דבר תורה - פרשת דברים
shalomi eldar
בס"ד
פרשת דברים - דברים, חזון ואיכה
בין פרשת דברים להפטרתה ב"חזון ישעיהו" ולתשעה באב החל תמיד באותו שבוע, קיימים קשרים ענייניים ולשוניים הרומזים למוקדי הקלקולים שהביאו לפורענויות, שבהם נדרש התיקון.
וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ
משה פותח את נאומו לפני מותו בציווי הקב"ה לרשת את הארץ, אלא שאז מגיע חטא המרגלים שמביא לגזרה על אותו הדור שלא יכנסו לארץ. אלא שזה לא הכל - חז"ל אומרים על הפסוק (תענית כט, א):
"וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" - אמר רבה א"ר יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
מכאן נובעים כל האסונות שאירעו ביום זה לאורך הדורות, ובראשם שני חורבן שני בתי המקדש. הרמב"ן אינו מוצא במילים "ויבכו העם בלילה ההוא" כל רמז לבכייה לדורות, אך הוא אומר שלחז"ל יש פסוק מפורש המורה על דבריהם שחטא המרגלים הוא זה שהביא את אותה בכייה (תהלים קו, כד-כז):
וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'. וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר. וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת.
נמצא שעל חטא המרגלים נגזרו שתי גזרות - "להפיל אותם במדבר", ו"ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות". המלבי"ם מסביר שזה כנגד שני חטאים שמזכיר דוד: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" - שלא האמינו שהארץ טובה. והשני - "וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה'" - שחששו מיושבי הארץ ולא האמינו שהקב"ה יכול לגבור עליהם. על שני החטאים האלה נענשו בשני עונשים (שם):
א] "להפיל אותם במדבר" - שהם עצמם לא יבואו אל ארץ חמדה אשר מאסו.
ב] "להפיל זרעם בגוים" - שעל ידי זה נגזר גלות ושעבוד לדורות הבאים.
חוסר האמונה בכוחו של הקב"ה מול יושבי הארץ מביא את העונש לדורות. מדוע? כי המבחן הזה ממשיך גם בישיבה בארץ - לאחר כיבוש הארץ בימי יהושע נותרו אזורים בהם ישבו עמי כנען והשבטים לא הצליחו לכבוש, איומים המשיכו כל ימי השופטים והמלכים. כשהאמונה התרופפה והעם זנח את מסירותו לישיבה בארץ כעם ה' באו החורבן והגלות. חטא המרגלים היה ביטוי ראשון לקושי אמוני שמלווה אותנו בכל הדורות. גם מאז שובנו אל הארץ אנו עומדים בפני מבחנים כאלה, ויכולת אחיזתנו בארץ תלויה באמונה זו. זהו תיקון לכשל הראשון המודגש בפרשה ומהווה גורם ישיר לפורענויות תשעה באב.
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה
אלא שלפני חטא המרגלים, כתגובה ראשונית לציווי לרשת את הארץ פותח משה בעניין אחר (פס' טו):
וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם.
בניגוד לרושם שנוצר בפרשת יתרו שמדובר בבעיה בהתנהלותו של משה במדבר, כאן הדבר מסופר בהקשר לכניסה לארץ ישראל. ואכן המפרשים (כלי יקר, מלבי"ם ועוד) מסבירים שבמדבר כשכל העם נמצא במחנה אחד היה ניתן לתפקד במצב בו משה הוא השופט הבלעדי, אך בכניסה לארץ בה הפיזור הגיאוגרפי גדול, יש להקים מערכת משפט עם ערכאות מקומיות שיהיו נגישות לכל אדם. מעבר לאילוץ הגיאוגרפי-טכני, הכניסה לארץ והקמת ממלכה מחייבת באופן מהותי הקמת מערכת משפט רחבה וישרה.
חשוב לציין שאצל משה זה הדבר הראשון שהוא דואג לו כשהוא מצווה לרשת את הארץ. לפני עניין המרגלים שעוסק בכיבוש הארץ, לפני העיסוק בנאמנות לברית עם הקב"ה בישיבה בארץ, משה מתחיל בהסדרת מערכת המשפט. הוא רואה בכך את התשתית הראשונית להכנת העם להקמת הממלכה בארץ.
הנקודה הזאת באה לידי ביטוי משמעותי בתוכחת הנביא בהפטרה (ישעיהו א, כא-כג):
צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים.
