דבר תורה - פרשת יתרו
shalomi eldar
פרשת יתרו - "עתה ידעתי"
השבח שנשמע מפיו של יתרו לקב"ה בביקורו במחנה ישראל, מלמד על פי חז"ל והמפרשים על כך שהוא התגייר. נתבונן במסע שעבר יתרו ובכלים ובתכונות שאפשרו לו לבצע מהפך זה בחייו.
עמלק ויתרו
נחלקו חז"ל והמפרשים אם יתרו קודם מתן תורה היה או לאחריו. ראב"ע הוא מהסוברים שביקורו של יתרו התרחש לאחר מעמד הר סיני, וכך הוא מסביר מדוע נכתב לפניו (הפירוש הארוך יח, א):
בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל... ובעבור שכתוב... (יז, טז): "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק", שישראל חייבים להלחם בו... הזכיר דבר יתרו, כי הם היו עם גוי עמלק, שיזכרו ישראל חסד אביהם ולא יגעו בזרעו.
התורה מנגידה את סיפור יתרו למלחמת עמלק שקדמה לו, ללמדך שכלפי כל גוי יש לנהוג ביחס המתאים למעשיו. ואכן, בשמואל א (טו, ו) מסופר שכששאול נשלח להכות את עמלק, הוא פנה אל צאצאי יתרו שישבו ביניהם ובקש מהם להסתלק שלא ייפגעו. המדרש אף קושר בין עמלק ליתרו (שמות רבה כז, ו):
עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה. כשראה יתרו שאבד הקדוש ברוך הוא את עמלק מן העוה"ז ומן העוה"ב - תוהא ועשה תשובה.
מלחמת עמלק וביקור יתרו לא רק מושווים זה לזה, אלא נובעים זה מזה. עמלק ויתרו היו שותפים בעצתו של פרעה לשעבד את ישראל. כאשר הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים קם עמלק וניסה להלחם בהם - הקב"ה אסר עליהם מלחמה נצחית. יתרו התבונן בדברים והגיע למסקנה שה' הוא האלוקים, ובא והתגייר. המדרש מחדד את הנקודה שציין ראב"ע - תשובתו של יתרו מובנת דווקא על רקע מלחמתו של עמלק והשותפות המוקדמת ביניהם - גם הגוים המתנגדים לישראל, יקבלו יחס חיובי אם ישנו את דרכם.
מהפך
מה מביא את יתרו למהפך זה? כאשר יתרו שומע ממשה על כל הנסים, הוא מכריז (יח, י-יא):
וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים!
רש"י מפרש:
עתה ידעתי - מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר.
הפשט של "עתה ידעתי" הוא שעתה בעקבות מה שראה, הכיר יתרו שה' גדול מכל האלהים. מדוע רש"י אומר שהוא תמיד ידע ועכשיו יותר? הקושי מתחזק לאור פירושו לדברי אברהם לשרה (בראשית יב, יא):
הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.
רש"י במקום מסביר:
מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה.
את "הנה נא ידעתי" של אברהם מפרש רש"י כ"רק עכשיו נודע לי", ללמד על צניעותו המופלגת שאפילו באשתו לא הסתכל. לעומת זאת, את "עתה ידעתי" של יתרו הוא מפרש כ"תמיד ידעתי"!
נראה שרש"י מדגיש הבדל בין שני סוגי ידיעות - הידיעה של אברהם לגבי יופיה של שרה היא ידיעה המושגת באמצעות החושים. כאשר אברהם אומר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", זה מראה שלפני כן הוא לא הסתכל על זה, כי אם הוא היה מסתכל הוא היה רואה בדיוק את מה שהוא רואה עכשיו.
לעומת זאת, אצל יתרו מדובר בראיה רוחנית-שכלית, שם לא תמיד מגיעים למסקנות הנכונות במבט ראשון. האמירה של יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" היא שעכשיו הוא הבין את זה, אבל זו לא הפעם הראשונה בה הוא נוכח במעשי ה'. "עתה", אחרי הבהירות של נסי יציאת מצרים, אומר יתרו, אני מבין שכל מה שראיתי עד עכשיו - הכל היה מעשי ה'. "מכירו הייתי לשעבר", כל התובנות אליהן הגעתי כל השנים מתחברות ביחד, כל החלקים של הפזל נפלו למקום, האסימון נפל: "ועכשיו ביותר".
גילוי האמת
אלא שגם התובנה הזאת של יתרו אינה טריוויאלית. ראינו שעמלק הגיע למסקנה ההפוכה בעקבות יציאת מצרים שרק חיזקה אותו בדרכו! הגמרא מביאה ברייתא שמספרת את הסיפור הבא (פסחים כב, ב ועוד):
כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל 'את'ים שבתורה. כיון שהגיע ל"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ) - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? - אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.
שמעון העמסוני מגיע לפסוק "את ה' אלקיך תירא", ומבין שהתזה שפיתח כל השנים, לדרוש כל "את" - הופרכה. הוא אינו יכול להשוות מישהו לקב"ה! תלמידיו מזדעקים: מה יהיה עם כל הדרשות שדרשת? תשובתו היא שגם דרישת האתים וגם הפרישה מגיעים ממקום אחד - דרישת האמת. אם התברר שהנחותיי אינן נכונות הרי שאין להמשיך ולהחזיק בהן, גם אם משמעות הדבר היא לגנוז את מפעל חיי!
אדם נוטה להצמד לדעותיו ולהשקפותיו וקשה לו להכיר בטעויותיו, על אחת כמה וכמה כאשר ההשלכות הן רחבות ומשמעותיות. לכן, גם לאור המאורע המטלטל של יציאת מצרים, דווקא דרכו של עמלק שרק מתחזק בדעותיו היא הטבעית יותר. דרכו של יתרו, שמפנים את המסר ואת המשמעות של המאורעות, ובעקבות כך משליך את כל התפיסות בהן אחז כל חייו, כשמעון העמסוני, היא הקשה יותר.
בָּרוּךְ ה'
על דברי יתרו "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה", אומרת הגמרא בסנהדרין (צד, א):
גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו "ברוך" עד שבא יתרו ואמר "ברוך ה'".
אלא שהמפרשים מקשים - וכי לא מצאנו שעם ישראל נתנו שבח לקב"ה? הרי בפרשה הקודמת קראנו על שירת הים ששרו ישראל לה' בעקבות קריעת ים סוף! התורה תמימה מתייחס לדברים (הערה יג):
צריך לומר דמה ששרו ישראל את השירה אין זה בכלל ברכה והודאה, אלא רק שבח ותהלה, וגם זה היה רק לנס קריעת ים סוף ולא ליציאת מצרים.
שני חילוקים בין שירת הים לברכתו של יתרו: א. שירת הים היתה "שבח ותהלה" ולא "ברכה והודאה" כיתרו כאן. ב. עם ישראל שרו את שירתם אך ורק על קריעת ים סוף, אך מעולם לא הודו על יציאת מצרים. מה ההבדל בין "שבח ותהלה" ל"ברכה והודאה"? ומדוע לא הודו עם ישראל על יציאת מצרים? הגמרא במסכת ברכות אומרת (ד, ב):
אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית.
יש להתחיל תפילת שמונה עשרה מיד לאחר שמסיימים ברכת "גאל ישראל" ללא הפסק. רבי יוחנן אומר שמי שעושה זאת הוא בן העולם הבא. בטעם הדבר מסביר רבנו יונה (על הרי"ף ב, ב) שב"גאל ישראל" אנחנו מודים על יציאת מצרים, אך זה חייב לבוא עם מסקנה של עבודת ה'. לכן לאחר "גאל ישראל" יש חובה לעמוד מיד ל"עבודה שבלב" שהיא התפילה. הודאה ללא המסקנה הזאת היא חסרת משמעות.
עם ישראל עמדו נפעמים מול קריעת ים סוף, ואמרו שירה - דברי שבח ותהלה. זוהי הבעת התפעמות ללא מסקנה מחייבת. לעומת זאת, על יציאת מצריים שהיא הגורם ההופך אותנו לעבדי ה', לא אמרו עם ישראל דבר. יתרו, לעומת זאת, מתבונן על האירועים ומסיק את המסקנה המתבקשת - יציאת מצרים מחייבת משהו הרבה מעבר לזה, כפי שהוא עושה מיד בפסוק שלאחר ההודאה (יב):
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים.
הוא עובד עבודה לה'! יתרו לא רק יודע להשתחרר מתפיסות ישנות ומוטעות באופן תיאורטי, אלא גם להסיק את מסקנות המחייבות לחייו. וכמה מתאימה היא ביאתו של יתרו למחנה ישראל לפני מתן תורה!
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל