ולבדוק שהוא אכן בטוח. המסילת ישרים עוזר לנו לחדד עיקרון זה. בפרק ב' הוא כותב שאדם חייב לשמור על עצמו מסכנות, ואם לא עושה כך, הוא פחות מבהמות, שהם בטבען הפשוט שומרות על עצמן. בפרק ט' מוסיף המסילת ישרים ביאור. תחילה הוא אומר שיש אנשים המפחדים מכל דבר, ואפילו מקור, מחום או מרוח. דבר זה הוא מידה מגונה. מתי אם כן צריך להיזהר מסכנות? מסביר המסילת ישרים: דע כי יש יראה ויש יראה: יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים... אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה. והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חכמים זכרונם לברכה באמרם (פסחים ח): 'היכא דשכיח היזיקא שאני'. כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש להשמר. אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר (חולין מו): 'ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן', ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. כלומר: כאשר מדובר על מקום ששכיח בו ההיזק, הרי שיש להישמר מפניו. אדם שמפקיר עצמו לסכנות - אין זה ביטחון אלא הוללות. אולם כאשר מדובר על מקום שלא ידוע בו היזק מיוחד (וכאמור לעיל, מקום שרגילים לטייל בו, ונעשתה ההכנה הנדרשת לטיול, בכלל זה), במציאות כזו אין לפחד, ומותר להסתובב במקומות כאלו. סיכום מותר לצאת לטיול, מדין "שומר פתאים ה' ", בתנאי שזהו מקום שאנשים רגילים לטייל בו (או שאין בו חשש סכנה מיוחד מעבר למקומות אחרים), ובתנאי שתכננו את הטיול כראוי. גם במציאות כזו יש להיזהר מאוד ולא לעשות דברים מסוכנים. זהו גבול דק שכל אחד מאיתנו נדרש לבחון אותו היטב, הן בתכנון של הטיול והן במהלך הטיול עצמו. ניתן להזמין את ספרו של הרב יוסף צבי רימון - שמיטה - הלכה ממקורה בטלפון 02-5474542/7 בא לידי ביטוי > ראשי תיבות בדיעבד / יעקב עציון לא פעם ניתן לראות את המונח "לימודי ליבה", העולה לסדר היום לפרקים, כשמירכאות מעטרות את המילה ליבה (ליב"ה). הווה אומר – ראשי תיבות לפנינו: לימודי יסוד בחינוך הממלכתי. ברם, במקורו המונח התייחס למקצועות הלימוד המרכזיים, והמילה ליבה היא אך חלופה למילה לב, בהוראת דבר מה מרכזי וחשוב. זו רק דוגמה אחת לתופעה מוכרת בלשון – מילה הנדרשת כראשי תיבות אף שבמקורה היא נושאת את משמעותה בעצמה, כמילה מן המניין. דוגמה מפורסמת אחרת היא המילה תיקו, שהחלה את דרכה בבית המדרש וכיום משמשת בעיקר במגרש. תֵּיקוּ בארמית הבבלית פירושה תקוּם, תעמוד – כלומר תישאר השאלה על עומדה, ללא הכרעה. המילה בשלמותה היא תֵּיקוּם, והמ"ם הסופית נשלה, כפי שקורה לא פעם בסופי מילים (השוו לצירוף "ותוּ לא", שמקורו "ותוב לא", היינו "ושוב לא"). לימים, משלא הובנה, נדרשה המילה תיקו כנוטריקון, על פי המסורת שאליהו התשבי יתרץ הקושיות והאבעיות לעתיד לבוא. דוגמה נוספת לתופעה זו היא המילים "שהי פהי", שמקורן בדברי הגמרא במסכת מגילה על המן הרשע שהלעיז על ישראל שהם בטלנים ולא יצרנים, ומוציאים את כל השנה ב שהי פהי. רש"י מפרש שהמילים הן ראשי התיבות "שבת היום, פסח היום", אך לכאורה קשה מדוע יינקטו כאן ראשי התיבות הללו, שאינם מוכרים ממקור אחר, ומה גם שהדברים מופיעים בגמרא כשהם משולבים בדיבור ארמי, ואילו המילים "שבת היום פסח היום" הן עבריות למהדרין. ואכן, בכתבי יד מדויקים של התלמוד כלל לא מסומנים כאן ראשי תיבות, והצורה היא "בשיהי פיהי" – וכבר מצאו חוקרים סמך למילים אלו בניבי הארמית, ופירושן לשון השתהות ובטלה. כך גם במילים "בלעז" או "ודוק" הרווחות במקורותינו. סימון המירכאות בא פעמים הרבה רק לציין שמדובר כאן במילים מיוחדות (הגופן המודגש טרם הומצא) - אך לימים המילים התפרשו בטעות כראשי תיבות. כך, הובנה המילה התקנית בלעז (ששורשה כבר בתנ"ך: "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז") כנוטריקון המילים "בלשון עם זר"; ובדומה הציווי "ודוק", שעניינו "עיין היטב, דייק", התפרש כראשי התיבות "ודייק ונמצא קל", או לחלופין "ודוחק קצת", אף שבמקורו הוא מילה אחת, ודוק. ראי"ה בהירה > להפוך חוקים למשפטים / הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות ובמכון מאיר היו מחכמי ישראל במהלך הדורות (הרמב"ם ורבי סעדיה גאון) שחילקו בין שני סוגים של מצוות: חוקים ומשפטים. חוקים הנם ציוויים אשר במבט ראשון נדמה כי אין מצוי בהם כלל היגיון כדוגמת פרה אדומה. משפטים, לעומת זאת, הנם ציוויים הניתנים להבנה אנושית פשוטה, כדוגמת "לא תגנוב". במשנת הרב קוק מתבארים המושגים הללו באופן מעט שונה: "המצוות המעשיות יש בהן משום שני הדרכים: של בקשת ההיגיון ובקשת הטעמים ושל התגלות והכרחיות שהיא למעלה מההיגיון ומיסוד הטעמים" (אורות המצוות, חלק ג). במילים אחרות, הרב קוק רוצה לומר כי בכל מצווה קיים גם צד של "חוק" וגם טעם של "משפט". היינו, אין הכוונה לומר כי במצוות המכונות "חוקים" אין כלל היגיון ומוסר, אלא קוצר ההבנה שלנו הנו תסמין לכך כי קיים בהן היגיון ומוסר עליון. היגיון זה אמנם איננו מובן לנו במבט ראשוני, אולם גם בהן ניתן לחשוף - בתהליך אינסופי אשר אינו חדל לעולם - את הרבדים הנסתרים; על כן, אף בחוקי תורה מובהקים כדוגמת פרה אדומה ניתן להגיע להבנה מסוימת. לדוגמה, הרב שמשון רפאל הירש (בפירושו לתורה במדבר יט,כב), מסביר כי פרה אדומה מבטאת את שיא עוצמת החיים (פרה היא בעל חיים אימתני בעל כוח עבודה גדול, אדום הוא צבע המבטא דם, כוח של חיים), הדרך להיטהר מטומאת מת היא על ידי חיבור לשיא החיים, ודבר זה נעשה על ידי זריקת אפר של פרה אדומה (המעורבב במים, שגם הם מבטאים מקור חיים, טבע ורעננות) על האדם שבא במגע עם המוות. משפטים , לעומת זאת, הנם אותם ציוויים אשר טעמם הראשוני ניכר אמנם לעין מיד, אולם אף בהם מצויים עומקים אינסופיים של טעמים שעדיין אינם גלויים לנו ועתידים להיחשף במהלך הדורות. גניבה למשל, בעומק העניין, אינה רק גזילת רכושו החומרי של הזולת, אלא יש כאן ממד של "גניבת נשמה". בעלי הסוד של תורת ישראל מייחסים לרכושו של האדם חלק מאישיותו, וגזילת הרכוש מונעת מנשמתו של האדם למלא את תפקידה בעולם הזה מצד אחד, ומכניסה מארג זר לתוך חייו של הגוזֵל מצד שני. בשורה התחתונה, בכל מצווה ומצווה, גם כדוגמת 'פרה אדומה' קיים פן "חוקי" של טעמים עתידיים אשר עדיין אינם מובנים לנו, ובמקביל פן "משפטי" של טעמים הגלויים לנו כבר עתה; ההבדל הוא שבמצוות המכונות "חוקים", הפן העתידי-נסתר דומיננטי יותר, ואילו במצוות המכונות "משפטים", מובלט יותר הפן העכשווי-הגלוי. תפקידנו אפוא הוא להעמיק בחקר כל מצווה, ו"להעביר" יותר ויותר רבדים מהממד הנסתר אל הממד הגלוי, מהרובד המנוכר לנו אל הרובד השייך להבנתנו ולהזדהותנו. בגובה העיניים > עושים רוח / הרב יוני לביא, מנהל מוקד הנוער 'חברים מקשיבים'   יש מילים שרק מלשמוע אותן נשימתך נעתקת וליבך מחסיר פעימה. אתה מוכרח לעצור את הילוכך השוטף ולקוד לפניהן ביראת כבוד. נדמה שצמד המילים "אנשי רוח" הוא מן הבולטים שבהן. יש משהו בהזכרת שמם של אותם בני עליה, יחידי סגולה, שכל חברה אנושית מתפארת בקיומם, בכדי לגרום לשומעים להטות אוזן בקשב רב ובחרדת קודש לכל מילה שיוצאת מפיהם. לאחרונה נתבשרנו על פעילות יתירה בגזרתם של האחרונים. "קבוצה של מאה אנשי רוח חתמו על מכתב התוקף את שרת התרבות", "בכינוס מיוחד של אנשי רוח תקף השחקן...". והתקשורת ממהרת לצטט ולצלם, להבליט ולפרסם, ומתעלמת כדרכה משאלת היסוד הפשוטה: מה נשתנה?! במה זכו אותם שחקנים/ציירים/זמרים ואפילו סופרים, שדעתם בעניינים שעל הפרק שווה יותר מאשר דעתו של כל אחד אחר? האם העובדה שאדם זכה במתת א-ל בצורת כישרון מסוים של משחק, פיסול או שירה, מעניקה לו אוטומטית מניות גדולות יותר בהבנת המציאות ובאחיזה באמת, מאשר אחרון מוכרי החמוצים בשוק? אותה שאלה, אגב, ראויה להישאל גם כשמדובר באדם באמת חכם שכישרונו ועמלו הביאו אותו לגילויים גדולים שזיכו אותו בפרס נובל. ברגע שאחד כזה מתעטר בפרס המכובד הנ"ל הוא זוכה לעדנת מיקרופונים ולהצפת מצלמות, ולא פעם מבקשים את דעתו המלומדת גם בעניינים שאינם קשורים בכהוא זה לתחום התמחותו. מה לעשות שאלוף המשוואות בכימיה הוא הדיוט גמור בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני או לפתרון הבעיות הכלכליות של מדינת ישראל והגיגיו בתחום נעים על הסקאלה שבין מביך למצחיק?! כאשר לפני שנתיים התפוצצה פרשיית "הזמר המפורסם" רעדו אמות הסיפים. התברר שהדמות הנערצת ביצעה מעשים מכוערים ונצלניים שמפאת כבודם של קוראינו לא נפרטם. למרבה הצער הזיכרון הקולקטיבי הוא קצר מועד באופן קיצוני וכעבור שבועות לא רבים הנ"ל חזר למעמדו ותהילתו כאילו לא היו דברים מעולם. אך כל מי שעיניו בראשו ושכל בקודקודו לא יבין על מה הייתה הפליאה מלכתחילה. האם יש סיבה לצפות מאחד שכזה להתנהגות מוסרית, ליושר או לעדינות יתירה? וכי בגלל שקולו ערב לאוזניהן של חלק מן הבריות או שהוא ניחן ביכולות מיוחדות לאחוז במכחול או בעט, ברור שהוא בעל איכות אישיותית גדולה משל שאר הבריות? מדוע בתודעה הציבורית והתקשורתית יש לדעתו משקל רב יותר וחובה לעמוד דום ולהטות אוזן לכל מילה היוצאת מפיו כאילו הייתה תורה מסיני? האם יש גבול לחופש האמנות? ואם בהגיגיהם של אנשי רוח עסקינן ראוי להזכיר את דבריו של הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטיר (שהיה דרך אגב אנטישמי לא קטן): " איני מסכים לאף מילה מדבריך, אך אלחם בתוקף על זכותך לומר אותם". נדמה שפתגם זה הפך לאחד מעמודי התווך של חברתנו הדמוקרטית והליבראלית שרוממות חופש הביטוי והאמנות בגרונה. בשמו מוכנים להכיל ולהעלות על נס גם דעות קיצוניות, מסוכנות ורעילות, ולעומת זאת, להוקיע ולצלוב בכיכר העיר כל מי שינסה לומר מילת ביקורת על החופש המוחלט לבטא כל דבר. טענתם הנחרצת היא שנשמת אפה של האמנות היא יכולת היצירה החופשית והבלתי מוגבלת. כל מחסום, הגבלה או צנזורה פוגע בעיקרון המקודש של חופש הביטוי וחירות האמנות לבטא את כל אשר על ליבה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מענקי הרוח וגדולי ההוגים של הדורות האחרונים, העריך מאוד את האמנות החופשית וראה עניין עצום בקיומה. כך כתב בספרו עולת ראיה: הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית. וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על האמנות להוציאו. אך יחד עם זה הרב קוק הדגיש באופן חד וברור שהערך העליון אינו חופש האמנות אלא משהו אחר לגמרי: מובן הדבר מעצמו שרק את אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח. "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים"; אמנם אותם הדברים הגנוזים שקבורתם הוא בעורם. עליהם מתוקן היתד שעל אוזנו לחפור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש ביתד זו פעולה שכנגדה למען הרבות באשה. האם כל דבר נכון לפרסם ולהוציא לאור עולם? האם הערך העליון הוא לגלות ולחשוף, לא משנה מה יהיו ההשלכות ומה המחיר? זה אולי הקו המנחה את התרבות המודרנית הפלורליסטית שאיבדה את המצפן המוסרי ואת נקודת הביטחון שלה. היא תועה ומבולבלת בדרך וטובעת בים של דעות כשהיא לא בטוחה מה האמת או האם יש בכלל כזו. כיהודים מאמינים אנו צועדים על קרקע אחרת, מוצקה ויציבה הרבה יותר. מה שעומד בפסגת השאיפות שלנו אינו סתם לחשוף ולהוציא לאור, אלא להרבות טוב ומוסר בעולם. מה שמשרת ומקדם את המגמה הזו ראוי לו להתגלות ולצאת לאור, ומה שפוגם או מרחיק משם, מוטב לו להישאר קבור ומכוסה. האם משמעות הדבר שאמן דתי וירא שמים הוא בהכרח מוגבל, כאשר ההלכה בולמת אותו וחוסמת מלבטא את מה שנמצא בתוכו? ממש לא. האתגר הניצב בפניו הוא להיות נקי וטהור. כאשר יהיה כזה ברור שכל מה שייצא ממנו גם כן יהיה כך, ללא צורך שום הגבלה וחסימה. כמו שאמן שמאלני יכול ליצור בחופשיות ואנו יכולים להיות בטוחים שיצירתו תהיה חפה מכל שמץ של ימניות, כך גם איש רוח שפנימיותו טהורה ומזוקקת יוכל לבטא את עצמו באופן חופשי. ואם עדיין הוא אינו נקי וצלול? מוטב לו שיעבוד על עצמו, על מידותיו והשקפותיו לפני שימהר ליצור ולפרסם את פרי רוחו. לתגובות, חומרי העשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il באהלי שם > פסוק לי שמך / דב רוזן, מעובד בידי ישראל רוזנברג מנהג ידוע הוא לסיים את תפילת העמידה באמירת פסוק המתחיל באות הפותחת את שמו של המתפלל, ומסתיים באות המסיימת את שמו. בסוכה של משפחת קטן הלכו עם העניין צעד נוסף (מכתב מר"ח אדר ב' תשל"ח): במה יתגאה בעל הבית אם לא בשתילי הזיתים שהוא נטע סביב לשולחנו, בבניו ובבנותיו, בנכדיו ובניניו? כל אב ואם בישראל יתאמצו בכל כוחם לכנס בימי חג הסוכות את צאצאיהם לבית מחצבתם, למען יקשטו את סוכתם. ואם אין בכוחם להביא את כולם אליהם, כלום לא יאבו לשוות את דמותם לנגד עיניהם בהציגם אותם בתוך הסוכה לזיכרון? אלא שהסוכה היא דירת קודש ולא יהלמו אותה תמונות חול. לפיכך עלה הרעיון לייצג את המשפחה לא על ידי צלם בשר ודם כי אם על ידי סימן ל קדושה. מכאן התוכנית לפרוש על הסדין שעל דופנות הסוכה, במקום תצלומי בני המשפחה, את הפסוקים הרומזים על שם כל אחד מהם... ובכן התרגלנו להדק על קיר הסוכה כמין אילן יוחסין של המשפחה, כשלמעלה עומדים פסוקי האב והאם, מתחתם פסוקי הבנים והבנות (בצירוף הפסוק של בן זוגם, אם כבר הגיעו לפרקם), ובשורה השלישית מלמטה את פסוקי הנכדים, איש איש על דגלו לבית אבותיו. ומדי שנה בשנה מתווספים פסוקים אחדים... החידה השבועית > חידה לפרשת חקת / יואב שלוסברג, מנכ"ל החידון והחוויה פעולה המשותפת לאדם פרטי לפני מתן תורה ובפרשתנו לקבוצה. שם הקבוצה כשמו השני של האדם. מהי הפעולה, מי האדם ומי הקבוצה? תשובה לפרשת קרח:  החידה הייתה : הם מופיעים בראשית, ראש השבט גם הוא ראשית, קורא הראשית נעדר מהראשית. הפתרון: בני ראובן מופיעים בראשית - בתחילת פרשת קרח. ראש השבט ראובן נקרא: ראשית אוני - "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מט,ג). יעקב שקרא לראובן את הפסוק הנ"ל נעדר כידוע מתחילת פרשת קרח שיוחס עד ללוי בן יעקב ולא עד בכלל: " וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (במדבר טז,א). "החידון והחוויה" מארגנת חידונים לבר/בת מצווה, למשפחה, לקהילה, לבית הספר או לעיר כולה. לפרטים נוספים בקרו באתר שלנו: "החידון והחוויה " לתגובות: in...@hidonim.com

