דבר תורה - פרשת שמיני
shalomi eldar
פרשת שמיני - זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ
שמחתו של "היום השמיני", יום השראת השכינה במשכן החדש, נעכרת באירוע הטראגי של מות נדב ואביהוא. נעמוד על משמעותו של אירוע זה ומה שבא בעקבותיו דווקא בעצם אותו היום.
עונש דחוי
מיד לאחר שעבודתו הראשונה של אהרן נענית באש מן השמים, יורדת אש אחרת (י, א-ב):
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ... וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
במדרש רבה נאמר על מיתת נדב ואביהוא (ויקרא רבה, אחרי מות פרשה כ):
משל למלך שהיה משיא בתו ונמצא בשושבינה דבר של שמצה. אמר המלך: אם הורגו אני עכשיו אני מערבב שמחת בתי. אלא למחר - שמחתי באה... כך אמר הקב"ה: אם אני הורגן עכשיו הריני מערבב שמחת בתי, למחר שמחתי באה. בתי - זו התורה. הדא הוא דכתיב (שיר השירים ג, יא): "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ", 'ביום חתונתו' - זה הר סיני, 'וביום שמחת לבו' - זה אהל מועד.
בסוף פרשת משפטים מתואר שנדב ואביהוא עלו להר סיני עם משה ואהרן, והפסוק שם אומר (כד, יא):
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
רש"י מסביר שלבם של נדב ואביהוא היה גס כשהסתכלו בקב"ה ועל זה נתחייבו מיתה. אלא שזו היתה "שמחת בתו" התורה, אותה לא רצה הקב"ה לקלקל ולכן הוא דחה זאת ל"שמחתו" - חנוכת המשכן. מדוע מתן תורה מוגדר כ"שמחת בתו" שאין לקלקל, בניגוד לחנוכת המשכן שמוגדרת כ"שמחתו" של הקב"ה?
בין "שמחתו" ל"שמחת בתו"
הדברים מוסברים על פי מדרש רבה בתחילת פרשת תרומה (פרשה לג):
משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו... אמר לו: בתי... יחידית היא. לפרוש ממנה - איני יכול; לומר לך אל תטלה - איני יכול... אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם... כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה - איני יכול; לומר לכם אל תטלוה - איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".
בהר סיני הקב"ה מוסר את בתו לישראל. הקב"ה הוא בגדר נותן ומשפיע - הוא מוסר מתנה שהיא חיינו ואורך ימינו. זוהי "שמחת בתו". אבל חלילה לחשוב שמכאן הקב"ה אינו בתמונה. אין תורה בלי הקב"ה - הוא אינו יכול לפרוש ממנה. על מנת להיות ראויים לתורה יש להיות ראויים להשראת שכינה. כאן ישראל אינם בעמדה של מקבלי המתנה, אלא עבדים המשרתים את המלך השוהה במחיצתם. זוהי "שמחתו".
אלו שני הצדדים של הקשר בין עם ישראל לקב"ה - הארת פנים בתורה, ומאידך דרישות להתאים את עצמנו למצוות המלך. את שמחת מתן תורה לא רצה הקב"ה לערבב - זהו יום של הארת הפנים. אך בשמחת אוהל מועד ביתו של המלך צריך להיות נקי מכל פגם. כאן באה מדת הדין ותובעת את שלה.
יום של הכנעה
יום חנוכת המשכן עומד כולו בסימן של הכנעה לצו ה' באופן שחורג מכל יום אחר. כך פותח משה (ט, ו):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'.
לשונות ציווי חוזרות תשע פעמים בסיפור, אחת מהן בהקשר שלילי בחטא נדב ואביהוא: "וַיַּקְרִבוּ... אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". חז"ל והמפרשים אף מסבירים שזהו לקח לכל העם, שילמדו קל וחומר ומדב ואביהוא הצדיקים. חז"ל מייחסים לנדב ואביהוא חטא נוסף (עירובין סג, א):
רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש (א, ז): "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ", אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט.
למרות שמדובר בהלכה נכונה (יומא כא, ב), בכל אופן מסביר הרשב"ם שביום זה אין הדבר כן:
ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים.
ביום זה האדם אינו מביא משלו דבר. הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא תגובתו של אהרן למות בניו (י, ג): "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", וכך גם היה מצופה מבניו ביום זה, אותם מצווה משה אחרי מות אחיהם (שם ו):
רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ... וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'.
גם כאן מדובר בהוראת שעה מיוחדת ליום זה, שהרי אלעזר ואיתמר היו אוננים ואסורים בעבודה (משנה הוריות ג, ה). היום עליהם לקבל את הדין בהכנעה, אף ללא ביטוי רגש של צער המותר בשאר ימים.
הציות לרב
ראינו שהגמרא ייחסה לנדב ואביהוא גם הוראת הלכה בפני רבם. כחלק מההכנעה ביום זה מודגש גם הציות לרב, משה. מתוך תשע לשונות הציווי שלוש מתייחסות למשה. וכבר אמרו חז"ל (אבות ד, יב):
ומורא רבך כמורא שמים.
אלא שלכאורה הלקח לא נלמד. אהרן ובניו מצווים להמשיך בעבודה אבל אז יש עוד תקלה (שם טז-יח):
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ?... אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!
שוב בני אהרן פועלים על דעת עצמם, והפעם בניגוד לציווי מפורש של משה! הפסוק מדגיש - "בני אהרן הנותרים" שנשארו אחרי מות אחיהם. והנה, במקום לקבל את תוכחתו של משה, אהרן מתווכח (פס' יט):
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם... וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?
אפילו על הטון של אהרן כותב רש"י: "אין לשון דיבור אלא לשון עז". לכאורה, זוהי סתירת דברי הרב בצורה בוטה! אלא שלא זו בלבד שאהרן אינו נענש על כך, אלא שמשה מקבל את דבריו (פס' כ)! מה ההבדל בין הוראת נדב ואביהוא עליה נתחייבו מיתה, לפעולתם של אחיהם וויכוחו של אהרן?
בירור אמיתה של תורה
הנצי"ב מסביר את דברי רש"י שאומר שאהרן דיבר ב"לשון עז" (העמק דבר שם):
ולא משום שהשיב בקפידא ח"ו, אלא משום שאמר הלכה, ודברי תורה נאמרים באימה וביראה.
הוא מצטט גמרא במכות (יא, א) שאומרת על לשון עזה שזה "מפני שהן של תורה". הערוך לנר שם מסביר שזה במשמעות התוקף והרצינות בהם הדובר מתייחס לדבריו. אלה אינם דברים של מה בכך ולכן הדובר עומד על דעתו ואינו יכול להקל ראש בדבר. הגמרא אומרת (שבועות לא, א):
מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר (שמות כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק".
שתיקה של התלמיד וקבלה של דברי רבו למרות הקושי שהוא רואה היא עשיית שקר והתרחקות מבירור האמת. מי שמייחס חשיבות ללימוד התורה אינו יכול לקבל את זה. לכן אהרן מחויב לטעון בפני משה בתוקף את הטענות ההלכתיות אותן הוא ראה כשהחליט לשרוף את שעיר החטאת.
אצל אהרן התקיים תנאי שלא התקיים אצל נדב ואביהוא - הוא דן בדברים בפני משה. גם אם התלמיד משוכנע בטענותיו עליו לברר את הדברים יחד עם רבו. כאן עובר הגבול שבין ערעור על סמכותו של הרב לבין השתתתפות של התלמיד בבירור האמת. הראשונה מסוכנת ואסורה, האחרונה מבורכת ורצויה. מידה זו של בקשת האמת נדרשת גם מהרב כפי שנהג פה משה, שהרי גם ממנו נדרשת הכנעה לדבר ה'.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל