FW: נטפי שפיות 87
דוד בלוך
בס"ד
עש"ק ויצא תשע"ז
השלום והברכה
נקמה קטנה ומתוקה
כולנו מכירים את הטיפוסים האלה שהויכוחים איתם לא נגמרים, הם חוזרים שוב ושוב על טיעוניהם כאילו החזרה הנוספת היא זאת שתשכנע. כר"מ, כאשר בלימוד הגמרא היה תלמיד שלא סבר וקיבל את התירוץ על קושייתו וחזר עליה שוב ושוב, השתמשתי במילת הקסם 'מיצינו'! נמשיך... ברוב המקרים זה עבד.
קשה יותר להתהלך עם טיפוסים אלה כאשר אתה מסרב להעתר לבקשה כל שהיא. דרך משל: "הרב, אני חייב להשתחרר הביתה כי סבתא שלי מגיעה לארץ, וכבר שבועיים לא ראיתי אותה והגעגועים מייסרים אותי"; "לא שכנעת אותי ואני מסרב לבקשתך". – ואז מתחילה מסכת יללות החוזרות על אותו טיעון שוב ושוב. במקרים כאלה הייתי קוטע את השיחה ושואל: "הטיעון הזה לא שכנע אותי, יש לך טיעון חדש? אם לא, בוא נסיים את השיחה", לפעמים זה עבד.
כשהייתי ר"מ יחסית צעיר וקצת שובב, ניסחתי לי למקרים בעייתיים במיוחד כרטיס קטן שהדפסתי במאות עותקים, וזה היה תוכנו: "סיפורך נוגע לליבי מעולם לא ראיתי אדם שקשייו גדולים משלך אנא ראה בכרטיס זה השתתפותי העמוקה בצערך".
כשקצה סבלנותי לשמוע שוב ושוב את כאבי הראש הקשים שגרמו לו להכשל במבחן, או מסכת הייסורים שעובר הוא בשל סירובי לשחרר אותו, הייתי שולף את הכרטיס מעדנות ובפנים מיוסרים הייתי מעניק אותו לתלמיד. כרטיס זה היה יעיל להפליא. התלמיד היה קורא, מחייך ופונה לדרכו.
בשבוע שעבר [לא] סיפרתי בנטפי על ההתנכלות האלימה שספגתי מהטרוריסטים ההשקפתיים.
ומדרשיסטים כמו מדרשיסטים, כמה מהם [12] מהמנויים על ''נטפי שפיות' שלחו לי מילות עידוד ונחמה: "כבוד הרב סיפורך נוגע לליבי..."... חלקם צרפו את צילום הכרטיס שקיבלו ממני, ועדיין שמור אצלם...
התפוצצתי מצחוק. איזו נקמה מתוקה!
ובנטפי היום'
1. ר' נתן שולמן זצ"ל.
2. דו שיח של חרשים.
3. אללי יתום אני.
4. השגחה פראית.