התיקון יכול לבוא רק דרך שיקום המשפט וחזרתו להיות הקובע (שם כז):
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.
בלא זה כפי שאומר הנביא, גם עבודת הקרבנות מאוסה בעיני ה'. הגמרא מסיקה מכאן (שבת קלט, א):
אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל.
המשמעות של מינוי השופטים כדבר הראשון לקראת הכניסה לארץ אינה פחותה מחטא המרגלים. כשם ששם בכיה של חנם קבעה בכיה לדורות בכך שהיא עיצבה יחס מקולקל כלפי ארץ ישראל מבחינה אמונית, כך בוודאי שיש להכין את הקרקע לקראת הכניסה לארץ על יסודות של משפט צדק שלא תהיה גם בזה בכיה לדורות. זה תיקון הדגש השני והמוקדם בפרשה, כסיום ההפטרה (ישעיהו א, כז):
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
אֵיכָה - קינה של אמונה
בתשעה באב קוראים את מגילת "איכה", על שם פתיחתה (א, א):
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה?
במגילת הקינות של ירמיהו על החורבן יש חמש קינות ששלוש מהן פותחות במילה "איכה" - "איך? כיצד קרה דבר שכזה?". גם בפרשה וגם בהפטרה ישנו פסוק המתחיל במילה "איכה". בפרשה (א, יא):
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם?
בהפטרה זועק הנביא ישעיהו (א, כא):
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?
אנחנו מציינים את תשעה באב במילה "איכה" בתורה, נביאים וכתובים. מדוע דווקא במילה זו? במדרש איכה רבה, מובא שהמקור למילה זו כקינה קדום הרבה יותר (פתיחתא ד):
אמר הקב"ה: אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתיו בגירושין... וקוננתי עליו איכה... (בראשית ג, ט): "וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה", 'איכה' כתיב. אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל... וצויתים... ועברו על צוויי... ודנתי אותם בגירושין... וקוננתי עליהם: "איכה".
אלא שאצל אדם הראשון לא כתוב "אֵיכָה" בלשון קינה אלא "אַיֶּכָּה" - איֶּה אתה? המדרש משווה ביניהם בטענה שהכתיב זהה, אבל הרי זו לא אותה מילה ולא אותה משמעות!
באיכה רבה (פרשה א) מסופר שהקב"ה שאל את המלאכים כיצד יש למלך להתאבל. מדוע הקב"ה מתייעץ עם המלאכים? עונה האלשיך באיכה שהמלאכים טענו מלכתחילה שלא ראוי לברוא אדם (תהלים ח, ה): "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ", ובוודאי שלא לתת לו את התורה. לכאורה כשחרב המקדש הוכח שהם צדקו! אבל הקב"ה מבהיר - אני באבל על בניי! איני מצטער שבראתי אותם אלא על ייסוריהם ונפילתם.
החורבן מעלה בכל חריפותה את טענת המלאכים - מיהו האדם ומיהם ישראל? האם אנחנו באמת ראויים לתורה? הרי אנו נכשלים שוב ושוב! הקב"ה שולל זאת ואומר - עם ישראל אינו העם של החורבן אלא העם של "נעשה ונשמע". בשעת החורבן האמונה בעם ישראל לא נפגמה, אדרבה - זה רק מדגיש את האבל הגדול: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם"? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"? זה פער בלתי נתפס - עם ישראל הראה שהוא מסוגל להגיע למדרגות גבוהות של צדק וקדושה, ולכן הקינה הקשה - "איכה"? איך ייתכן שעם כזה נשגב התדרדר כך? זוהי כוונת המדרש שהקב"ה קונן על אדם הראשון "אֵיכָה" במשמעות של "אַיֶּכָּה" - היכן אתה? איפה אותו אדם עליון שהכנסתי לגן עדן? איך הוא הגיע לשפל כזה?
מטרת התענית והאבל אינה לבכות על מה שהיה אלא להתעורר לתשובה. היא לא על העבר אלא פונה אל העתיד. אם המסקנה מהחורבן היא זו של המלאכים, הרי שהעתיד עגום ללא תקווה. הקב"ה מקונן במילה "איכה" קינה של אמונה שיש בנו את הכחות לתקן. הרמז הפותח - "איכה" הקושר גם לחזון וגם לקינה, מורה שאת כל הפגמים שמשה מונה בתוכחתו יש בכחו של עם ישראל לתקן.