בקעת הירדן 10.2.14 - כשאין רחמים על פני האדמה אין רחמים גם בשמיים
shulti regev
חשוב על זולתך
כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
אל תשכח את מזון היונים
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
אל תשכח את שוחרי השלום
כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך
אל תשכח את מי שיונק מי עננים
כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
אל תשכח את עם-האוהלים
כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך
יש מי שאינו מוצא מקום לשינה
כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך
חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים
כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך
אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה
פעם ב... אני מעבירה כתבה מהשטח. היא נשלחה גם להארץ ובינתיים לא מצאה שם את מקומה. נורה
אין לי כבר מילים
מה יהיה בסופנו
בקעת הירדן, יום ב', 10.2.14, צופות אנטיה ש (צילמה), אביבה ה., רעיה י, ודפנה ב. (רושמת בעברית)
כאשר אין רחמים על פני האדמה, אין רחמים גם בשמיים
(בורהאן בשאראת, מקחול , על עצירת הגשמים)
ב-30.1.14 שוב עלה הכורת על כפר פלסטיני בבקעת הירדן. ב-5.00 בבוקר הגיעו הבולדוזרים מלווים בחיילים. נתנו לאנשים חצי שעה לאסוף את כל חייהם ולערום בחוץ. מה שלא הספיקו להוציא- הושמד יחד עם הבית. והאנשים, עם ילדיהם עומדים שבורי לב וצופים . כעבור עוד מחצית השעה נסעו הבולדוזרים והחיילים. הם סיימו את תפקידם. האם החייל, האם נהג הבולדוזר, רואה את העיניים הדומעות של הנשים, את הייאוש הנורא בעיני הגברים, את השינאה במבט של סאלם בן ה-5, שלמחרת ישייף לו חתיכת פלסטיק ויכין ממנו אקדח כדי שלהבא יוכל להרוג את מחריבי ביתו ? ובינתיים הוא מכוון אותו במלוא הרצינות של בן חמש אל הנשים היהודיות שבאות בטוב, אבל עבורו מסמלות את כל הרע.
אך הנורא מכל הוא הזקנים. ילדים יגדלו אולי לשנוא, אביהם ימשיך להאבק למען משפחתו שתשרוד. הכאב והפחד יישארו, אמנם, אבל בעוד חצי שנה יהיה שם מאהל חדש, עלוב כקודמו , בנוי מיריעות פלסטיק שחוברו להן יחדיו. אבל השקט המשלים הזה בפני הזקנים, שכל רכושם על פני האדמה זרוק סביבם, היושבים על שטיח שהיה מרכזו של ביתם והיום הוא, מאובק ושחוק, מוטל לו על האדמה וצבעיו מתמזגים עם צבעי הקרקע, עד שכבר איננו שטיח, אלא האדמה עצמה. אלה שחייהם השבורים כבר לא יספיקו ,אולי, להתאחות, אלה שכל ימיהם ספגו מכה אחר מכה מן היהוד, וכל אחת קשה מקודמתה, אין להם מה לצפות אל העתיד.
בלילה יורדת הטמפרטורה לסביבות ה-0, והאנשים - עד לפני יומיים היו זרוקים בחוץ, ללא שום מחסה – ילדים , זקנים נשים וחולים. אבל ישראל מונעת מהצלב האדום ומאירגונים הומניטאריים אחרים להביא אוהלים ועזרה הומאניטארית בסיסית. מי שמנסה- עוצרים אותו, מחרימים את הציוד או הורסים אותו. כמחאה הודיע הצלב האדום שיותר לא יביא עזרה הומניטארית לאזורי האסון בבקעת הירדן. אבל לא נראה לי שמישהו בישראל התרגש מזה !!
בינתיים, קצת עזרה הדדית, מי שאיכשהו הצליח להשיג יריעה לעצמו, חתך אותה ל-2 ובנה משהו קטן לעצמו ונתן לשכנו את החצי השני, שבנה למשפחתו אוהל קטן. קטן – אבל קצת חם !
לפני כמה ימים הגיע רמי, רכז הביטחון של משכיות השכנה עם 2 קציני צה"ל לשממה שעליה עמד קודם מרכז הכפר. הביטו והתפעלו, ואז שאלו "נו, אתם מבסוטים ? טוב לכם ?" ונורא נהנו ....
היו עוד אירועים במשמרת, אבל אני לא מסוגלת לכתוב עליהם כרגע, הכל מתגמד נוכח האכזריות הזו מצד אחד והאדישות של העם נוכח מעשי העוולה כלפי בני האדם )והרי זה היה בעמוד הראשון ב"הארץ" ואיש לא צפצף ואיש לא הניד עפעף)...
חלק ב' בהמשך.
העברתי לפייסבוק את הדוח האחרון של דפנה מהבקעה.
הנה אחת התגובות המרגשות:
לפייסבוק: https://www.facebook.com/machsomwatch?ref=profile
Ron Barkai:
עד שלא קראתי את הדו"ח הזה של נשות מחסום וואטש מעולם לא שמעתי את שמו בורהאן בשאראת. גם אתם לא.
והאיש הפשוט הזה, [שאין אנחנו יודעים עליו דבר וחצי דבר, פרט לדבר החשוב ביותר: ברגע אחד, בהינף כף בולדוזר, חרב עליו עולמו, ולא חרב מעצמו, ולא מכוח איתני הטבע, אלא מכוחם המזוויע, ההרסני, של בנינו ונכדינו], שמעולם לא היה בגילמן ולא בגבעת רם. שלא קרא את ניטשה ולא שמע [כך נדמה לי...] על אסכולת פרנקפורט [הרבה יהודים מוסריים!], האיש המופלא הזה דיבר מגרונו של איוב ולא ידע שעשה כך.
המחקר המודרני מצביע על שלושה איובים: המצרי, הבבלי והיהודי. אבל הוא, בורהאן בשאראת [פתאום השם הזה מעלה דמעות בעיני... לכל הרוחות!] תמצת במשפט אחד את שלושתם ואת קהלת. וגם גרם לאפלטון ולאריסטו לרגשי נחיתות בלתי נסבלים.
ברגישות שאין דומה לה, לא בכתבי הקודש ולא אצל "הפילוסופים", הפלסטיני, הבדווי, חיבר באחת את אסונות הטבע עם פשעי הארץ.
ואנחנו הישראלים, ניצולי הגטאות, מחנות המוות, וגו... אנחנו השליחים של אותו אסון [לא אומר שואה, כי מיד תתנפלו עלי ובצדק... אבל צדק? האם עבור בורהאן בשאראת זו לא שואה???], מחריבים את ביתם של החלשים מכל. אנחנו חוזרים, ממש כפי שכתוב בכל המחקרים הסוציולוגים-אנתרופולוגים על המנטרה: מי שהתעללו בו בילדותו, קרוב לוודאי שיתעלל בחסרי ישע בבגרותו...
נכון הדגישו כותבי הרשימה הזו, הקשה עלינו מהגיהינום של דנטה, שהקורבנות העיקריים של החורבן וההרס הזה הם הזקנים. ואני חושב: מה הייתי עושה בגילי, בן שבעים שנים, במקומו של החכם מכל החכמים, בורהאן בשאראת? ואני מקווה רק שהיה לי האומץ והכוח לעשות דבר אחד בלבד: ליטול את חיי.
ומכיוון שאיני נמצא שם. ולא הורסים את ביתי, אלא את זה של בורהאן, הדבר העיקרי שעולה בלבי ברגע זה הוא הרצון לנתק כל קשר ומגע. ואז עיני עוברות על השמות של הצלמת ושל הכותבות, כולן נשות מחסום וואטש, ונפשי נקשרת בנפשן מבלי שראיתי אותן מעולם.
שולה בר
__._,_.___
• Privacy • Unsubscribe • Terms of Use
.
__,_._,___
---
קיבלת הודעה זו מכיוון שאתה מנוי לקבוצה 'Peace NGO Forum' בקבוצות Google.
כדי לבטל את המנוי לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה הודעות דוא"ל, שלח הודעת דוא"ל אל peace-ngo-for...@googlegroups.com.
לאפשרויות נוספות בקר ב-https://groups.google.com/groups/opt_out.
054-5633923
Come join us a game where there are no winners and losers
בואו הצטרפו אלינו למשחק שבו אין מנצחים ומפסידים
