אין-זו-אגדה מברכת ומודה לתומכי קמפוס לכולנו
אין זו אגדה
אך זהו גם מקום לומר מילה על הישגיהן של שתי הרשימות המובילות, ועל התוצאות המדאיגות של הבחירה בהן אשר אינה מביעה עניין, אלא מביעה אי-עניין. ההצבעה להן איננה מבטאת כל "התעוררות" או "רוח חדשה" בחיי הסטודנטים, אלא להפך, היא מלמדת שיש לפנינו סוג חדש של התמודדות - עם הרצון לא לדעת. להיות אדיש. פירושם האמיתי הוא שאנשים נהנים מהמצב הקיים, ואינם מעוניינים לעסוק לרגע במה שעלול להטריד את מנוחתם.
אנו לומדים מכך שהליברמניזם או ההפרטות אינן בחירת העם, אלא הן מתוחזקות בחוסר איכפתיות ואי-תשומת לב. זהו מצב שבו זכויות-היתר של היהודים (בארץ ובאוניברסיטה) נראות ליהודים כל-כך טבעיות, עד שהן הופכות ל"לא פוליטיות". אבל האדישות הזאת היא זכות ששמורה רק לחלקנו: הזכות לא להשתתף, או לא להצביע, או להגיד שזה לא פוליטי, או "לא שמאל ולא ימין". זאת זכות שמי שחש בדיכוי יום-יום רואה כמה היא כן פוליטית. זאת זכות שמטבעה מתקיימת רק אצל אלו שזכויותיהם אינן מאוימות. פלסטיני/אישה/הומוסקסואל/השחור/השמן/המוזר תמיד ירגישו יותר את המקומות שבהם הם מופלים לרעה; אבל לכול השאר המצב-הקיים נראה מאוד "טבעי".
המיתוס שהאגודה והאוניברסיטה הן "לא פוליטיות" חייב להתנפץ. האוניברסיטה הפקיעה אדמות מעיסאוויה, מעורבת עד מעל לראש במפעל המיליטריזם והמלחמה (כולל תכניות מיוחדות לאנשי צבא, לשב"כ, ייעוץ למודיעין, מחקר צבאי והנחות למילואימניקים), גישתה להטרדות מיניות היא טיוח, וכך גם היא נוקטת העדפה במעונות ובגיל הקבלה לפעמים. בוודאי האגודה, שאמורה להיות האיגוד המגן על כלל הסטודנטים, מתגלה בפוליטיות שלה (תומכת בשדרות, אך לא בעזה; בשליט, אך לא ב-12 אלף שבויים אחרים; בטיפוח ירושלים המערבית, אך בהתעלמות מאוכלוסיית העיר המזרחית; בקריאה לצאת ולהפגין יהודים נגד ערבים ועוד ועוד). הדברים האלו הם "לא פוליטיים" רק למי שעבורו הם לא מהווים שום בעיה. את הזכות לשתוק, או אפילו הזכות לא-לדעת כאשר בחוץ מתרחש פשע, יש רק ל"לבנים", בעוד שה"שחורים" לא יכולים להתחמק מהפוליטיות הזאת, גם אם ירצו. הנישול, הדיכוי והשליטה אינם מתרחשים בגלל "רשעים" שמבצעים אותם, אלא בגלל שתיקת הכבשים.
ההישגים של "קמפוס לכולנו" הם התחלה טובה ומעודדת. אולי זאת ההתחלה של הסרת המסיכות, ושל ההכרה בצורך להיאבק למען העתיד, ולא רק לחכות שהוא יקרה.