דבר תורה - פרשת אחרי מות-קדושים
shalomi eldar
פרשת אחרי מות-קדושים - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'
רבות מהמצוות בפרשת קדושים עוסקות בתחום של בין אדם לחברו, כשבשיאן הציווי של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". מה עומד ביסודו של כלל גדול זה בתורה ומה האידיאל שהוא מציב?
מחשדנות מפוררת לחברת מופת
בלבו של פרק יט מופיעה רשימה של מצוות שעוסקות בתחום של בין אדם לחברו (ויקרא יט, יא-יח):
לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'.
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'.
המצוות מחולקות לארבע חטיבות שכל אחת מסתיימת במילים "אני ה'". נראה כי יש כאן מסלול מדורג.
את הקשר שבין המצוות בחטיבה הראשונה מסביר רש"י שהגנב שפועל בסתר חושש שיתגלה, ולכן מפתח מסכת שקרים כדי לא להיחשף, מה שעלול להגיע עד שבועת שקר. מעבר להתדרדרות האישית, יש בכך סכנה לחברה שבה אף אדם אינו יכול לסמוך על חברו, מה שעלול להביא להתפוררות מוחלטת.
בחטיבה השניה מדובר על אדם שפועל בגלוי, אלא שהוא פוגע בחברו בדרכים אחרות. המכנה המשותף בחטיבה זו הוא ניצול של עמדת כח. בעושק ובהלנת שכר האדם מנצל את זה שהממון ברשותו. בגזל הוא מנצל את כוחו. וכמובן שאין לך ניצול של אדם חלש גדול מקללת חרש או הכשלת עיוור. אין התפוררות של האמון החברתי כבחטיבה הראשונה, אבל החברה היא כוחנית ומנצלת בה החזק בולע את החלש.
החטיבה השלישית פותחת באיסורים על הטיית דין. את הביטוי "רכיל בעמך" מסביר הנצי"ב שסחורה של הרוכל היא אנשי עמו. כשהוא מספר מה עשה או אמר פלוני הוא מוכר אותו לאחר שמשיג בכך עמדת כח. גם הציווי "לא תעמוד על דם רעך" מדבר על עמידה מנגד כאשר מישהו נרדף. כלומר החטיבה עוסקת במניעה של טיפוח עמדות כח - עדיפות בדין, מכירת אדם ביד חברו ועמידה מנגד כאשר בעלי כח מתעמרים בחלשים. לא רק שנאסר ניצול של עמדת כח, אלא יש למנוע את יצירת עמדות כאלה.
החטיבה הרביעית מציבה את האידיאל הגבוה ביותר - שינוי התפיסה שעומדת בבסיס אותו מאזן כוחות. צבירת הכח נובעת מתחרותיות - והדרך לנצח בה היא לצבור עמדת כח. התורה מורה - ראה באחר שותף, אדם כמוך. כפי שאתה סבור שאתה ראוי ליחס טוב מהסביבה, ראה כך את הדברים כלפי חברך.
נמצא שהתורה מתווה סולם - מתיקון קלקולים של חברה שאין בה אמון בסיסי, דרך איסור על ניצול עמדות כח, עד למניעת המעמדות, שבשיאה מבטלת את התחרות ומייצרת קרקע משותפת של "כמוך".
יחס גורר יחס
כיצד מתבצע ההיפוך אותו מבקשת התורה בחטיבה האחרונה? נתבונן בפסוק האחרון:
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'.
מדוע ההנגדה למצוות אהבת הרע היא דווקא איסור נקימה ונטירה ולא "לא תשנא את אחיך בלבבך"? ההבדל בין הנקימה והנטירה הוא בתגובה אבל בשתיהן האדם דואג שמה שעשה לו חברו ייענה בתגובה קרירה ועוינת - "יחס גורר יחס"! את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מסביר הרמב"ם (הלכות אבל יד, א):
כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך בתורה ובמצוות.
יש להתייחס לרֵעַ כפי שאדם רוצה שיתייחסו אליו. הרמב"ם אומר שם שהכנסת אורחים, ביקור חולים, ניחום אבלים וכד' נובעות מהעיקרון הזה - אדם חולה חלילה היה רוצה שיבואו לבקר אותו ולסייע לו, ולכן עליו לעשות זאת לאחרים שנמצאים באותו מצב. כללו של דבר - בכל סיטואציה מול החבר העמד את עצמך במקומו ושאל את עצמך - לו היה המצב הפוך, כיצד היית רוצה שהוא ינהג בך?
"ואהבת לרעך כמוך" מהווה תמונת מראה לנקימה והנטירה - היחס כלפי החבר לא צריך להיגזר מאיך שהוא התנהג כלפיי, אלא מאיך שהייתי רוצה שהוא יתנהג כלפיי! ה"יחס גורר יחס" הראשון הוא כדור שלג של סיבה ותוצאה. השני קורא לשבירת הגלגל תגובתי, ולעיצוב של עולם בו אנו שואפים לגבש יחס ראוי. זהו סודה של החטיבה האחרונה, והנוסחה לבטל את התחרות וליצור מבט של "כמוך" על האחר.
כמוך - הברכה שבשוני
בסיום פרשת קדושים נמנים העונשים על איסורי העריות, אחד מהם הוא איסור אחות (כ, יז):
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ... חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם.
כיצד ניתן להבין את השימוש במילה "חסד" לתיאור משהו כל כך מתועב? בעל "הכתב והקבלה" מסביר:
כי השבח הוא מצד הפועל ועושה החסד... אמנם מצד המקבל חרפה היא לו.
קבלת חסד מביישת את המקבל שחש נחות כלפי הנותן. מדוע זהו הגנאי למי שמגלה את ערוות אחותו? כאשר ברא הקב"ה את האדם הוא לא רצה שיהיה בודד (בראשית ב, יח):
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
רבים מסבירים שהעזר שיש הוא דווקא בכך שהאשה היא "כנגדו" - שונה ממנו ומנוגדת לו (שם כד):
עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
כדי ליצור חיבור צריך לעזוב את הבית, את המוכר! זהו האתגר הנפלא של הזוגיות - לצאת מהצמצום ולהתמודד יום יום עם "כנגדו" - שמחייב להתפתח ולהרחיב את העצמי. השוני הזה מאיים באופן תמידי על שלום הבית, אבל נושא את פוטנציאל הצמיחה של הזוג. שני עותקים זהים לא ייצרו יחד שום דבר. החסד הוא שהופך את השוני מאיום למקור של הפריה. האשה השונה נוצרה מהאדם על ידי הקרבה של צלע - הוא היה חייב להחסיר מעצמו כדי לקבל את ה"עזר כנגדו". אם כל אחד מבני הזוג מתבצר באישיות שלו לעולם לא ייווצר חיבור. המוכנות לתת מקום למשהו שונה היא שתבטיח את הצמיחה והבניין השלם.
אולי זו כוונת "הכתב והקבלה" - מי שלוקח את אחותו ואינו עוזב את אביו ואת אמו, "חסד הוא" במובן השלילי של המקבל. הצד שאינו יכול לצאת מהעצמי המצומצם. הוא מחפש את המוכר שזמין בקלות בבית, ואינו רוצה לשלב את חייו עם מה שמכריח אותו לצאת מאיזור הנוחות. הוא רוצה לקבל בחינם, בחסד. המצב המנוון של לקיחת אחותו הוא מצב מביש שמנוגד לכל מגמת החסד של התורה.
אֲנִי ה'
"ואהבת לרעך כמוך" הוא שיאו של סולם שמטפס מחוסר אמון בחברה דרך ניטרול המעמדות עד לביטול המאבקים לעולם של נתינה והפריה. החטיבות שמהוות את שלביו של הסולם סומנו במילים "אני ה'", כי מעבר להמלצה על יצירת חברה בריאה, הכל נובע מהכרה עליונה יותר כדברי המשנה בסנהדרין (ד, ה):
ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם!
כל אחד מבטא היבט ייחודי בבריאה. הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" קורא לנו לברך על כך.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל