דבר תורה - פרשת בהר-בחקתי
shalomi eldar
פרשת בהר-בחקתי - וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי
יחד עם הברכה על קיום המצוות והפכה על סטיה מהן, מודגשת הברית בין הקב"ה לעם ישראל, שעומדת מעל למישור המעשים בו ממוקד ה"הסכם". ברית שמופנית כלפי הכלל ולא כלפי היחיד.
חשבון היחיד והציבור
אחרי ברכות גדולות מבחינה כלכלית ובטחונית, מגיעה הברכה לשיאה בהשראת שכינה (כו, יא):
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם.
"ונתתי משכני בתוככם" מורה על נשיאת חן עד שהקב"ה משכין שכינתו בתוכנו. אבל ההמשך צורם: "ולא תגעל נפשי אתכם" - זו ההבטחה העליונה? שהקב"ה הוא לא ייגעל מאיתנו?! הנצי"ב מסביר:
אף על גב שבכל עת היותר טובה יש בקרב ישראל אנשים פרטים שמעשיהם מתועבים, מכל מקום בזכות כל ישראל השכינה בקרבם.
גם כשישראל עושים רצונו של מקום יש יחידים שמהם ראוי "להיגעל". הקב"ה מבטיח שלא יסלק את שכינתו בגללם ו"יסבול" את הסירחון שנובע ממעשיהם. נמצא שיש חשבון נפרד - הציבור נמדד על פי רובו, היחיד על פי מעשיו. יחיד עם מעשים מקולקלים אינו יכול למנוע השראת שכינה מציבור שזכה לה.
תפילת הציבור - בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו
כך אנו מוצאים גם בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה. את דיני תפילת הציבור פותח הרמב"ם כך (ח, א):
תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטאים - אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים... ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.
הרמב"ם נוקט לשון דומה ללשון הפסוק - "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים", בדומה לנצי"ב - "ואפילו היו בהן חטאים", היחידים החוטאים אינם גורמים למאיסה בציבור. אלא שהרמב"ם מוסיף: "שאין תפלתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת" - גם תפילת היחיד! מהנצי"ב השתמע שהקב"ה סובל את סרחונו של היחיד כדי לשכון בציבור אבל אותו יחיד עדיין "מסריח". הרמב"ם אומר שכאשר אדם בא להתפלל עם הציבור תפילתו "נשמעת בכל עת", ומשמע אפילו אם הוא מאותם חטאים!
במה באים הדברים לידי ביטוי? הרמב"ם מתאר את המהפך שעושה התשובה (הלכות תשובה ז, ז):
כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל... צועק ואינו נענה... והיום הוא מודבק בשכינה... צועק ונענה מיד...
כשהיחיד חוטא תפילותיו אינן נשמעות כי הוא מובדל מהקב"ה בעוונותיו. רק אם הוא עושה תשובה וחוזר להיות "מודבק בשכינה" תפילתו זוכה למענה. לעומת זאת "תפילת הציבור נשמעת תמיד" - היא מאפשרת ליחיד לבוא לפני הקב"ה ולומר - גם אם כיחיד אינני ראוי שתפילתי תענה אני קורא אליך כחלק מהציבור. "אין תפלתו שלאדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת", כשהוא כולל את עצמו עם הציבור.
בין זכות אבות לברית אבות
אכן גם על הציבור עלולה לבוא פורענות. לאחר תוכחות קשות בהמשך הפרשה אומר הקב"ה (כו, מב):
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
אך לא רק שזכירת הברית אינה מביאה לנחמה, אלא שהיא מביאה אתה פורענות נוספת (שם כג):
וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם...
הגמרא במסכת שבת אומרת (נה, א):
מאימתי תמה זכות אבות? אמר רב: מימות הושע בן בארי... ושמואל אמר: מימי חזאל...
מדובר על אמצע תקופת בית ראשון. התוספות שם (ד"ה ושמואל) על פי הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב" שנאמר לאחר גלות, שאמנם "זכות אבות" תמה אבל "ברית אבות" לא תמה. מה ההבדל?
בחשבון בנק יש "יתרת זכות" שתלויה במאזן בין ההכנסות וההוצאות. זו הנוסחה של בחקתי - הליכה בחקות ה' (הכנסות) מביאה ברכה וההיפך (הוצאות) - גירעון. התוכחה מדברת על תקופה בה יש משיכה מוגברת מהחשבון. היתרה אינה אוזלת כל כך מהר כי קיבלנו ירושה גדולה מהאבות שעומדת להרבה דורות, אבל בסוף גם היא נגמרת. בימי בית ראשון "תמה זכות אבות" - עם ישראל "בזבז" את כל היתרה שעמדה לזכותו. לכאורה, כאן יסגור הבנק את הברז. אבל התורה מבטיחה: "וזכרתי את בריתי יעקב וכו'" - מעבר לחשבון הקב"ה כרת עם האבות ברית נצחית שמבטיחה שלעולם לא תהיה כליה חלילה.
היחס בין הברית למעשים בציבור וביחיד
עדיין אין התעלמות מיתרת החובה התופחת, ולכן גם לאחר שהפסוק אומר שהקב"ה זוכר את הברית אין הצלה ללא תיקון של החטאים. אדרבה, בזה באה הברית לידי ביטוי. ראה רמב"ם הלכות תשובה (ז, ה):
וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין.
כיצד יכולה התורה להבטיח זאת? הרי הדבר תלוי בבחירה שעל פי הרמב"ם אין הקב"ה מתערב בה? אלא שעיקרון הבחירה החופשית אומר שהקב"ה אינו קובע מה לבחור, אבל ישנם גורמים רבים המשפיעים על הבחירה. משמעותה של הברית היא שכאשר עם ישראל סוטה מן הדרך הקב"ה מביא מאורעות שמשפיעים עליהם לחזור בתשובה. כך היה במצרים, שעל אף שעם ישראל שקעו במ"ט שערי טומאה וכמעט שכחו לגמרי את דרך האבות, הברית עמדה להם (רמב"ם, הלכות עבודה זרה א, ג). וכך גם כאן - זכירת הברית מביאה את הפורענות - "והארץ תעזב מהם... ", שתוביל לתיקון - "והם ירצו את עוונם".
השפעה זו תביא את רוב הציבור לתשובה אבל אינה מבטיחה שכל יחיד יהיה שותף לה. בכך מוסבר היחס השונה אל היחיד שתפילתו נשמעת לפי מעשיו, לעומת הציבור שתפילתם נשמעת "בכל עת" מכח הברית.
אִישׁ בְּאָחִיו
היחס בין הקולקטיב לדין הפרטי של היחיד בא לידי ביטוי נוסף בפרשה. נאמר בתוכחה (כו, לז):
וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
רש"י (בפירושו השני לפסוק) מסביר על פי דברי חז"ל בספרי כאן ובגמרא:
ומדרשו: וכשלו איש באחיו - זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה.
כמו ערב להלוואה עם ישראל כולו ערב איש לאחיו, לא רק החוטאים ישלמו על חטאיהם אלא גם אחיהם. זה נובע מכך שאנו מחזיקים ב"חשבון בנק משותף" שבו נידון הציבור כקולקטיב. הגמרא בסנהדרין מקשה על כך מהפסוק (דברים כד, טז): "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", ועונה הגמרא (כז, ב):
התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.
אדם נושא באחריות לחטאי חבירו כשיש לו את היכולת להניא אותו מדרכו והוא אינו עושה זאת. אם אין לו כל אפשרות לכך - "איש בחטאו יומתו". כיש לנו את היכולת, הרי יש חובת מחאה.
הכלי יקר מציע הבנה אחרת ל"וכשלו איש באחיו" - זה מתאר מצב של פירוד ותחרות בו כל אחד מכשיל ופוגע בחבירו. במצב של מאבקים פנימיים מובן היטב הפסוק: "וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" - כשאנחנו מתפוררים מבפנים, האויב לא צריך כבר לעשות כלום.
שילוב שני הפירושים במציאות היום הוא אתגר גדול - הפירוש של "איש בעוון אחיו" אוסר להכיל דרך מנוגדת לתורה. אלא שגישה כזאת נתפסת כפטרונית וכפייתית וגורמת לפירוד במובן השני של "וכשלו איש באחיו". פירוק המרקם החברתי פוגע בקולקטיב של עם ישראל שנושא את הברית, ותיקון המעשים במחיר פירוק הכלל יהווה פגיעה אנושה אף יותר. שהקב"ה יזכה אותנו למצוא את הדרך הישרה.