דבר תורה - פרשת נשא
shalomi eldar
פרשת נשא - וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת
פרשות הסוטה והנזיר מפסיקות בין פרשות המשכן. מה ניתן ללמוד מהן ומההקשר בו הן מובאות?
מה עובר עליך?
פרשת סוטה עוסקת בבעל שחושד שאשתו בוגדת בו ולכן הוא מקנא לה ומזהיר שלא תסתר עם אותו אדם. אם יש עדים שהיא נסתרה אתו מבלי שיש מי שיודע מה קרה שם, הבעל מביא את אשתו אל הכהן שמשקה אותה במים המרים שבודקים את החשד בדרך נס. הפסוק מתאר את הספק של הבעל כך (ה, יד):
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.
ייתכן שהחשד נובע מבגידה אמיתית או שהוא חושד באשתו לחנם. הגמרא אומרת על כך (סוטה ג, א):
תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה.
לדעת רב אשי הבעל צריך להקפיד על טהרת הנישואין ואם עולה בעיניו חשד ראוי שיתריע ויברר. מאידך, רבנן סוברים שמדובר בצעד מגונה בו הבעל מעורר חשדות לא מבוססים, ולא ראוי ללכת בדרך זו. וזו נקודה מעניינת מאד - לכאורה הכל נובע ממעשיה של האשה, אבל הגמרא אומרת שהסיפור הוא לא האשה אלא הבעל! הוא לא מגיב למעשיה אלא יוזם! עליו עברה רוח שהניעה אותו לחשוד. ייתכן שזוהי רוח טהרה שרואה משהו מקולקל ומבקשת לתקן, אבל ייתכן שזו גם רוח טומאה של עלילת שוא.
אולי לכך התכוון רבי ישמעאל שאמר סתם "אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח" - איזו רוח? איננו יודעים, אבל אנחנו יודעים שזו לא תגובה ניטרלית למעשיה של האשה אלא משהו שעובר על הבעל. ממילא, לפני שהבעל יוזם קינוי עליו לשאול את עצמו - מה עובר עליי? האם אני באמת נקי ויש פגם בהתנהגות אשתי, או שאני פועל ממניעים פסולים באיצטלא של צידקות מדומה? בוודאי שייתכן שנעשו מעשים פסולים, אבל מדובר במצב קיצון וצריך הרבה בדיקה לפני שמגיעים למסקנות כאלה.
זהו לימוד חשוב בכל יחס בין אדם לחברו ובעיקר בין איש לאשתו - כל אחד יודע להגיד למה האחר הוא האשם בכל הבעיות. חז"ל מלמדים שדווקא כשאתה רואה את פגמיו של האחר עליך להפנות את המראה כלפי עצמך ולשאול מה מביא אותך לזה? האם באמת האשמה היא בצד השני או שעוברת עליך רוח טומאה ואתה משליך את הטומאה שבך על האחר? זהו אחד המפתחות המשמעותיים ביותר לשלום בית - אל תעסוק במציאת פגמים בבן/ת הזוג אלא בעיקר בשאלה כיצד אתה יכול לתקן את עצמך ואת חלקך.
מה עושים עם חוויות רוחניות?
מכאן ממשיכה התורה לפרשת נזיר. רש"י מביא את דברי חז"ל בביאור סמיכות הפרשיות (ו, ב):
שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף.
מדוע זאת צריכה להיות התגובה של מי שרואה סוטה בקלקולה? לכאורה באותו רגע הוא רואה את התוצאות הקשות של שתיית היין, וזה צריך להוות הרתעה מספיקה שתמנע ממנו ללכת באותה הדרך. הצעד הזה מתאים יותר למי שרואה סוטה ברגעים בהם היא נהנית מהיין וממה שבא בעקבותיו - על מנת שלא להיות מושפע מכך ראוי שאדם יזיר עצמו מן היין. אבל בשעת קלקולה - מי ירצה ללכת בדרכה?
ה'שם משמואל' מביא את פירוש בעל העקידה על דברים אלה של חז"ל (מוצאי יוה"כ תרע"ג):
היינו בראות אדם נס מפורסם נתפעל, וכמדומה לו שאין צריך עוד להתרחקות יתירה, ע"כ נאמר שאז יזיר עצמו מן היין.
המראה של מעשה הסוטה בוודאי מטלטל את האדם שמרגיש שהלקח נחרת בלבו. זה לא מספיק - זהו הרגע עבור האדם לקבל על עצמו התרחקות מן היין. ה'שם משמואל' אומר את הדברים במוצאי יום כיפור, אז יש תחושת התרוממות ואנחנו מרגישים שיש בנו רצון לתקן. אבל התלהבות באה בקלות והולכת בקלות. מחר נחזור לשגרה והכל יתפוגג. דווקא ברגע הזה יש לנצל את ההתרוממות ולקבל משהו קונקרטי לתקן ולשנות. רק אז יש סיכוי שהדבר ישא פרי. הרב קוק כותב שזו מטרת כל הנדרים (פנקס יג, אות ד) לרתום את רגעי התרוממות הנפש לתיקון מעשי.
נזירות נקיה
הצעד של נזירות הוא חריג, ונחלקו תנאים בהערכתו (תענית יא, א):
תניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (ו, יא): "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" - וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (שם ה): "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" - ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.
אלו שתי השקפות הפוכות - לדעה אחת התורה מעודדת סגפנות ורואה בכך דרך להזדככות וקרבת ה'. לדעה השניה התורה רואה בכך עיוות, ומטרתה היא לקדש את האדם תוך כדי קיום הגוף באופן מאוזן. אלא שברור שהתורה שמחד מכנה את הנזיר "קדוש" ומאידך מצווה עליו להביא קרבן חטאת מציבה מבט מורכב על הנזירות - לעיתים היא רצויה ולעיתים שלילית. כך כותב הרמב"ם בסוף הלכות נזירות (י, יד):
האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה - הרי זה רשע, ונזירות כזו מנדרי רשעים היא. אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח.
הרמב"ם כמו רבים אחרים, שם את הדגש על הכוונה והמניעים - אצל אחד הנזירות נובעת ממניעים טהורים וזהו הנזיר ה"קדוש", ואצל אחר הנזירות נובעת ממניעים פסולים וזהו הנזיר ה"חוטא".
אלא שעיון בפסוקים מראה שהנזיר מתחייב בקרבן חטאת רק אם נטמא במת (ו, ט-יא):
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים... וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.
קשה לפרש ש"מאשר חטא על הנפש" מתייחס לעצם הנזירות, מה גם שזה לא נאמר על נזיר שלא נטמא! הנצי"ב על הפסוק עונה שמאחר שהפסוק אומר שהמת מת "בפתע פתאום" ללא כוונה של הנזיר, ממילא האמירה שהוא "חטא על הנפש" היא על עצם הנזירות. מדוע נזיר שלא נטמא אינו נקרא חוטא? מסביר הנצי"ב שהאירוע של הטומאה במת מורה שהנזירות לא היתה רצויה, והוא "ביקש דבר שגבוה מערכו".
מעניין שעל פי דבריו ההערכה של הנזירות נעשית רק בדיעבד - לאחר שהנזירות הושלמה או נקטעה בטומאת מת ניתן לומר אם היא היתה קדושה או חטא. אכן ראינו שמה שמבדיל בין נזירות לנזירות הוא המניעים, אך נראה שלעיתים אדם עלול לטעות בשיפוט כוונותיו. הוא נדר נזירות מתוך כוונה להתקדש ומתברר שהיא לא רצויה, מה שאומר שכנראה בעומק לבו היו מעורבים בשיקוליו מניעים לא טהורים, שאפילו הוא עצמו לא היה מודע להם.
כנות ואחריות במעלות הקדושה
נמצא שנזירות דורשת לא רק כוונות טהורות והתאמה לדרגתו של האדם, אלא גם ישרות פנימית שאינה קלה להשגה. גם אצל הסוטה ראינו שהבעל צריך לבדוק את כוונותיו הגלויות והנסתרות לפני שהוא פונה לצעד חריג כקינוי לאשתו. גם אם הוא סבור שכוונותיו נובעות מ"רוח טהרה" ייתכן שהאמת היא אחרת.
פרשות סוטה ונזיר נכתבו בעיצומן של פרשיות חנוכת המשכן. מקום הקורא לקדושה וקרבת ה' עלול להביא את האדם לחפש דרכים קיצוניות על מנת להשיג מדרגות נשגבות. הנזירות וקינוי לסוטה הן שתי דוגמאות לצעדים שהאדם עלול להיסחף אליהם בחוסר שיקול דעת. התורה מביאה אותן כאן ללמד על הכנות הנדרשת ממי שמבקש להתקרב אל הקודש. גם הקשר עליו הצביעו חז"ל מלמד על הצורך בלקיחת אחריות על התיקון מעבר לריגוש רוחני בר חלוף. טהרה אמיתית נובעת מישרות פנימית וניקיון ממניעים זרים, ולא מפעולות הטהרות מרהיבות ומנותקות. שנזכה שיתקיים בנו: "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת".
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל