דבר תורה - פרשת ויקהל-פקודי
shalomi eldar
פרשת ויקהל-פקודי - העיקר והתוספת, הציבור והיחיד
בתיאור המפורט על אופן השתתפותו של העם באיסוף התרומות והעשייה, יש כדי ללמד על אבני הבניין להשגת המטרה של (כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם... וְהוֹתֵר
פרשת ויקהל פותחת בציוויו של משה לעם ישראל להביא תרומה לבניית המשכן, שנענה לקריאה ברצון ובנדיבות לב מעל ומעבר לנדרש, עד שמשה מעביר קול במחנה שיפסיקו להביא. הפסוק מסיים (שם ז):
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר.
האור החיים הקדוש מתקשה בלשון פסוק:
דַיָּם וגו' והותר - הם ב' דברים הפכיים - אם 'דַיָּם' אינו 'הותר', ואם 'הותר' אינו 'דַיָּם'!
מחד "המלאכה היתה דַיָּם" - היא עמדה בדרישות. מאידך - "והותר" - מעבר למה שנדרש! התורה משבחת את הנדבה הגדולה שנעשתה מתוך רצון פנימי. מצד זה, התוצאה של תרומה מעל ומעבר למה שנדרש מתאימה לרצון שבנתינה - נתינה של "והותר", לא של "דַיָּם" שבא למלא חובה קצובה. אלא שמאחר שעם ישראל הביאו יותר ממה שנדרש אולי ניתן היה להציע לעשות כלים גדולים יותר ומהודרים יותר, ויהיה בכך ביטוי לנדבה הגדולה של עם ישראל?
כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה
בפרשת עריות מתוארות חלק מהביאות האסורות בתארים שונים. אחד מהם תמוה במיוחד (ויקרא כ, יז):
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ... - חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם.
כיצד ניתן לתאר מעשה נורא שכזה כ"חסד"?! הרמב"ם מסביר (פירוש המשניות אבות ה, ו):
לפי שההפלגה בדבר תיקרא חסד, בין שהיתה אותה ההפלגה בטוב או ברע.
חסד אינו דווקא בהטבה אלא בהפלגה - במשהו מעבר למסגרת. כשזה לטובה - יש בזה ערך גדול, אבל כזה לרעה - זה הרסני. גילוי עריות הוא פריצה אסורה של האהבה לבני המשפחה, ולכן הוא נקרא 'חסד'. בכל "והותר", גם כאשר הוא לטובה, ישנו טשטוש מסוים של המחויבות הקפדנית לדרישות. בכל חומרה או מידת חסידות עלולה להיות סכנה של פגיעה במסגרת ההלכה עצמה. אם למשל על מנת לכוון בתפילה הולכים למקווה וכו' עד שעובר הזמן, התפילה אולי תהיה בכוונה אבל היא אינה עומדת בדרישות ההלכה.
בתיאור הקמת המשכן על ידי משה, חוזר משפט אחד שבע פעמים לגבי כל פריט (מ, יט ועוד):
כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו חלילה ישנה דבר? אלא שזה בא להדגיש שהציות למצוות ה' בכל פרט ללא סטיה, הוא יסוד המשכן והשראת שכינה. קרבתם של נדב ואביהו נספלה משום שהם הקריבו אש "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). ממילא, בוודאי שאין להעלות על הדעת שנוסיף על בניין המשכן על מנת לבטא את נדבת בני ישראל. כל תוספת שכזאת תהיה חלילה בגדר "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם ".
כמובן שאין זה אומר שיש להימנע מחסד, הידור מצווה או מידת חסידות, אבל עם הערך הגדול של התוספת חייבים לשמור על העיקר. זהו השבח של התורה לעם ישראל: "והמלאכה היתה דים" - היתה כאן קודם כל עמידה בדרישות, קיום רצון ה' ככתבו וכלשונו. רק על בסיס זה היתה נדבה של 'והותר'.
שלוש תרומות
התרומה שמתוארת בתחילת פרשת ויקהל מקיימת את הציווי שבתחילת פרשת תרומה (כה, ב-ג):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.
רש"י במקום מסביר על פי דברי חז"ל את שלוש ההופעות של המילה 'תרומה' בפסוק:
אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים... ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד.
הפסוקים בתרומה ובתחילת פרשת ויקהל מדברים באופן מפורש על התרומה השלישית - תרומת המשכן. מדוע אם כן חז"ל "מלבישים" על הפסוק את שלושת התרומות?
נראה שחז"ל מלמדים שנדבה של יחידים יכולה להיות בנויה רק על אדני הכח של הציבור. רק בזה הוא מקבל את תוקפו ומעמדו כבית שמסמל את הברית שבין עם ישראל לקב"ה, ומכח זה הוא זוכה להשראת שכינה. שתי התרומות שהן בקע לגולגולת הן לאדנים שמסמלים את הבסיס המשותף והציבורי - הביטוי האישי של נדבת היחידים יכול לבוא רק על אדני השותפות הציבורית. כך גם לגבי תרומת המזבח לקרבנות הציבור, שצריכים לבוא בשם הציבור כולו. על קרבנות היחיד אומרת הגמרא (יומא לג, א):
שנאמר (ויקרא ו, ה): "וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" - עליה השלם כל הקרבנות כולן.
"עליה" - כלומר על תמיד של שחר יש להשלים את כל הקרבנות הקרבים באותו יום עד תמיד של בין הערביים. רק במסגרת קרבנות הציבור יש מקום להקריב את קרבנות היחיד.
גם התרומה השלישית של נדבת הלב מבוססת על העם כולו. הפסוק מספר על נדבה מיוחדת (לה, כז):
וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן.
רש"י מביא את דברי חז"ל שרואים בדברים גם ביקורת על הנשיאים:
אמרו נשיאים - יתנדבו צבור... ומה שמחסירים אנו משלימין אותו! כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (לו, ז): "והמלאכה היתה דים", אמרו... מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם.
תרומת המשכן מבוססת על כחו של הציבור. הציבור השלים את "דים" - שורת הדין, המסגרת, שווה לכל איש ואיש. הנשיאים יכולים רק להוסיף על גבי בסיס איתן זה את ההידור והתוספת של היחיד.
וַיַּקְהֵל
המילה הפותחת את הפרשה מלמדת על המימד הציבורי שבהקמת המשכן. הכלי יקר מוסיף שעניין ההקהל הוא יצירת אחדות בעם לקראת הקמת המשכן. ראינו אחדות גם לקראת מתן תורה נאמר (יט, ב):
וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.
ידועים דברי רש"י על הפסוק:
ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת.
התורה ניתנת לעם ישראל כעם - הקב"ה אינו כורת את בריתו עם יחידים. יש לכך גם השלכה הלכתית - הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה (ג, יא) ש"הפורש מדרכי צבור... אין לו חלק לעולם הבא". מדובר במצב קיצוני, אבל ניתן ללמוד מכאן שכל התפלגות שיש בה ניתוק מחלקים אחרים בעם, יוצרת בהכרח גם חציצה בין האדם לקב"ה ולא משנה עד כמה גדולה מעלתו הרוחנית האישית.
הרמב"ן כותב בתחילת פרשת תרומה (כה, א) שהמשכן לוקח את ההתגלות החד-פעמית של מעמד הר סיני ומשכין אותה באופן קבוע במחנה. ממילא, כשם שהשראת שכינה בהר סיני חייבה אחדות, כך גם המשכן. לכן כאשר רבתה שנאת חינם בבית שני חרב הבית. בניית המשכן פותחת ב'ויקהל' לומר שהיסוד להשראת שכינה הוא בציבור, ורק על בסיס זה יכולים היחידים להתעלות למעלותיהם המיוחדות.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל