דבר תורה - שביעי של פסח
shalomi eldar
שביעי של פסח - "הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף"
איזו מדרגה של חירות ביקש הקב"ה להוסיף לעם ישראל בקריעת ים סוף מעבר למה שהושג ביציאת מצרים, וכיצד היא באה לידי ביטוי באופיו ובמעמדו המיוחד של יום שביעי של פסח?
יום של רשות
שביעי של פסח הוא לכאורה יום "מקופח" - הוא היחיד מבין הימים הטובים בו לא מברכים את ברכת הזמן "שהחיינו", מאחר שזו נאמרה כבר בליל הסדר. הפסוק גם מציין לגבי פסח (דברים טז, ח):
שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.
רש"י במקום על פי דברי חז"ל במכילתא מעיר על סתירה ומתרץ:
ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים"! ... - למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה ומכאן אתה למד לששת ימים.
נמצא שלא זו בלבד ששביעי של פסח אינו אלא המשך לפסח ללא חשיבות עצמית, אלא שהוא היוצא מן הכלל המלמד על פטור אכילת מצה. לכאורה המסר הוא שיום זה פחות מחייב משאר הפסח. מדוע? השאלה כמובן מתחזקת בהתחשב בעובדה שבשביעי של פסח התרחש אירוע מאד משמעותי - קריעת ים סוף ושירת הים. לכאורה מדובר באירוע שיא, והגעה לדרגות גבוהות של שירה לה', דבר שהם לא עשו ביציאת מצרים עצמה! מדוע לא מקבל היום הזה חשיבות בפני עצמו לציון האירוע הגדול והמיוחד הזה?
וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה
הפסוק מתאר את האופן בו קרע הקב"ה את הים (שמות יד, כא):
וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.
המים נבקעים בעקבות רוח אותה מוליך הקב"ה, ואז מתגלית היבשה. עם זאת שקריעת ים סוף הוא אירוע חריג, אין זו הפעם הראשונה שהדברים קורים באופן הזה. ביום השלישי לבריאה נאמר (בראשית א, ט):
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן.
ומסביר הרשב"ם שם כיצד נעשה הדבר:
ע"י הרוח, כי לכך נאמר (שם ב): "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת", כמו בבקיעת ים סוף.
קריעת ים סוף בה נבקעו המים על ידי הרוח ונתגלתה היבשה היא חזרה על היום השלישי בבריאה. מה משמעות הדברים? הרמב"ן מסביר לגבי קריאת היבשה "ארץ" שהוא שם כללי (בראשית א, י):
והטעם, כי בעבורה נבראו שתהיה ישוב לאדם, שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו.
בעולם שאין בו יבשה אין לאדם יכולת להתקיים. בריאת הארץ חסרת משמעות ללא האדם שמעניק משמעות לבריאת התחתונים כשהוא מכיר את בוראו. הקוות המים והתגלות היבשה מאפשרות עשייה של האדם, ומעבר לכך - התבוננות של האדם, הכרה בבוראו ושבח לו. מי שאין בו הכרה אינו יכול לשבח.
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם
כשהאדם מתכחש לייעודו כפי שקרה בדור המבול, הוא מקבל את עונשו בדיוק בנקודה זו (בראשית ו, ז):
וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.
מסביר רש"י:
הוא עפר, ואביא עליו מים ואמחה אותו.
המבול הוא החזרת הגלגל למה שהיה לפני היום השלישי - המים מוחים ומכסים את מקום קיומו של האדם כשהוא משתמש בו לרעה. חז"ל מפרשים את שיקולי המצרים בגזרות על ישראל (סוטה יא, א):
בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם... והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא; אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו.
המצרים חושבים שכשהקב"ה נשבע שלא יביא מבול הוא איפשר חיים בהם לא נדרש מהאדם להכיר את בוראו. הם משליכים את היילודים היהודים למים, על מנת למחות גם את יכולתם להגיע להכרה כזאת. הם לא הבינו שהקב"ה בחר שלא למחות את העולם כולו, אבל אם תהיה אומה שמתכחשת לייעודו של האדם הם עצמם בחוסר היכולת שלהם להכיר נכנסים לתוך אותם מים, מי עיוורון ההכרה הרוחנית.
