דבר תורה - ראש חודש אדר

[shalomi eldar]

בס"ד

 

ראש חודש אדר - "משנכנס אדר מרבין בשמחה"

 

שלום לכולם,

 

היום הוא ראש חודש אדר, וכידוע "משנכנס אדר מרבין בשמחה". מקור המשפט הזה הוא בגמרא במסכת תענית. המשנה שם מדברת על דיני האבלות של תשעה באב, ואומרת "משנכנס אב ממעטין בשמחה". על כך אומרת הגמרא (כט, א):

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

 

נראה מכאן שהדין של "משנכנס אדר מרבין בשמחה" נובע מהדין המקביל של "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שהרי הדין המקורי הוא באב, והגמרא אומרת שכשם שבאב יש למעט כך באדר יש להרבות. אלא שצריך להבין - כיצד הדברים קשורים זה לזה? האם אין לאדר סיבה להרבות בשמחה מצד עצמו? רק בגלל שממעטין בשמחה באב יש להרבות באדר? יותר מזה - הדין הזה לא מובא כלל במסכת מגילה העוסקת בדיני פורים, כפי שנראה היה טבעי, אלא במסכת תענית העוסקת בתעניות ובאבלות על החורבן, רק שם הוא נאמר בדרך אגב בהקשר לדין של אב. מדוע?

בפשטות עיקר ההשוואה אומרת שכשם שאנחנו לא רואים את תשעה באב כיום בודד עם אירוע מנותק, אלא מתחילת החודש מתקרבים אליו בהדרגה, כך גם באדר איננו רואים את פורים כאירוע נקודתי אלא כתהליך שמתחיל כבר בראש חודש. כלומר, גם תשעה באב וגם פורים אינם אירועים נקודתיים, אלא חלק מתהליכים גדולים יותר. כך גם משתמע מהלשון "ממעטין/מרבין בשמחה" - מדובר על פעולה מתמשכת של מיעוט או ריבוי.

 

רבים ציינו גם למה שנאמר במגילה (אסתר ט, כב):

וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

 

מה שמראה שהדבר מתחיל בראש חודש דווקא, ואולי ההשוואה למעגל של החודש אינו מקרי - גם החודש נוצר מתהליך של ריבוי ומיעוט של הלבנה, ולכן כשמדברים על תהליך כזה הוא תלוי דווקא בחודש.

 

נאמר בזוהר (כרך א פרשת ויחי דף רכג עמוד א):

ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא (=בימי שלמה היתה הלבנה במילואה).

 

ימי שלמה המלך הם שיא האוטופיה - בית המקדש נבנה, מלכות ישראל בתפארתה מכל הבחינות - בחכמה, בהליכה בדרכי ה', במעמד המדיני ובשפע הכלכלי. אל נקודה זו הובילו חמישה עשר דורות מאברהם אבינו של צמיחה והכנה לקראת השיא הזה, אבל מיד ממנו מתחילה הנפילה שממשיכה חמישה עשר דורות עד צדקיהו וחורבן הבית. לכן נמשלים ימי שלמה למילוי הלבנה שמתמלאת במשך חמישה עשר הימים הראשונים של החודש ומתמעטת בחמישה עשר הימים האחרונים עד שהיא נעלמת. "משנכנס אב ממעטין בשמחה" בא לבטא את התהליך הזה של ההתמעטות מימי שלמה שהביאה בסופו של דבר לחורבן ולחשכת הגלות.

 

אבל דווקא שם, באותה גלות מתחיל להתנוצץ אור (אסתר ב, ה-ו):

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.

 

הפסוק מקשר את מרדכי וממילא את מהלך המגילה עם הגלות, לומר לנו שכאן מתחיל התיקון. ואכן, בסופו של הלילה, בסופו של החודש, אחרי החושך וההתמעטות, מתחיל שוב הריבוי והאור. חז"ל אומרים שהמזמור בתהלים כב נאמר על אסתר בשעה שנכנסה לבית המלך לבקש שיבוא למשתה (א-ב):

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.

 

ומסבירה הגמרא (יומא כט, א):

אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים.

 

אסתר היא השחר שעולה בסוף הלילה, היא התחלת תהליך ההשתקמות והצמיחה חזרה לאותה מדרגה של מילוי. כיצד?

 

כפי שראינו השיא של ימי שלמה לא החזיק מעמד ומיד החלה הנפילה. הגמרא אמרה לנו שאסתר היא סוף הלילה במובן זה שהיא סוף כל הנסים. ההנהגה הנסית קרויה כאן "לילה" כי היא בעצם נותנת לאדם הכל מלמעלה - הוא אינו פועל, אינו עצמאי לעשות ולהשיג את הדברים בכחות עצמו, הוא נוהג כעיוור באפלה. מצד אחד זה מביא לדרגות גדולות והישגים גדולים כפי שהגענו בימי שלמה, אבל זה לא בר קיימא, ועם ישראל מאבדים את זה מהר מאד.

 

כאשר הגמרא אומרת שאסתר היא "סוף כל הנסים" היא מתכוונת לומר שפה מתחילה תקופה חדשה בה הקב"ה כביכול "מפנה" את המקום לאדם (שבת פח, א):

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז): אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!... אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז): "קימו וקבלו היהודים" - קיימו מה שקיבלו כבר.

 

ממתן תורה כפוי על האדם מלמעלה, פורים מעביר את הכדור למגרש האנושי ועם ישראל מקבלים על עצמם את התורה שוב מכח הכרתם. שם ה' אינו נזכר במגילה, מה שמבטא את השחר החדש המפציע, סוף כל הנסים, בו מתחיל עם ישראל לבנות מחדש בכחות עצמו את הצמיחה והעליה לקראת מילוי הלבנה מחדש, בשאיפה שבדרך זו זה יביא למשהו שהוא יותר בר קיימא - "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

 

חודש טוב ושבת שלום,

שלומי

 

דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל

http://www.evyataravivi.org