דבר תורה - פרשת שלח
shalomi eldar
פרשת שלח - דרכי תיקון
לאחר תיאור התוצאות העגומות של חטא המרגלים שחורצות את גורלו של דור המדבר, ממהרת התורה לעסוק במצוות התלויות בכניסה לארץ ורומזת על דרכי התיקון.
אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם
דיני הנסכים המובאים מיד לאחר מעשה המרגלים ועונשם נפתחים בפסוק (טו, ב):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.
לאחר הגזירה עלולים עם ישראל להתייאש ולחשוב שלעולם לא ייכנסו לארץ. מי יודע אם הדור הבא לא ייכשל גם הוא והחלום יתרחק עד כדי כך שהוא לעולם לא יושג? לכן הכתוב מבשר להם שהם ייכנסו.
האור החיים מדייק מהלשון "אשר אני נותן לכם" שמאחר שמעשי הבנים מתייחסים לאבות, אם בניהם ייכנסו לארץ זה כאילו הם עצמם נכנסו! אלא שהקב"ה הבחין באופן ברור בין אותו דור לבניהם (יד, לא):
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה - וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.
אפשר לייחס מעשי בנים לאבותיהם בזמן שהם ממשיכים את דרכם, אבל כאן דור הבנים ייכנס לארץ דווקא משום שהוא ינטוש את דרכי אבותיו! כיצד ניתן יהיה לייחס את כניסתם לאבותיהם?
בכיה של ממש
התורה מספרת על תגובת העם לדברי המרגלים על חוזקם של עמי הארץ (יד, א):
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.
הגמרא אומרת שאותו בכי עלה לנו ביוקר (תענית כט, א):
אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
הבכיה במדבר היא "בכיה של חנם" - ללא סיבה שהרי האמת היא כדברי כלב ויהושע. העונש הוא "בכיה לדורות" - סיבות אמיתיות לבכיה לדורות בתשעה באב - חורבן בית ראשון ושני והיציאה לגלות.
אנחנו מוצאים בחז"ל אמירה נוספת בעניין, שמאירה את הדברים באור קצת שונה (איכה רבה, פרשה א):
אמר רשב"י: אמר הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של תפלות, סופכם להיות בוכים בכיה של ממש... אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בשכר אותה הבכיה אני מכניס גליותיכם.
בניגוד לעונש שמשפיע לדורות המדרש מסיים בקיבוץ גלויות שבא כתוצאה מ"בכיה של ממש". "בכיה של תפלות" היא בכיה עקרה שאינה מולידה דבר, "בכיה של ממש" היא בכיה של תיקון. בכי הוא פורקן לסערה רגשית שעוברת על האדם, השאלה היא מה עושים אתו? התורה מתארת אחרי שהעם בכו (יד, ב):
וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן... וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם...: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ.
העם קמים מהבכי מרירים ומעדיפים למות על פני ההתמודדות עם העתיד. אין לך "בכיה של תפלות" גדולה מזו - בכיה שכולה יאוש. עם כזה לא יוכל להכנס לארץ ולהתמודד עם האתגרים שהיא מציבה. לעומת זאת, הגולים הבוכים על נהרות בבל מביעים את הכמיהה לחזור לירושלים (תהלים קלז, ה-ו):
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
בכיה של רחל מבטא תפילה להשבת הבנים, ואחרי החורבן זה מה שיכול לפעול (בבא מציעא נט, א):
אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה... ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו.
הבכי מבטא משהו פנימי ועמוק. כשהוא מופנה לתפילה, לזעקה ולתיקון - בכוחו לבקוע שערי שמים ולהוציא אל הפועל כוחות ותיקון שחסומים בלעדיו. זוהי "בכיה של ממש".
המדרש אינו מתייחס לבכי של עם ישראל כ"בכיה של חנם". זה טבעי שהדיווח של המרגלים גורם לחששות וללחץ. השאלה היא האם זהו בכי של יאוש או של זעקה לה'? עם ישראל בחרו באפשרות הראשונה ולכן נמנעה מהם הכניסה לארץ. הם יזכו בה כאשר יהפכו את אותה בכיה ל"בכיה של ממש".
אלא שכל זה יתרחש בדור הבא ולא מיד - אפילו הניסיון להעפיל אל הארץ היה הרסני, כי הוא רצה "להוכיח" משהו במקום לטפל בשרשי הקלקול. כיצד מיוחסת נתינת הארץ "לכם" לדור שכשל ונענש?
המשכיות דורשת פעולה עכשיו
בהמשך הפרשה מסופר על מעשה המקושש (טו, לב):
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
הגמרא במסכת שבת מביאה ברייתא שמזהה את המקושש (צו, ב):
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש" וגו', ולהלן הוא אומר (כז, ג): "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר" - מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא.
התורה קבעה שהבן יורש את אביו. בנות צלפחד שלא היו לו בנים, שואלות מדוע ייגרע חלקו מנחלת הארץ ומבקשות לקבל את נחלתו. משה שואל את הקב"ה ונענה שטענתן מוצדקת ובמקום שאין בנים יורשות הבנות את נחלת אביהן. רבי עקיבא לומד מהשוואת דבריהן שאביהן מת "במדבר" לסיפור המקושש שמתרחש "במדבר", שהמקושש הוא צלפחד. מה הוא בא ללמד כשהוא קושר בין הדברים?
בנוסף, בגמרא בבבא בתרא (קיט, א-ב) מובאים שני המקרים כדוגמאות לתופעה שבניגוד לכל התורה בה הקב"ה מוסר למשה הלכה והוא מלמד אותה, מתעוררת שאלה בזכות יוזמה של אדם ומתוך כך מתבררת ההלכה מפיו של הקב"ה כמענה על אותה שאלה. מדוע בשני המקרים האלה נמסרת ההלכה בצורה כזאת?
מהי זכותן של בנות צלפחד שפרשת נחלות נכתבה על ידן? רש"י מסביר (כז, א) שהן "חבבו את הארץ" ולכן לא ויתרו על הנחלה. ומה לגבי המקושש? התוספות (ד"ה אפילו) מביאים מדרש שישראל סברו ש"כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ... שוב אין מחויבין במצות"! צלפחד רוצה להפריך זאת ומקריב את עצמו כשהוא מחלל שבת בפרהסיה ונסקל, למען יראו וייראו ויבינו שהמצוות תקפות גם במדבר.
צלפחד פועל כמענה לתחושת היאוש כלפיה נאמר "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם". איזה טעם יש לחייהם מעתה? זו הפתיחה "ויהיו בני ישראל במדבר" - סובבים בו ללא תכלית בידיעה שלא יגיעו לארץ. בקישור לדברי בנות צלפחד "אבינו מת במדבר" מלמד רבי עקיבא על כוונותיו - בנות צלפחד יודעות שללא יוזמה מצדן תקטע שושלת צלפחד ולכן הן מחליטות לפעול ונענות בחיוב. גם צלפחד חושש מקטיעת ההמשכיות של כל העם - הוא מבין שהמצב של "ויהיו בני ישראל במדבר" מציב סכנה חמורה. אם עם ישראל ינהגו מעכשיו בגישה המיואשת של "שוב אין מחויבין במצות" הם מחריבים את דור הבנים שגם הוא לא יהיה ראוי להכנס לארץ! היוזמה שלו נענית על ידי הקב"ה ומראה לעם את המחויבות גם בזמנים של חוסר תקווה. זה מה שיבנה את התקווה להשתקם וליצור המשכיות ראויה בארץ ישראל.
זדונות נעשות לו כזכויות
הגמרא במסכת יומא מביאה מימרה תמוהה של ריש לקיש לגבי התשובה (פו, ב):
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות.
כיצד יכול חטא להפוך לזכות? ההסבר המקובל הוא שכאן לא רק שהאדם מתחרט על החטא אלא הוא משתמש בו על מנת להניע את התשובה. לולא החטא והלקחים שהוא הפיק ממנו הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. החטא ייצר מוטיבציה להתעלות, ולכן הוא הופך לגורם של זכות.
לאור זה ניתן להבין את דברי האור החיים - המשימה של עם ישראל היא להתבונן היטב בחטא המרגלים ולהפיק ממנו ומתוצאותיו את התיקון. חטא המרגלים יהפוך למנוף לאהבת ארץ ישראל! הקב"ה מבטיח שבכך יהפך חטא המרגלים לזכות וניתן יהיה לומר על כניסת דור הבנים לארץ: "אשר אני נותן לכם".
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל