2 "צִוָּה / צַוֵּה"
Uriel Frank
נושא המאמר: מנהגים לא ידועים בתפילה
אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, ברית מילה [טור רמו]
יש מהגאונים שאמרו שצריכים לומר "צוה" בצד"י חרוקה וי"ו קמוצה, בלשון עבר, ולא בצד"י פתוחה וי"ו צרויה, בלשון עתיד161, ויש אומרים בלשון עתיד, שלדעתם אינו אלא תפלה ובקשה על להבא162. יש שאין אומרים למען בריתו אשר שם בבשרנו162א.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ד, ברית מילה [טור רמו]
161. רב האי גאון הובא בבעל העיטור
הל' מילה שם, וכצ"ל לפי' המהרש"א בח"א שבת שם עי"ש, וכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי'
קמו שיותר קרוב לשון עבר, וכ"ה בסידור הרב ועי"ש בשער הכולל פי"ד. ועי' אוצה"ג שבת
שם.
162. בשאלה לשר שלום גאון, עי' אוצה"ג שם; ש"ך סי' רסה ס"ק ה, ועי"ש שהוכיח
שכ"ה ד' כמה ראשונים.
162א. עי' אוצה"ג שם.
אוריאל פרנק
אם יש לכם מה להוסיף לאמור כאן, אשמח לקבל.
--לקראת ברית המילה של ר' ליאור יעקובי בשבת, אני מביא כמה מקורות על שאלת "צִוָּה / צַוֵּה", ואם יש לכם להוסיף - אשמח.
שאלות אפ"ר:
בנוסח ברכת המילה נחלקו הגאונים: צִוָּה / צַוֵּה להציל ידידות שארינו
שו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א, קמ"ו) חולק על הש"ך, וסובר שאפשר שניהם.
צ"ע בחי' ריטב"א: צוה להציל ידידות שארנו משחת מכאן כן לומר בשכר זאת המצוה אל חי חלקנו, מיהו לגרסאות דגרסי בה צוה גרסי' צוה.
אליהו:
בענין צוה-צוה בגרסת הרמב"ם כצוית לקדושים חייבים לגרוס בצווי צוֵה
לדידן כנראה שר"י אמדן צודק.
1. תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ה סימן ד
שר שלום ז"ל. וששאלתם: כשאנו מברכין ברכת מילה אשר קידש ידיד מבטן אנו חותמין בה למען בריתו אשר שם (בבשרנו בא"י כורת הברית), ושמענו שאין אומרין במתיבתא למען בריתו אשר שם בבשרנו, ועוד, אנו אומרין ציוה להציל ידידות שארנו משחת, ויש אומרין צוה, מאי.
כך אנו אומרין כמו שהיא אמורה בתלמוד (שם /שבת/ קל"ז): ת"ר המברך אומר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי וקיים יהא חלקנו להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית, +(שבת קל"ג י"ד רס"ה א')
2. פירושי סידור התפילה לרוקח [קמג] ברכות המילה עמוד תשכו
ציוה88 { הערה 88 משמע שגרס ציוה בחירי"ק כגירסת רה"ג מובא בעיטור הלכות מילה חלק ד (נג, א), רע"ג ועוד, ועיין בהגהות על הדף בשבת שם, ושר שלום בשערי צדק כב א סימן ד. } להציל ידידות שארנו משחת בשכר מילה ציוה להציל אהבת נפשנו מבאר שחת גיהנם,
4. ברכי יוסף יורה דעה סימן רסה ס"ק ד
ד. אשר קדש וכו'. בנסח הברכה 'ציוה {הערות על ברכי יוסף יורה דעה סימן רסה הערה ב: לפי הענין נראה שט"ס הוא, וצ"ל "צוה". } להציל' וכו', הצד"י פתוחה, לדעת הרב ש"ך (ס"ק ה), ואין לשנות המנהג לומר צוה בחירי"ק. שו"ת שאלת יעב"ץ סימן קמ"ו.
בן ידיד הלכות מילה פרק ג הלכה ג ד"ה [ג] צוה (*2)
[ג] צוה להציל ידידות וכו'. עיין להרב ש"ך ז"ל שהכריח לומר צוה הצד"י בפת"ח והוי"ו בצי"רי וסיים וכתב דאין לתמוה במה שאומר צוה להציל לשון נוכח להקב"ה ואח"כ אומר למען בריתו לשון נסתר שכן הוא נוסח הברכות והתפלות בכמה מקומות אלו דבריו וכן תראה נוסח ברכת אמת ויציב ואמת ואמונה דמתחיל ומסיים בלשון נסתר ובאמצע בלשון נוכח כמו שיראה הרואה וכיון שכן אין לדברי בעל מעשה רוקח טעם כמו שיראה הרואה שם ובפרט שיש להרב ש"ך ז"ל על מה שיסמוך ככל דבריו שם וכן ראוי לנהוג וק"ל.בן ידיד
רבי ידידיה שמואל טאריקה - נפטר בערך בשנת תקכ"ט (1769).
רבי ידידיה שמואל טאריקה קיבל תורה מפי רבה הגדול של רודיס רבי משה ישראל מחבר הספר הנודע שו"ת "משאת משה" ומחתן רבו מהר"מ קריספין. ...לימים נתעלה רבי ידידיה והיה לריש מתא דרודוס וכמסורת רבו גם בימיו היתה רודוס לתל תלפיות לרבים שהריצו אליו את שאלותיהם. מלבד חיבורו על הרמב"ם נדפסו ממנו הספרים "חלקו של ידיד" על הטור, "אמר ידיד" - על סדר זרעים ומועד ו"קידש ידיד"- דרשות למועדים והספדים. בספר שני חלקים ח"א על ספרי מדע - זמנים ובו ק"כ דפים חלק ב על ספרי נשים - משפטים ובו ק"ו דפים, נדפס בשאלוניקי בשנת תקס"ו (1806). למאגר הוכנסה מהדורת פרידברג ירושלים תשס"ו.3. דברי ירמיהו הלכות מילה פרק ג הלכה ג ד"ה [ג] ואח"כ
[ג] ואח"כ מברך וכו' צוה להציל וכו'. עיין בש"ך יו"ד סי' רס"ה ס"ק ד' שי"ל צוה בחיריק {אפ"ר: המעיין בדברי הש"ך יראה שהוא להפך} ובמעשה רוקח כתב דמנהג במקומו לומר בפתח עיי"ש:דברי ירמיהו
רבי ירמיהו לעוו - נולד בשנת תקע"א (1811), נפטר בשנת תרל"ד (1874).
רבי ירמיהו נולד בעיר קאלין שבמורביה לאביו הגאון הגדול משרי התורה בזמנו רבי בנימין זאב וואלף אשר נודע כמחבר ד' חלקיו של הספר העמוק "שערי תורה". משחר טל ילדותו התפרסם בכשרונותיו הנפלאים והתמדתו הרבה וכשמלאו לו שבע עשרה שנים זכה להתעטר בסמיכה ממופת הדור מהר"ם בנעט גם לאחר חתונתו הוסיף אומץ בהתמדה נפלאה ומלבד בקיאותו בכל ספרי הש"ס והפוסקים נודע גם בידיעותיו בספרי המחשבה והמחקר של הקדמונים.
בשנת תר"ד (1844) נתנו בו עיניהם מנהיגי קהל מגנדארף להיות להם לרב ונעתר להם אחרי שאביו ביקשו להענות לפנייתם, בשנת תרי"א (1851) הפצירו בו יושבי מטרסדורף שיבוא לכהן בעירם אך עד שבחן הצעה זו נסתלק אביו והוא נקרא למלא מקומו בווערבוי. כעבור שנים נבחר לעלות על כס הרבנות שהותיר אחריו בעל "ישמח משה" בעיר אוהעל. שם הקים ישיבה מפוארת שנודעה לשם ולתפארת בכל תפוצות הגולה בעיקר בזכות שיעוריו העמוקים והבהירים של הרב הדומה למלאך. תוך תקופה קצרה זכה להתפרסם כאחד מגדולי דורו וקהילות רבות ביניהם ניקלשבורג הרוממה עירו של מהר"ם בנעט ביקשוהו לבוא להיות רב לעירם אך הוא לא הסכים לעזוב את אוהעל בה נשאר עד פטירתו בחול המועד פסח שנת תרל"ד (1874).
ספר דברי ירמיהו על הרמב"ם הודפס לראשונה בשנים תרל"ה-תרל"ו (1876-1875) במונקאטש, בחלק א על ספר מדע אהבה 100 דף ובחלק ב' על ספר זמנים 134 דפים, מהדורה שניה (צילום) הודפסה בשנת המאה לפטירתו תשל"ד (1974) במהדורה זו נוספו מפתחות לסוגיות הש"ס שהתבארו בספר.
למאגר הוכנסה מהדורת פרידברג ירושלים תשס"ו.4. ש"ך יורה דעה סימן רסה ס"ק ה (*3)
ה ואומר כו' - אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שאריתנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית, כן הוא בש"ס וטור ושאר פוסקים ועיין פי' ברכה זו בב"י בשם הפוסקים ועיין בספר תניא ג"כ בפי' ברכת המילה ובמנהגים ונ"ל שע"כ בשכר זאת כו' הוא תפלה ובקשה על העתיד וצַוֵּה צ"ל נקוד בפת"ח הצד"י ובציר"י הוי"ו דלא כמו שנקוד בכל נוסחאות הלוחות שבב"ה צִוָּה חיר"ק הצד"י וקמץ הוי"ו וכן נוהגין כל מוהלים לאמרו שלפי זה הוא לשון עבר ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת כו' גם לא שייך ל' צוואה אלא ל' הבטחה אלא ודאי כמ"ש וכן מוכח באגודה בשם הרמב"ם שכתב שואל מאת ה' ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות שארינו משחת כו' וכן בהלכות גדולות דף כ"ד ע"א גריס ע"כ בשכר זאת אל חי יהא חלקנו להציל ידידות שארינו משחת כו' ואף ע"ג דאנן לא גרסינן הכי ולא אמרינן הכי מכל מקום נשמע מיניה דל' תפלה היא להבא ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח להקב"ה ואח"כ אומר למען בריתו כו' לשון נסתר שכן הוא נוסח הברכות והתפלות בכמה מקומות:5. ערוך השולחן יורה דעה סימן רסה סעיף יז
ומברך ברכת אשר קידש ידיד מבטן ככתוב בסידורים ויש בה פתיחה בברוך וחתימה בברוך לפי שיש בה שני עניינים שבח והודיה ותפלה כמו שאומרים בה על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורינו צוה להציל וכו' והוי ברכה ארוכה ולפיכך חותמין בה גם בברוך וצ"ל צוה הצד"י בפת"ח והוי"ו בציר"י ודלא כמו שי"א הצד"י בחיריק והוי"ו בקמץ דזהו תפלה להבא [ש"ך סק"ה] וכן מפורש בבה"ג וז"ל אל חי יהא חלקנו להציל וכו' ואין לתמוה שאומרים לנוכח ואח"כ אומרים למען בריתו בנסתר לפי שכן הוא נוסח כל הברכות נוכח ונסתר כמו אתה הוא שהקב"ה גלוי מכל גלוי ונעלם מכל נעלם והדברים עתיקין .6. שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן קמו
(ד) שאלת עוד היאך אני נוהג לומר בברכת המילה צוה להציל ידידות שארנו. הצד"י /הצ'/ פתוחה כדעת בש"ך. או בחירק כמנהג העולם.
תשובה הנה לפניך מ"ש ע"ז מימים קדמונים בהגהותי לטי"ד. וז"ל שם סרס"ה הרבש"ך כתב שנ"ל שנוסח זה הוא תפלה ובקשה על העתיד. וצוה צ"ל נקוד בפתח ובצירי הוי"ו /הו'/ דלא כמ"ש בכל הנוסחאות בחירק הצדיק /הצ'/ וקמץ הוי"ו /הו'/ וכן נוהגין כל המוהלים לאומרו שלפ"ז הוא לשון עבר ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת. גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. אלא ודאי כמ"ש וכ"מ באגודה כו' ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח ע"כ דבריו. ולענ"ד אינן מוכרחים כלל ואינן ידים מוכיחות להטעות כל המוהלים וכל הנוסחאות. ולא הבנתי ראיותיו לגמרי כי למה לא יתיישב ע"כ בשכר זאת בעבר כמו בעתיד שכמו שיפורש בלשון בקשה. ענינו המכוון בשכר שנחתם אות ברית בבשרנו דהיינו שקיימנו מצותו לחתום אות ברית בשר. בשכר זה יצוה להציל כו'. ככה יתפרש בטוב בכוונת העבר. רצינו לומר בשכר זאת שעשינו וקבלנו גזרתו אשר אמר לחתום בריתו בבשרינו. לכן כבר צוה ופקד להציל ידידות שארנו. אדרבה הלשון מיושב יותר על זאת הכוונה. כי מאחר שתלינו פועל חתימת אות ברית בהקב"ה באומרנו אשר חתם כו'. היתכן אח"ז לומר בשכר זה יצילנו. כי לא שייך בקשת השכר כי אם בבחינת פעולתינו החפשית. אבל על האופן הנ"ל יובן היטב כי הוא ית' עשה זאת בחסדו עמנו לראות שכר טוב בעמלינו. ועל כן בשכר זאת כבר צוה להצילנו. כי מידו הכל שרצה לזכותינו בקבלת חותמו שנקבל עליה שכר ומנה. בצותו לשלוחיו לשמרנו ולתת לנו פרס שאינו אלא מתנה. כי מצאנו חן בעיניו בזכות אבותינו שקבלו אלהותו בראשונה מראש אמנה.
ומש"ע גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. גם זה לא ידעתי מדוע לא. ואם שייך לשון צואה לעתיד. מפני מה לא ישויך אף לעבר. והנה נעלם מהרב ז"ל מקרא מלא בנחום וצוה עליך ד'. הרי צוה לשון עבר משמש כמו כן בעד ההבטח' לעשות ולקיים דבריו. כי הוא אמר ויהי הוא צוה למלאכיו משרתיו עושי רצונו לאמת מאמרו ויעודיו. ומאז ומקדם כך הי' חפץ פשוט לפניו ית'. פיו הוא צוה ורוחו פקד עליו ארצה. ולא נתחדש הרצון בזה. לכן אינני רואה הכרח לשנות הנוסחאות ומורגל בפי כל המוהלים כפי עדותו של הרב ז"ל. והבא להוציא מידם עליו הראיה ביחוד שיקשה לפי דרכו ז"ל חילוף הלשון מנוכח ונסתר. עם שימצא כמוהו במטבע ברכות. מכל מקום אין לנו להמציאו מדעתנו. ועוד שתחלת הברכה וסופה שוין בנסתר. והלא טוב אם נקיים הנוסח הקדום הנז' באופן שיסכים גם אמצעיתו ללשון הנסתר ואין זר אתו. אולם בנוסח הרמב"ם ז"ל ובה"ג משמע קצת כדברי הרב ז"ל. גם אנחנו כבר הורגלנו לאומרו בלשון בקשה. אלא שאין לתפוס מי שנוהג כלמודו הנ"ל. כי גם הוא דרך ישר לדעתי. ואינו נמלט מהיותו כולל ענין בקשת רחמים גם על האופן הראשון. שכמוהו הוא ענין הזכרת גשמים. שאמרו חז"ל הזכרה ריצוי שאלה היא. וזה נכון יותר מלהמשיך ענין בקשה תוך מטבע ברכה של מצוה והודאה ודוק, ולולי שאני נושא פנים לרגילות שלי כבר שיניתיו והחלפתיו בקדום. כי באמת הוא הברור בעיני. ואפשר עוד אסכים ע"ז לחזור ולקרבו וחדש מפני ישן אוציא אי"ה.
ר' צדוק הכהן מלובלין - ספר הזכרונות מצות מילה פרק ב ד"ה אחר כך
אחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד וגו' ומסיים ברוך אתה ה' כורת הברית. ויאמר צוה להציל וגו' הצד"י פתוחה והוי"ו צרויה בקשה על העתיד.שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן יא
מו) בברכת המילה, אשר קידש ידיד מבטן, אל חי חלקנו צורנו צוה (הצדי בפתח והוא"ו בצירי) להציל ידידות שארנו משחת, כן המנהג לומר ע"פ תשובת הרמב"ם (מהדורת פריימן ירושלים תרצ"ד סימן קכא, ומהדורת בלאו סימן ריד). והביאה הרב ר' דוד אבודרהם (בדף צה סוף ע"ד), שהוא לשון בקשה מהקב"ה שיצוה להציל וכו'. וכן מרן הבית יוסף יו"ד (סימן רסה) הביא דברי הרד"א בשם תשובת הרמב"ם בפירוש ברכה זו, כאמור. וכן הסכים הש"ך שם (סק"ה) שאין לומר ציוה, הצדי בחיריק, אלא צוה, הצדי בפתח והוא"ו בצירי. ע"ש.
אבל בעל העיטור בהל' מילה (דף נג ע"א) כתב: "איתשל מרבינו האי גאון אם יש לומר ציוה (הצדי בחיריק), או צוה (הצדי בפתח), והשיב שצ"ל ציוה ולא צוה". ע"כ. וכתב ע"ז המהר"ם יונה בפתח הדביר (שם אות ל) שכן הוא גם בסדר רע"ג, ושאילו ראהו הש"ך (סימן רסה סק"ה) היה חוזר בו. ע"ש.
ואמנם מסיום הברכה למען בריתו אשר שם בבשרנו לשון נסתר משמע יותר כדברי רב האי גאון. וכ"כ בסידור מהר"ש מגרמייזא (עמוד רפה). וכן מוכח מלשון הארחות חיים ח"ב (עמוד ט). וכ"כ המעשה רוקח (פ"ג מהל' מילה ה"ג), שמכיון שתחלת הברכה, וסופה למען בריתו אשר שם בבשרינו, בלשון נסתר, מסתברא שגם אמצע הברכה צ"ל בלשון נסתר, ציוה להציל ידידות שארנו משחת וכו'. ע"ש. והן אמת שהרמב"ם בתשובה לא סיים המשפט "למען בריתו אשר שם בבשרנו" וכן בירושלמי (פ"ט דברכות ה"ג), לא גרסינן ליה, אבל הרמב"ם (בפ"ג מהל' מילה ה"ג) גריס ליה, כגירסתינו בשבת (קלז ב) ובתוספתא ברכות (פ"ו הי"ז).
וע' בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א (סימן קמו), שהביא מסקנת הש"ך לומר צוה, הצדי בפתח והוא"ו בצירי, וכתב שאין דבריו מוכרחים כלל, כי למה לא יתישב הלשון לומר "ציוה", הצדי בחיריק, וענינו, שבשכר זאת שעשינו מצותו וקבלנו גזרתו, לכן כבר ציוה ופקד להציל ידידות שארנו משחת, ואדרבה הלשון מיושב יותר על הכוונה הזאת וכו', ועוד שהרי תחלת הברכה וסופה שוין בלשון נסתר, והלא טוב אם נקיים הנוסח בלשון "ציוה", באופן שיסכים גם אמצעיתה ללשון הנסתר ואין זר אתו. ואמנם מנוסח הרמב"ם ופירושו משמע כדברי הרב ש"ך, וגם אנחנו כבר הורגלנו לאומרו בלשון בקשה, אלא שאין לתפוס על מי שנוהג כנ"ל, כי לדעתי גם הוא דרך ישרה. ולולא שאני נושא פנים לרגילות שלי הייתי כבר משנהו והחלפתיו בקדום, כי באמת הוא הברור בעיני. ע"ש. וכ"כ בהגהותיו לשבת (קלז ב) שצ"ל ציוה, הצדי בחיריק. ע"ש. וכ"כ המהרש"א בח"א שם. וע' באוצר הגאונים שבת (קלז ב) ובהערת הרב המו"ל שם.
ובספר שלחן גבוה יו"ד (סימן רסה ס"ק יב) הביא דברי הש"ך הנ"ל, וכתב, שבחו"ל נהגו לומר ציוה, הצדי בחיריק, אבל בארץ ישראל המנהג לומר צוה הצדי בפתח והוא"ו בצירי, והוא ע"פ תשובת הרמב"ם שהביאה מרן הב"י. ואף שנראה שבדין הוא לומר ציוה, מאן דעבד כמר עבד וכו'. ע"ש. וע"ע בסידור עץ חיים (דף קעט סע"א). והמורם מכל האמור דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד. וכ"כ במכשירי מילה (פרק ה אות כו). ע"ש. ופשט המנהג בארץ ישראל לומר "צוה", הצדי פתוחה והוא"ו צרויה, כדעת הרמב"ם ומרן הב"י. וכן משמעות לשון המדרש (בראשית רבה סימן מח אות ח'). ודו"ק.
ילקוט יוסף תפילה ב נוסחאות התפלה והברכות
קמו. בברכת אשר קידש שאחר המילה נהגו לומר אשר קידש ידיד מבטן, אל חי חלקנו צורנו, צַוֵה להציל ידידות שארנו משחת וכו'.קמו)
קמו) לומר צוה [בניקוד צירי] להציל ידידות וכו'
על פי תשובת הרמב"ם (מהדורת פריימן ירושלים תרצ"ד סימן קכא), והביאה רבי דוד אבודרהם (דף צה) שהוא לשון בקשה מהקב"ה שיצוה להציל וכו'. וכן מרן הבית יוסף (יורה דעה סימן רסה) הביא דברי הרד"א בשם תשובת הרמב"ם בפירוש ברכה זו, כאמור. וכן הסכים הש"ך (סק"ה) שאין לומר ציוה, הצד"י בחיריק, אלא צוה, הצד"י בפתח והוא"ו בצירי. ע"ש. וכן כתב במכשירי מילה (פ"ה סכ"ו). וכ"ה בנהר מצרים (דיני מילה סכ"ו ובשלולית הנהר שם).
ואמנם בעל העיטור (בהלכות מילה דף נג) כתב, איתשל מרבינו האי גאון אם יש לומר ציוה [הצד"י בחיריק], או צוה [בצד"י בפתח], והשיב שצ"ל ציוה ולא צוה. וכתב על זה המהר"ם יונה בפתח הדביר (שם אות ל') שכן הוא גם בסדר רב עמרם גאון, ושאילו ראהו הש"ך (סימן רסה סק"ה) היה חוזר בו. ע"ש. ואמנם אכן מסיום הברכה למען בריתו אשר שם בבשרנו, לשון נסתר, משמע יותר כדברי רב האי גאון. וכן כתב בסידור מהר"ש מגרמיזא (עמ' רפה). וכן מוכח מלשון הארחות חיים חלק ב' (עמ' ט'). וכן כתב המעשה רוקח (פרק ג' מהלכות מילה הלכה ג'). שמכיון שתחלת הברכה, וסופה למען בריתו אשר שם בבשרינו, בלשון נסתר, מסתברא שגם אמצע הברכה צ"ל בלשון נסתר, ציוה להציל ידידות שארנו משחת וכו'. ע"ש. והן אמת שהרמב"ם בתשובה לא סיים המשפט למען בריתו וכו', אבל הרמב"ם בהלכותיו גריס ליה. וכן דעת הגאון היעב"ץ בשאילת יעב"ץ חלק א' (סימן קמו) שהנכון הוא לומר ציוה, ומכל מקום אינו משנה מנהגו לומר צוה. וכן כתב בהגהותיו לשבת (קלז ב) שצ"ל ציוה, הצד"י בחיריק. וכן כתב המהרש"א שם בח"א. וכן הוא במכשירי מילה (פרק ה אות כו). ע"ש. ובשלחן גבוה (יו"ד סימן רסה ס"ק יב) כתב, שבחו"ל נהגו לומר ציוה, אבל בארץ ישראל המנהג לומר צוה הצד"י בפתח, והוא"ו בצירי. ואף שנראה שבדין לומר ציוה, מאן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ופשט המנהג בארץ ישראל לומר "צוה" הצד"י פתוחה והוא"ו צרויה, כדעת הרמב"ם ומרן הבית יוסף. וכן משמעות לשון המדרש (בראשית רבה סימן מח אות ח'). וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק ח' (סימן יא אות מו). ע"ש. ועיין עוד בסידור עץ חיים (דף קעט סע"א). המורם מכל האמור דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.. משך חכמה דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק ד ד"ה (ד) ברוך
...וכן במעשר שרי לנסויי ולבקש שכר כמו שאמרו "בחנוני נא", עיין פרק קמא דתענית (ט, א). לכן תקנו בברכה על המילה לבקש שכר עליה - על כן בשכר זה א - ל חי (חלקנו צורנו) צוה להציל ידידות שארינו משחת (למען בריתו אשר שם בבשרנו). דבר אחר (מדרש רבה שם): כדאי שתכפר פרי אדמתו על פרי הבטן. שהשתוקקות ישראל לארץ הקודש הוא לא לצורך דברים מותריים, שאמרו רז"ל (ירושלמי כלאים ט, ג על תהלים קטז, ט) "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", הלא צור וחברותיה וקסרי תמן שובעא תמן זולא, ורק שהם מסתפקים בדברים הכרחיים. לכן בפרי בטן כדאי שיתכפרו בפרי האדמה. אבל פרי בהמה שהמה דברים שאינם נאכלים אלא לתיאבון ענין מותר, לזה לא ישתוקקו, אשר בצור וקסרי הוא מצוי יותר מבארץ הקודש.אוריאל פרנק
מענה לשון maane...@gmail.com
הכתובת לכל שאלה בלשון התורה http://maanelashon.blogspot.com/
הערה: דוא"ל ממני ואליי עשוי להישלח לעיונו של צד שלישי. נא ציין במפורש אם זה לא רצוי לך.
קיבלת הודעה זו מכיוון שאתה מנוי לקבוצה 'רוחב לשון' בקבוצות Google.
כדי לבטל את המנוי לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה הודעות דוא"ל, שלח הודעת דוא"ל אל rohav-lashon...@googlegroups.com.
כדי לפרסם הודעות בקבוצה זו, שלח דוא"ל ל-rohav-...@googlegroups.com.
בקר קבוצה זו ב-http://groups.google.com/group/rohav-lashon?hl=iw.
לאפשרויות נוספות בקר ב-https://groups.google.com/groups/opt_out.