דבר תורה - פרשת מטות-מסעי
shalomi eldar
פרשת מטות-מסעי - אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
מה החשיבות שבסיכום תקופת המדבר בתיאור עצם המסעות, כמעט ללא פירוט ההתרחשויות שאירעו בהם, ומהם הכלים אותם נותנת התורה בהתבוננות בהם?
המסע הארוך - על פי ה'
תיאור המסעות בפרשת מסעי חותם לא רק את חומש במדבר אלא את החלק ה"עלילתי" של התורה, כמעט מתחילת ספר שמות ביציאת מצרים, ועד לחניה על הירדן בשעריה של ארץ ישראל בסיום חומש במדבר. על חומש שמות בו כאמור מתחילים המסעות כתב הרמב"ן בהקדמתו לספר:
ונתיחד ספר "ואלה שמות" בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש, ובגאולה ממנו.
אלא שתיאור יציאת מצרים מסתיים בפרשת בשלח, ואחר כך עוסק הספר בקבלת התורה ובעיקר בבניית המשכן. כיצד כל זה קשור לגלות מצרים והגאולה ממנה? מסביר הרמב"ן (שם):
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם... וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם - אז שבו אל מעלות אבותם... ואז נחשבו גאולים.
אלא שהמשימה עדיין לא נשלמה - לעם ישראל עדיין אין בית. גם השראת השכינה נושאת אופי זמני של משכן שניתן לפרק ולהרכיב בכל שעה. הייעוד הוא שעם ישראל יגיע אל מקומו בארץ ישראל, יקים לו ממלכה שיושבת לבטח, ואז יקבע מקום למשכן בבית המקדש שיבנה בירושלים (דברים יב, ט-יא):
וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם... וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
אם כן, ספר במדבר הוא ספר המסעות לקראת מימוש הייעוד של הכניסה לארץ ישראל והבאת המשכן אל מכונו הקבוע בבית המקדש בירושלים. כל המסעות הם סביב המשכן, מרכז המחנה (במדבר ט, יז):
וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל... יִסְעוּ... וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כשהענן עולה זהו סימן מהקב"ה שיש להמשיך במסע המשכן אל יעדו. כשהוא יורד סימן שהמסע עוצר. לעתים המסע מתארך כפי שקרה לאחר חטא המרגלים, לעתים אף נסוגים אחורה ומתרחקים מהיעד כפי שקרה אחרי מות אהרן, אבל בכל מקרה עד שלא מגיעים אל היעד הסופי ממשיכים במסע "על פי ה'".
מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם
אלא שהמסע אינו מסתיים. עם ישראל עבר את הירדן ונכנס לארץ והגיע גם אל המנוחה והנחלה בבניין המקדש, אבל פרשת מסעי נקראת בימי בין המיצרים, תקופה בה איבדנו את אותה מנוחה ונחלה והתרחקנו שוב מהיעד. עם ישראל חווה במהלך ההיסטוריה מסעות קשים עד שאפשר לומר שדווקא המצב הארעי של המסע הוא המצב הקבוע שלו. ממילא יש להבין את תיאור המסע לא רק כתיאור של אירועי דור המדבר, אלא כמדריך מהותי לדורות. מהם הכלים אותם מספקת התורה לעם ישראל לדורות?
הפסוק בתחילת הפרשה אומר (לג,ב):
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.
מה מלמד הפסוק בחזרה בהיפוך סדר המילים - "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם... מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"?
נראה להסביר כך: משה כתב את "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", תיאור המסלול שלב אחרי שלב - בכל תחנה מאיפה יצאו ("מוֹצָאֵיהֶם") ומה היה היעד ("לְמַסְעֵיהֶם"), והכל "עַל פִּי ה'". נסיעה כזאת דורשת הרבה אמונה - בכל תחנה עם ישראל מובל על ידי הקב"ה ליעד לא ידוע. לאן מוביל המסע? האם זה יהיה לנו טוב, או חלילה להיפך? עם ישראל נדרש ללכת "עַל פִּי ה'" מתוך חוסר וודאות וחוסר הבנה.
כיצד מפתחים אמונה שעומדת בפני אירועים שנראים שמובילים לתוצאות לא טובות, ומבינים שגם הם "עַל פִּי ה'"? כולנו מכירים את הסיפור על רבי עקיבא (ברכות ס, ב - סא, א, בתרגום חופשי):
מעשה ברבי עקיבא... הגיע לאותה העיר, ביקש מקום ללון ולא נתנו לו. אמר: "כל שעושה הקב"ה לטובה". הלך ולן בשדה, והיו לו תרנגול וחמור ונר. באה רוח וכבתה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה ואכל את החמור. אמר: "כל שעושה הקב"ה לטובה". בו בלילה בא גייס ושבה את אנשי העיר. אמר להם: לא אמרתי לכם שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה!
רבי עקיבא מאמין גם כשנראה שהכל משתבש, שהכל מכוון מה' וממילא הכל לטובה. אבל יש כאלה (להם הוא אומר "לא אמרתי לכם...") שבלבם מכרסם הספק - איזו טובה יש בלישון בשדה ולאבד כל אמצעי שהיה לך? הם יבינו את הטובה שהיתה בכך רק כאשר יראו את התוצאה הסופית, אז במבט לאחור הם יווכחו שהכל באמת פעל רק לטובתו של רבי עקיבא, וכל אחת מהמכות תרמה להצלתו מהגיס.
זה מה שאומר הפסוק: לאחר ארבעים שנה של מסעות והתמודדויות - "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" - מהלך הדברים כפי שקרו, צריך להכיר כרבי עקיבא שהכל הוא "עַל פִּי ה'" - עם ישראל בידיים טובות וכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה. אבל גם אם לא ניתן היה להבין הכל באותה נקודת זמן, עכשיו בסוף הדרך: "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". אם מתבוננים מתוך התוצאה ("מסעיהם") על הדרך שהובילה לשם ("מוצאיהם"), יכולים להבין דברים שלא היו מובנים ואף נראו קשים והפוכים. ההתבוננות אחורה בהיסטוריה מגלה כיצד אף במקרים שחווינו קשיים, גילגלה ההשגחה את הדברים לטובה.
מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם
מלבד הפרספקטיבה שמעניק המבט ההיסטורי אחורה, עם ישראל מקבל בפסוק עצמו גם את הכלים להתמודד עם האתגרים בזמן אמת.
ספר במדבר רצוף בעיקר במשברים שגבו מחירים כבדים מעם ישראל, ורובם נבעו מעצם המצב בו היה עם ישראל נתון בהתמודדות עם המציאות הלא נורמלית של נדודים במדבר. כאמור, התמודדויות כאלה נכונו לעם ישראל לאורך ההיסטוריה. ראינו שמשה כותב את סיכומו של המסע במילים (לג, ב):
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'.
לכל מסע היה "מוצא" והיה "מסע", יעד. המסעות מצטרפים בהתקדמות אל היעד האחרון (לג, נא-נג):
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן... וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ...
המסעות כולם מובילים אל ארץ ישראל, אל מימוש החזון שלשמו יצאנו ממצרים. רוב אלה שיצאו אל המסע לא יגיעו אל היעד, אבל הם אלה שהובילו וקידמו את עם ישראל בכל מוצא ומסע אל היעד הנכסף.
משפט ידוע של ניטשה אומר: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". התמודדויות עם אתגרים בדרך יכולות להעמיד את האדם בפני קושי שעלול לשבור אותו, אבל אם יש לנגד עיניו מטרה שלשמה הוא פועל, אם שליחותו ברורה לו, הוא יוכל להתמודד עם כל אתגר בדרך. אם יש "מסע" - יעד ברור, האדם מוצא את הכוחות לעשות כל צעד בדרך אליו, ארוכה וקשה ככל שתהיה.
כך עם ישראל לאורך הדורות - אם ייעודו בעולם ברור, הרי שהוא יוכל לכל מסע ומהמורה בדרך. את זה מבקש משה לחזק בכתיבת המסעות מתוך ההתבוננות בכל העת אל היעד.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל