דבר תורה - פרשת פינחס
shalomi eldar
פרשת פינחס - התמיד, השבת ושאר המוספים
התורה סוטה מהעיסוק בהכנות לקראת הכניסה הקריבה לארץ ישראל לעיסוק בקרבנות הציבור - התמידים והמוספים. כיצד נשזרת פרשה זו בהקשר בו נאמרה?
פקוד את בניי עליי
הפרשה עוברת רצף עניינים לקראת הכניסה לארץ - מניין העם לצורך הגורל, בנות צלפחד והנחלות, הציווי למשה לראות את הארץ ומינויו של יהושע שיכניס לתוכה את העם. ואז מגיע הציווי (כח, ב):
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
התורה הולכת ומפרטת את קרבנות הציבור - התמידים והמוספים. כיצד זה קשור להכנות לכניסה לארץ? מלבד זאת, ספר במדבר עוסק במאורעות במדבר. הציווי על מצוות לדורות ועל אחת כמה וכמה קרבנות מתאים לספר ויקרא. ובייחוד שפרשה זו מפוצלת מפרשת המועדות באמור שם נרמז (ויקרא כג, ח):
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.
וכפי שמפרש רש"י שם שזה רומז למוספים בפרשתנו. אכן, נחלקו חכמים ופרשנים אם נהגו קרבנות אלה במדבר או שהציווי התחדש לקראת הכניסה לארץ, אלא שגם לאחרונים התורה אינה מפרשת את הדבר!
הספרי במקום מתייחס לשאלה (פיסקא קמב):
משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם היתה מפקדתו על בניה, אמרה לו: בבקשה ממך, הזהר לי בבניי! אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני, פקדי את בניי עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב"ה למשה: עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר. לכך נאמר: "צו את בני ישראל".
משה מבקש מהקב"ה שיפקוד איש על העדה. הקב"ה עונה שבמקביל לבקשה ממנו לדאוג לעם ישראל צריכה לבוא דרישה מישראל לחזק את מחויבותם אליו לאור האתגרים הרוחניים שהישיבה בארץ מזמנת. אלא שכמובן גם כאן יש להבין מדוע הקב"ה דורש מחויבות זו דווקא בקרבנות המפורטים בפרשה?
התמיד והזמני
הספרים השני והשלישי בי"ד החזקה לרמב"ם נקראים אהבה וזמנים. הרמב"ם מסביר את ענייניהם:
ספר שני - אכלול בו המצוות שהן תדירות, שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד, כגון קְרִיַּת שמע, ותפלה, ותפילין, וברכות... וקראתי שם ספר זה ספר אהבה. ספר שלישי - אכלול בו המצוות שהם בזמנים ידועים, כגון שבת ומועדות. וקראתי שם ספר זה ספר זמנים.
הטור והשולחן ערוך כללו את כל המצוות האלה ב"אורח חיים", אבל הרמב"ם ראה צורך להפרידן לשני ספרים. את היחס בין הדברים ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (ו, יג):
חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל עת שיכנס ויצא יפגע ביחוד שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן. וידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.
המזוזה היא מצווה של תמיד המשמשת עוגן והגנה מפני "הבלי הזמן". מדוע ה"זמן" מסוכן וה"תמיד" מציל? משום שהזמן חושף את האדם לשינויים שעלולים לערער את הקשר שלו לקב"ה. יש זמנים קדושים - שבתות, ימים טובים וכו', אבל ביניהם יש ימי חול. ותמיד תשאל השאלה - האם ימי החול יתרוממו בעקבות השבת, או שמא השבת תאבד מכוחה מפני ימות החול? מה מציל את האדם מכל זה? העוגן של ה"תמיד" - התפילין, הציצית והמזוזה, שמזכירים לו מה בין "הבלי הזמן" למה ש"עומד לעולם ולעולמי עולמים". זה מה שעומד בבסיס אהבת השם התמידית שאינה נתונה לחסדי הזמן.
פרשת קרבנות הציבור עוסקת ברובה במוספים שבשבתות ובמועדים, אבל פותחת בקרבן התמיד. כך גם במהלך חייו של האדם - ישנן תקופות שבהן הוא חווה התרוממות וחש כוחות מחוזקים, ויש תקופות של משברים ואתגרים. מחויבות תמידית ועמוקה מעניקה חסינות מפני השינויים והתמורות שמביא הזמן.
על העברת השרביט ממשה ליהושע אומרת הגמרא (בבא בתרא עה, א):
"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (כז, כ) - ולא כל הודך; זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה!
משה מסר תורה נצחית שאינה משתנה לעולם. כל נביא אחריו יוכל להורות הוראת שעה אבל לא לפסוק הלכה נצחית. "פני משה כפני חמה" - המאירה תמיד ולא משתנה. "פני יהושע כפני לבנה" - שנתונה לעליות ולמורדות של הזמן. "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" - הנפילה היא מהותית. לאור זאת מובנת הדרישה של הקב"ה - משה רבנו הוא התמיד, יהושע וכל הנביאים הם המוספים. לכל דור יהיו התמודדיות שונות המיוחדות לו. כשם שיש צורך במזוזה התמידית לפני שספר זמנים, כך יש לחזק את המחויבות לתורת משה הנצחית לפני שממשיכים ליהושע ולהתמודדיות המיוחדות שבכל דור.
הקדושה הכפולה
בתווך בין התמיד למועדים המשתנים עומדת השבת, שהמוסף שלה מצוין מיד לאחר התמיד. גם בשבת יש מוסף שמסמל את מה שמעבר לתמיד, אך ביחס למועדים היא מסמלת את הקבוע מששת ימי בראשית (פסחים קיז, ב): "שבת קביעא וקיימא", לעומת המועדים שנקבעים על פי בית דין של אותו הזמן.
מוסף השבת כולל שני כבשים (כח, ט) בשונה מכל שאר המוספים שבהם מקריבים שבעה או ארבעה עשר כבשים. לכאורה דווקא בשבת היה מתאים להקריב שבעה! במדרש תהלים נאמר על כך (מזמור צב):
כל עיסקא דשבת כפול - לחם משנה... קרבנה כפול, שנאמר "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים"; עונשה כפול, שנאמר (שמות לא, יד): "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת"; שכרה כפול, שנאמר (ישעיה נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד"; אזהרותיה כפולות - "זָכוֹר" (שמות כ, ח) ו"שָׁמוֹר" (דברים ה, יב); מזמור כפול (תהלים צב, א): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת".
מה משמעות הכפילות כתכונה מרכזית בשבת? בגמרא מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר שהתחבאו במערה מפני הרומאים. לאחר שתים עשרה שנה בהן עסקו בתורה הם יצאו (שבת לג, ב):
נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי (= יצאו, ראו אנשים שחורשים וזורעים), אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף!
רבי שמעון ורבי אלעזר אינם מסוגלים לסבול את המראה של אנשים שעוסקים בענייני החומר. בקדושתם הגדולה הם שורפים כל דבר, כלומר - הכל מתבטל מפניהם! אבל בת קול יוצאת וגוערת בהם והם חוזרים למערה. כאשר הם יוצאים שוב לאחר שנה נוספת, ממשיכה הגמרא ומספרת שהם ראו בערב שבת בין השמשות זקן רץ עם שני ענפי הדס לכבוד שבת, מדוע לא מספיק אחד? הוא ענה:
חד כנגד 'זכור', וחד כנגד 'שמור'.
מראה זה מיישב את דעתם. כיצד? רשב"י ורבי אלעזר חששו שכשאדם יוצא מבית המדרש ועוסק בחיי שעה הוא "יניח חיי עולם" - חיי השעה יסחפו אותו באופן שישכיח ממנו את התורה ואת ה'. אבל אז בא אותו זקן עם שני הדסים אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור' - "זכור" מוסבר כך (מכילתא דרשב"י כ, ח):
ר' יהודה בן בתירה אומר: מנין שכשאתה מונה הוי מונה 'אחד בשבת' ו'שני בשבת', 'שלישי בשבת', 'רביעי בשבת', 'חמישי בשבת' ו'ערב שבת'? תלמוד לומר: "זכור".
אם היה רק הדס אחד היה ניתן לחשוב שהשבת מופרדת מימי החול - כשנכנסים אליה צריך לשבות ולהתנתק מעולם החול, וכשיוצאים ממנה חוזרים לחיי שעה ארציים. אבל הזקן אמר שיש גם 'זכור' - גם כאשר יוצא אדם אל השדה באמצע השבוע הוא מונה 'שלישי בשבת' - הוא לא "הניח חיי עולם". הרב קוק בעין איה מסביר שזה היה בין השמשות כי זהו רגע המעבר והחיבור של החול אל קודש. זה כוחה של השבת שכל עיסקה כפול, כי היא מגשרת בין שני עולמות שנראים מנוגדים וטומנת בנוכחותה את סוד חיבורם. הסוד המשמעותי ביותר שעל עם ישראל ללמוד לקיום המחויבות לקב"ה לקראת הכניסה לארץ.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל