דבר תורה - פרשת חקת

[shalomi eldar]

* מאמר מורחב מצורף

בס"ד

 

 

פרשת חקת - שלושת הרועים

 

 

המעבר לשנת הארבעים במדבר מתחיל במותה של מרים, ובעקבותיו הגזירה על משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ. מה משמעות הסתלקותם של שלושת המנהיגים ומה היא מלמדת על כל אחד מהם?

 

 

שלוש מתנות

התורה מסמיכה את משבר מי מריבה למותה של מרים (כ, א-ב):

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.

 

בהמשך הפרשה מסופר על מותו של אהרן ומה שקורה בעקבותיו (כ, כח - כא, א):

וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר... וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד... וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

 

הגמרא במסכת תענית מסיקה מכך שהדברים התרחשו כתוצאה ממיתתם של מרים ואהרן (ט, א):

שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל... ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם... באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר... מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד, שנאמר: "וישמע הכנעני מלך ערד"... שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד...

 

לא במקרה המתנות מיוחסות למי שהן מיוחסות. המים - המצרך הקיומי שבלעדיו אין חיים, באים בזכות מרים שבמצרים כאחת המיילדות הביאה חיים. הענן מסמל את השראת השכינה ולכן הוא מיוחס לאהרן שהופקד על עבודת המקדש. המן מעניק תזונה ויכולת צמיחה והתפתחות מעבר לקיום הבסיסי. מעבר לכך, העובדה שהמן יורד מן השמים מראה שיש בו יותר מתזונה לגוף, כמו שאומר משה (דברים ח, ג):

וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

 

זהו לחם שמסמל את דבר ה' שיורד מהשמים לרומם את האדם, בזכות משה שהוריד את התורה מהשמים.

 

יש כאן גם מבנה - הבאר היא למטה בארץ כי זהו הבסיס שעליו הכל נבנה. המן יורד מן השמים מלמעלה, כי הוא מסמל את דבר ה' שמקורו בשמים העליונים ותפקידו לרומם אותנו לעברם. ואת הכל מקיף הענן, השראת השכינה שמכילה וסובבת את הכל, כי במדבר הכל בא ממנה.

 

 

שינוי ההנהגה

סילוקן של שלושת המתנות מסמל את סיומה של תקופת המדבר וההכנה לכניסה אל ארץ ישראל. שם במקום הבאר נאמר (דברים יא, יא): "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". הענן אינו סובב את הארץ אלא נמצא ב"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (שם יב, ה), ובמקום שהלחם ירד מן השמים, יש "לֶּחֶם הָאָרֶץ" (במדבר טו, יט). המבנה מתהפך - המים שבאו מבאר באדמה יורדים מהשמים, הלחם שירד מהשמים גדל מן הארץ, והשראת השכינה הופכת מענן שמקיף את המחנה לנקודה שנמצאת במרכז ההתיישבות! מדוע?

 

במדבר עם ישראל מוקף בענן, הכל בא מהקב"ה ללא צורך בעשייה מצד ישראל. כשנכנסים לארץ האחריות עוברת אל עם ישראל. לכן השכינה מצטמצמת למקדש ומשאירה מקום לעבודת האדם. את הלחם נדרש האדם להוציא מן הארץ בזיעת אפיו. כך גם בלימוד התורה שבא בעמל ואינו ניתן במתנה.

 

מדוע המים באים מהשמים? הרי אפילו הלחם יוצא מן הארץ! זאת כבר לימדה התורה (דברים ח, יב-יז):

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר... נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (=מפניהם הגן הענן)... הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ (=הבאר). הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה!

 

כאשר העשיה היא ביד האדם הוא עלול לשכוח את תלותו בקב"ה, על כך מזהירה התורה (שם יח):

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.

 

ידועים דברי הר"ן (דרשה י) שהפסוק אינו אומר שהקב"ה נותן את החיל, אלא את הכח לעשות חיל - העשיה היא של האדם, הכח נתן מהקב"ה. לכן, בארץ ישראל בה מוציאים לחם מן הארץ, הגשם יורד מן השמים להזכיר שהקיום הבסיסי תלוי בקב"ה ורק על גביו אנו יכולים לפעול. כדברי קהלת (יא, א):

שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ.

 

היכולת להפיק לחם תלויה במים. העשייה של האדם בארץ תלויה בברכתו של הקב"ה מן השמים.

 

 

מיתה סבילה ומיתה פעילה

כאמור, מעשה מי מריבה מביא בעקבותיו את הגזרה על מיתת משה ואהרן, ולכן מיד מתואר (כ, כג-כח):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן...: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו... קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ... וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.

 

מיתתו של אהרן מבוימת לפרטי פרטים והמבצע הוא משה. אהרן סביל לגמרי - משה לוקח אותו, מפשיט ומעביר את בגדיו לאלעזר, והוא מת בהר. "ויעש משה", בעוד שאהרן הוא ה"חפצא" שעליו נעשה הכל. אהרן הוא הראשון שזוכה למיתה כזאת ואחריו יבוא משה, אך אצלו התמונה הפוכה (דברים לב, מח-נ):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה...: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים... וּמֻת בָּהָר... כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ.

 

הקב"ה משווה את מיתתו של משה לאהרן, אבל מה רב ההבדל: הציוויים הם אל משה - "עלה... וּמֻת" - אפילו מותו נעשה באופן אקטיבי כביכול! משה היה פעיל גם כשניסה לבטל את הגזירה (שם ג, כה):

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

 

אהרן לעומתו מקבל את הדין בהכנעה גמורה. הפסיביות שלו במעמד מותו היא המשך לאותה הנהגה.

 

 

איש הדין ואיש הפשרה

חז"ל מציינים הבדל נוסף בין משה ואהרן בדרך בה התאבלו עליהם (אבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק כה):

במשה מה הוא אומר (דברים לד, ח): "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה". באהרן מהו אומר (פס' כט): "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן"... משה היה דיין ואי אפשר לדיין לזכות שני בעלי דינין כאחת... אהרן... מטיל שלום... לפיכך אהרן בכו לו כל ישראל ומשה לא בכו לו אלא מקצתן.

 

הדיין בוחן את המציאות - אם הוא מוצא אותה ראויה הוא מאשר אותה, אבל אם יש ליקוי - הצדק ידרוש את תיקונו. משה ייקח חלק פעיל בשינוי המציאות מה שמביא לניסיונו לשנות את הגזירה. בסופו של דבר משה מקבל את הדין, אבל יש הבדל בין קבלת הדין שלו לזו של אהרן. כך במות נדב ואביהו (ויקרא י, ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ... וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

 

משה מצדיק את הדין, מוצא את הסיבות מאחורי ההנהגה. לעומתו אהרן אינו רואה צורך בכל זה - "וידום אהרן" - הוא מקבל את הדין בהכנעה גמורה. המשנה בברכות אומרת (ט, ה):

חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.

 

אבל בכל זאת לא אומרים את אותה הברכה - על הטובה מודים, ועל הרעה - מקבלים את הדין. אבל אצל אהרן אין אפילו את ההבדל הזה, כפי שמעיר כאן רבינו בחיי (פסוק כה):

בו בלשון שקרבו לכהונה... (ויקרא ח, ב): "קַח אֶת אַהֲרֹן", בו בלשון אמר לו לעלות להר.

 

כאיש פשרה אהרן אינו מנסה לשנות את המציאות אלא מנסה להפיק ממנה את המיטב (הדר זקנים כט):

משל מעשה באדם אחד שכעס על אשתו... ונשבע שלא תחזור לביתו עד שתהיה רוקקת בפנים של כהן גדול ונתודע לאהרן הדבר. מה עשה? הלך לפני האשה ויאמר לה שיש לו בעינו חולי... ולא יוכל להרפא... אם לא תהי רוקקת בו. הפציר בה ורקקה בעינו... והטיל שלום ביניהם.

 

אהרן ממתיק את דרישת הבעל והופך אותה ממעשה של פירוד למעשה של רפואה. הוא יוצר את התרופה מתוך הקלקול עצמו. אהרן אינו פסיבי, אלא יש לו דרך אחרת של תיקון שמביאה ברכה רבה בעולם.

 

שבת שלום,

שלומי

 

דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל

http://www.evyataravivi.org