הסר אותי מרשימת תפוצה  |  כניסה לאתר

[אוריאל פרנק‎]

בתאריך 4 בספטמבר 2015 בשעה 16:23, מאת אורי הולצמן <urig...@gmail.com>:

מר"ן - מאתים רבנים נסמך (עפ"י החיד"א).

כמדומני שזאת 'הדבקה' לתואר הידוע.

 

בתאריך 4 בספטמבר 2015 בשעה 16:24, מאת עזריאל ברגר <azr...@gmail.com>:

ע"ע בויקיפדיה העברית, כולל בדפים המקשרים לערך זה.

הודעה שהועברה
מאת: Ron Kleinman <rkle...@gmail.com>
תאריך: 6 בספטמבר 2015 בשעה 9:28
נושא: Re: [רוחב לשון] היש דוגמאות נוספות לראשי תיבות בדיעבד?
אל: אוריאל פרנק ‫‎<frank...@gmail.com>‎‬


כמובן, גם התיק"ו:

התיקו[ם] במקור - תעמוד הקושיא ותישאר ללא הכרעה [ראו לשון מסכת נדרים שסיימנו זה עתה בדף היומי] - הפכה לתיק"ו - תשבי יתרץ קושיות ובעיות. 

ייתכן שפענוח דיעבדי זה נשען על כך שאליהו התשבי נתפס כפותר ספקות ובעיות הלכתיים, 

כדוגמת: "יהא מונח עד שיבוא אליהו".

שנה טובה, 

רון קליינמן

בתאריך 4 בספטמבר 2015 בשעה 16:08, מאת אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>:

--
‏קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'רוחב לשון' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה דוא"ל, שלח אימייל אל rohav-lashon...@googlegroups.com.
כדי לפרסם בקבוצה הזו, שלח אימייל אל rohav-...@googlegroups.com.
בקר בקבוצה הזו ב-http://groups.google.com/group/rohav-lashon.
לאפשרויות נוספות, בקר ב-https://groups.google.com/d/optout.

--

 

פרופ' רון קליינמן הפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו  יו"ר הוועדה הישראלית האיגוד הבינלאומי למשפט עברי דוא"ל: rkle...@ono.ac.il  אתר: www.ono.ac.il

Prof. Ron S. Kleinman Law School Ono Academic College  Chairman of the Israeli Committee The Jewish Law Association rkle...@ono.ac.il Email: www.ono.ac.il Site: