דבר תורה - פרשת בהעלתך
shalomi eldar
היציאה למסע אל ארץ ישראל מתחילה ברגל שמאל עם המתאוננים והמתאווים וחטא מרים. ההקבלות למעשה העגל בתיאור ההתרחשויות, מלמדות על שוני עמוק בהנהגתו של משה.
שני משברים - תגובה הפוכה
היציאה למדבר פותחת באירוע קשה (יא, א):
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.
ההתדרדרות ממשיכה במתאווים מה שמביא לחרון אף נוסף. הפעם משה אינו מתפלל על העם (שם י-טו):
וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי?
משה רואה בשליחותו משא כבד שנכפה עליו שלא בטובתו. הוא מבדיל את עצמו מהם בכך שהוא מצא חן בעיני ה', ולכן מבקש ממנו שיפטור אותו מעולו של העם.
רבים מהביטויים כאן מקבילים לאלה שאנחנו מוצאים במעשה העגל. הקב"ה אומר למשה (שמות לב, י):
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.
משה אינו מקבל את ההצעה הנדיבה ואומר בתחינה (שם יא-יב):
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו, וַיֹּאמֶר:... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.
בניגוד למתאווים שם מצטרף משה לחרון אף ה' ורואה את העם בעין רעה, כאן הוא מבטל את חרון האף והרעה. על רקע כינוי העם כ"עמך" כאן, צורם לראות את משה מבקש בפרשתנו הבדלה מ"העם הזה". גם מציאת החן בה השתמש משה בבקשתו להיפטר ממשא העם משמשת בעגל באופן הפוך (שמות לג, טז):
וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ.
שם מתוארות באריכות פעולותיו של משה לתיקון החטא. בפרשתנו, הוא מרים ידיים ונואש מהעם.
האוהל והמחנה
לאחר המענה הראשוני לתיקון מעשה העגל, מסופר על העתקת מקום אוהלו של משה (שמות לג, ז):
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד.
מצב זה נשמר אף בפרשתנו (יא, כו; יב, ד):
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה... וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה...
אלדד ומידד הם החריגים, השראת השכינה היא באוהל שנמצא מחוץ למחנה. אלא שהרחקת האוהל בפרשת כי תשא ממשיכה דווקא בתיאור הקשר שהיה לו למחנה (שמות לג, ח-יא):
וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ... וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל... וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים... וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה.
למרות הריחוק יש קשר חזק בין ההתגלות באוהל למחנה. העם מלווה את משה וחווה אתו את ההתגלות. דבורו של הקב"ה עם משה אינו מוציא את העם אלא נעשה במגמת "ושב אל המחנה". הקשר שבין ההתגלות שבפתח אוהל מועד אל פתח אהלו של כל אחד מישראל, מודגש בשני ביטויים החוזרים פעמיים בתקבולת כיאסטית: "איש פתח אהלו" ו"עמוד הענן עומד פתח האהל". המקום היחיד בו מופיעים שני הביטויים הוא בפרשתנו, אך במנותק זה מזה כמבטאים את ההיפך (יא, י):
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.
הפתח הופך למקום הפירוד מהקב"ה וממשה, ואפילו עמוד הענן בפתח אוהל מועד הופך למפריד (יב, ה):
וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.
כאן מבדיל הקב"ה בין אהרן ומרים למשה, ומדגיש בפניהם את פחיתותם ביחס אליו. זוהי תוצאה ישירה של השוני בהנהגתו של משה ממתקנו של העם למי שמואס בהם. בהתאם לכך, מעשה העגל מסתיים בכפרה ובחידוש הברית, פרשתנו מסתיימת בפורענויות של קברות התאווה ועונש מרים.
מעלת משה
מעלת נבואת משה מגיעה לשיא בשתי הפרשות, אך גם היא הופכת ממחברת למנותקת. בפרשת כי תשא נאמר: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" ומיד: "וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה". בפרשתנו דברים דומים (יב, ח):
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?
זו תוכחה לאהרן ומרים שלא הכירו במעלת משה, והביטוי החותם מונגד לאמור בכי תשא (שמות לד, ל):
וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.
אלא שמשה, כדרכו שם, משתמש אפילו במעלה זו כדי להקרין על העם (שם לא-לג):
וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה... וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כולם נקראים לחוות את מסירת דבר ה' ללא מסווה, יראת כבוד וקרבה זו חסרו לאהרן ומרים. וכשם ששם שינוי עורו של משה מבטא את מעלתו, כך כאן זה מתבטא בשינוי עורה של מרים שמצטרעת. שוב מעלת משה בכי תשא מביאה לקרבה, כאן היא מדגישה את הריחוק, בדמות מרים הנסגרת מחוץ למחנה.
ההר והמדבר
מה השתנה? האוהל נשאר באותו המקום, מעלתו של משה היא אותה מעלה - מדוע משה מתרחק מהעם? מה היה בחטאי המתאוננים והמתאווים ששברו את רוחו שעמדה לו להלחם לטובת העם אחרי חטא העגל?
הפסוקים שלפני ההתדרדרות מתארים את היציאה למסע "מֵהַר ה'" (י, לג) לאחר שקיבלו שם תורה ובנו משכן. אפילו חטא העגל נמצא באותו מגרש של חיפוש אחרי אלוהות, וגם אם נעשתה בו טעות קשה הרי שהוא מהווה כר להדרכה של העם אל האמת. היציאה אל המדבר מפגישה את העם עם ההתמודדויות של העולם שמחוץ לאותה בועה. נוכחותו של הקב"ה מוסתרת והעם שוקע בתלונות ובתאווה לבשר. אלא שעָם שאלה הן שאיפותיו קשה מאד לרומם. זה מה שמביא לריפיון ידיו והתרחקותו של משה מהם.
אהרן ומרים מדברים "בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (יב, א). ידועים דברי חז"ל שהרקע הוא שמשה פרש מאשתו ציפורה מפאת נבואתו. לאחר מעמד הר סיני שבים ישראל לנשותיהם ומשה נשאר בהר. זהו הפער שבין משה שמחוץ למחנה לעם שבאהלים. ביקורתם של אהרן ומרים נראית מוצדקת - בהר הנהגה זו הועילה, אך כעת במדבר נדרש ממשה לרדת מהקדושה הרוחנית אליה טיפס. העם מחובר לבשר, ולא מחליפים את העם. הנהגה מנותקת דינה להיכשל. משה חייב "לרדת" משם ולחזור לאשתו!
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן
מעלתו של משה מגיעה לשיא בעקבות מעשה העגל והכפרה עליו, במעמד התגלות נשגב (שמות לד, ה-ו):
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'. וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא...
באותן לשונות מתוארת בפרשתנו ההתגלותו להאצלת רוחו של משה על שבעים הזקנים (יא, טז; כה):
וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ... וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן... וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו.
התהום בין משה לעם אינה מאפשרת לעם להתבשם ממדרגתו, הזקנים ניתנים כשכבת ביניים שתגשר בינו לבין העם. מדוע שמשה לא ישוב אל המחנה? כי הנהגה ש"יורדת" אל העם עלולה להתדרדר לויתור על השאיפה לתקן. על מנת ששבעים הזקנים יצליחו צריך את משה שמעמיד מודל עליון, גם אם לא מציאותי. משה מעמיד אמת שלא מתפשרת עם קילקולי המדבר, ומהווה מצפן לכל שכבות ההנהגה שתחתיו. ההוכחה להצלחת המהלך היא שהנבואה שורה בתוך המחנה על אלדד ומידד, כפי שאומר משה (יא, כט):
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל