רפרט, רן האוזן - נוירו-פסיכואנליזה
רן האוזן
מצורף הרפרט שהצגתי מלפני כחודש בנושא השקפת העולם המייצגת חשיבה
אפיסטמולוגית של חיי הנפש לפיה ניתן לחקור אותה מתוך שתי נקודות חקירה
שונות ומובחנות: האחת הנה דרך הממצאים העולים מהמחקר של מדעי המוח. דרך
זו למעשה מניחה תפיסת עולם לפיה קיים עולם בעל מאפיינים אוניברסליים-
אובייקטיביים בחיי הנפש של האדם (רשות הרבים של ההכרה האנושית). הדרך
השנייה עוברת דרך הממצאים והחשיבה כפי שעולים מתוך המחקר והניסיון
הפסיכואנליטי. דרך זו למעשה מניחה תפיסת עולם לפיה קיים עולם נפשי-פנימי
ייחודי וחד פעמי הנחווה באופן בלתי אמצעי לאדם עצמו (רשות היחיד של ההכרה
האנושית) וניתן להתחקות אחריו דרך המתודה הפסיכואנליטית.
הקורלציות המתקיימות בין שני עולמות אלו, בין העולם הפיזי לזה הפסיכי, על
גיווניה השונים (מוניזם, פאראלליזם מתודולוגי, אפיפנומנליזם, מטריאליזם
דיאלקטי, אינטראקציוניזם וכיוצ"ב) מחזירה את השאלה הפסיכו-פיזית למרכז
השיח. החשיבה הנוירו-פסיכואנליטית למעשה מניחה דואליזם פסיכו-פיזי
אפיסטמולוגי (אציין כי סולמס מציג את תפיסת הדיסצפלינה כמוניזם דו-היבטי,
אך לדעתי זהו דבר והיפוכו וכיוון שהצגת חשיבה מוניסטית מושרשת כל כך עמוק
בחשיבה המדעית ובפרט בקרב חוקרי המוח בחר סולמס בתפיסה זו אך נזכור
שתפיסה זו של מוניזם דו-היבטי למעשה מסווה בתוכה תפיסת עולם דואליסטית)
ומנסה להבין את חיי הנפש מתוך כל אחד מתחומי ההכרה האנושיים. אין החשיבה
הנוירו-פסיכואנליטית מקנה פתרון לשאלה הפסיכו-פיזית אלא מציעה דרך
להתמודד עם מציאות הכרתית זו וליישמה בטיפול הנפשי בכלל ובחקירת המנגנון
הנפשי בפרט.
לאחרונה קראתי את מאמרו של פרויד "על הדינמיקה של ההעברה" (1912) ומיד
בפתיחה פרויד מעיר הערה וכך הוא כותב:
"ברצוננו להתגונן בנקודה זו בפני ההאשמה שמקורה באי-הבנה כאילו הכחשנו את
המשמעות שיש לגורמים המולדים (הקונסטיטוציונליים), מכיוון שהדגשנו את
החשיבות שיש לרשמים ילדיים. האשמה שכזו מקורה במובן הצר שמייחסים אנשים
לצורך שלהם בסיבתיות. בניגוד לצורתה המקובלת של המציאות מבקש צורך זה
לבוא על סיפוקו על ידי מציאת גורם סיבתי אחד בלבד. הפסיכואנליזה התבטאה
בהרחבה על אודות גורמים אקראיים באטיולוגיה, ומיעטה לעסוק בגורמים
קונסטיטוציונליים, זאת מכיוון שתרמה דבר מה חדש לראשונים, בעוד שעל
האחרונים לא ידעה בהתחלה יותר משהיה ידוע קודם לכן. אנו דוחים את את
הצבתו של ניגוד עקרוני בין שתי קבוצות אלה של גורמים אטיולוגיים. אנו
מניחים דווקא ששיתוף פעולה סדיר בין השתיים הוא שיוצר את התוצאה הנצפית.
[...] לעתים רחוקות, אולי לעולם לא, רק אחד הכוחות הללו לבדו קובע את
גורלו. את חלוקת ההשפעה שראוי לייחס לשני הגורמים האטיולוגיים ניתן לקבוע
רק במקרים אינדיבידואלים. [...] בהתאם למצב ידיעתנו נעריך באופן שונה את
חלקם של הגורמים הקונסטיטוציונליים ואת חלקה של החוויה, ונשמור לעצמנו את
הזכות להתאים את מסקנותינו לשינויים שחלו בהבנתנו."
שבוע טוב,
רן