כאשר נסו מצרים לתוך הים הסוגר עליהם, אומר הפסוק (שם כח-כט):
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.
המבול והיום השלישי לבריאה מתרחשים זה לצד זה! שתי אומות - אחת מהן בשיחזור המבול בו מוחים המים את הקיום האנושי העיוור וחסר ההכרה, והשנייה בשיחזור היום השלישי לבריאה, בה מפנים המים את מקומם על מנת לאפשר לאדם המכיר את בוראו להתקיים, הכרה שמביאה את עם ישראל לומר שירה.
מעבדים לבנים
מתוך המקום שיצר הקב"ה עבור עם ישראל בקריעת ים סוף נאמרת השירה הבוקעת מהאדם, ובזה ייחודו של מעמד קריעת ים סוף מעבר למה שהושג ביציאת מצרים. חלק ה"מגיד" בהגדה מסתיים במסקנה:
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ... לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ.
וכאן נאמרים שני המזמורים הראשונים של ההלל, הפותח במילים (תהלים קיג, א):
הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'.
אלא שבשביעי של פסח על נס קריעת ים סוף לא נאמר הלל אלא שירה, ועל כך אנחנו אומרים בתפילה:
הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף... וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ... מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה.
את ההלל אומרים העבדים, את השירה אומרים הבנים. היחס של העבד הוא יחס של ציווי וחיוב. היחס בין אב לבנו הוא יחס של אהבה ורצון להתקרבות. להבדל זה השלכה הן על המניע - חיוב לעומת רצון, והן על היוזמה - המלך או האדון לעומת פעולה הנובעת מיוזמת הבן עצמו. המשפט מההגדה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות" וכו' - הוא החיוב להיות עבדי ה' הנובע מעצם ההוצאה ממצרים, וממנו נובע ההלל - אפשר לצוות לומר הלל, אבל אי אפשר לצוות על השירה - היא בוקעת מיוזמתו של האדם ומרגשות התודה שמציפים אותו ומושכים אותו לרצות קרבת ה' - "ומלכותו ברצון קבלו עליהם".
יום של אהבה
ראינו ששביעי של פסח משמש כמקור לכך שאכילת מצה בשאר הימים רשות. המשנה ברורה מעיר (תעה, ס"ק מה) שזו אינה רשות גמורה, אלא יש בה מצווה. זוהי מעלה שנובעת מיוזמתו של האדם - לאכול מצה גם כשאינו מחויב. היום השביעי בו אמרו ישראל שירה הוא היום בו ראתה תורה לציין מצווה לא מחייבת זו, כי זה היום בו הפכנו מעבדים מחויבים לבנים שרוצים לעשות נחת רוח לאביהם.
היחס של בנים לעומת עבדים השתנה לא רק מצד ישראל, אלא בראש ובראשונה מצדו של הקב"ה. בתחילת פרשת וארא (ו, ב-ח) הקב"ה מפרט את ההבטחה לאבות, על פיה הוא מבטיח להוציא את ישראל ממצרים. אפשר לומר שהקב"ה כביכול מכריז שהוא מחויב בכך. מאידך, לגבי קריעת ים סוף מציינים המפרשים שהיא נס "מיותר" - זהו נס של חיבה ואהבה שמגלה האב לבניו.
הנס מתרחש באופן של גילוי היבשה בו מפנה הקב"ה מקום לאדם ולהכרתו. זהו ייעוד שמחייב התייחסות של אב לבניו, בניגוד לאדון הקובע עבור עבדיו. עם ישראל מכירים בכך ומגיבים כבנים ואומרים שירה. פסח פותח בחיוב לעבוד את ה' מכח יציאת מצרים, אבל על גבי זה אנחנו מתרוממים לשביעי של פסח - יום של רשות, בו מיעוט החיובים אינו פחיתות, אלא מעלה. מעלת הבנים העושים מצד האהבה.
חג שמח,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל