דבר תורה - פרשת ויקרא
shalomi eldar
בס"ד
פרשת ויקרא - "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"
הביטוי הייחודי (א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" בו פותח חומש "תורת כהנים" טומן בחובו יסוד משמעותי ועמוק, ומהווה נקודת מוצא לכל ענייני המקדש והקרבנות שידונו בו.
מדוע נצרכת קריאה דווקא כאן?
התורה מונה עשרות פרשיות בהן מצווה הקב"ה את משה, רובן המכריע פותחות במילים "וידבר ה' אל משה לאמר". יש מפרשים את לשון הקריאה החריגה כאן על רקע סיום ספר שמות. כך למשל ברשב"ם:
ויקרא אל משה - לפי שכתוב למעלה בסוף הספר (שמות מ, לה): "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" וגו', לכך קראהו הקב"ה מתוך אהל מועד.
משה מנוע מלהכנס לאוהל בגלל הענן ששוכן עליו ולכן צריך לקרוא לו על מנת שיוכל להכנס.
אלא שלפי זה החלוקה בין ספר שמות לויקרא לכאורה קוטעת את הסיפור באמצע! הפרק האחרון בספר שמות מתאר כיצד הקים משה את המשכן עד שבסוף ירדה שכינה. במצב זה משה איננו יכול להכנס מחמת הענן ולכן הקב"ה קורא לו, אלא שהפרט הזה מסופר בספר אחר! מדוע ספר שמות מסתיים כאשר בעיית כניסתו של משה אינה נפתרת, בעוד שהפתרון אכן מגיע בפסוק שלאחר מכן?
הסתר וקריאה
על מנת לענות על כך יש להקדים שאלה אחרת - מדוע מלכתחילה נוצר המצב שמונע ממשה את הכניסה אל אוהל מועד? גם בחנוכת מקדש שלמה נאמר (מלכים א ח, יא): "וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן", ורק לאחר תפילתו הארוכה של שלמה מתחילה העבודה. ברור שמדובר בהנהגה מכוונת שאומרת שזו דרכה של השראת השכינה. אך יש להבין - האם אין המטרה לשמה נבנה המשכן הקשר להתגלות האלוקית? מדוע השראת השכינה יוצרת את ההיפך - את הרחקת האדם ומניעת קרבתו אל הקב"ה?
בפרק האחרון של ספר שמות הקב"ה מצווה את משה להקים את המשכן שבנה. הפסוק אומר שמשה מבצע את הוראותיו של הקב"ה בדייקנות ובנאמנות, כשעל כל פרט נאמר שהדבר נעשה (שמות מ, יט): "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". היינו מצפים שזה יוביל להשגת המטרה של החיבור בין האדם לקב"ה!
התורה מדגישה - אין הדבר כך! אפילו אחרי שכל העבודה נעשתה בשלמות, אין זה מחייב שהאדם יזכה להתגלות. הסיפור יכול להסתיים בכך שאחרי כל זאת משה עדיין לא יוכל לבוא אל אוהל מועד שבבנייתו טרח כל כך. ייתכן שההתגלות תבוא בהזדמנות אחרת, ולא כפתרון מיידי לבעיה של הענן בסיפור הזה. הקב"ה אינו "עובד" אצלנו. האדם אינו רשאי להציב משוואה שאומרת - קיימתי כל מה שנדרש ממני, אני מצפה למענה מיידי מהקב"ה. הקב"ה שומע ורואה את פנייתו של האדם, אבל גם אם זה עשה הכל בשלמות ופנייתו נובעת מרצון אמיתי לקרבה לאור פני ה', ייתכן שהן יוותרו מוסתרות.
מרכיב מרכזי בעבודת ה' הוא ההכנעה וקבלת הנהגתו של הקב"ה גם כאשר היא איננה מובנת לאדם. רק מתוך קבלה כזאת של זמני ההסתר יכול האדם להקריב קרבן ולבקש קרבת ה'. רק מי שמוכן לסיים את ספר שמות בחוסר היכולת לבקוע את הענן, יזכה לשמוע את הקריאה האלוקית הפותחת את ספר ויקרא.
קריאה ומקרה
רש"י מעיר הערה נוספת על משמעות הלשון "ויקרא" ביחס למשה:
אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, ד): "וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם".
הלשון "ויקרא" הנאמרת כלפי משה היא לשון חבה - זו קריאה שמכוונת אליו באופן אישי ומבטאת רצון לדבר עמו. הלשון בבלעם היא לשון "מקרה" - דבר שאינו מכוון שיש בו חוסר רצון, ואף רומזת ללשון טומאה. האות אלף עושה את ההבדל בין חבה ורצון למי שראוי לנבואה, למקריות וטומאה לזה שאינו ראוי לה. אלא שאותה אלף היא "אלף זעירא", כלומר נכתבת בקטן יותר משאר האותיות. לכאורה, דווקא האות הזאת היתה צריכה להיות מודגשת - אולי אפילו גדולה יותר, ולכל הפחות כשאר האותיות!
הכלי יקר כותב שהאלף קטנה לומר שגם לגבי משה שייכת לשון "ויקר". גם הוא כבלעם זכה למדרגת נבואה שהיתה למעלה ממה שהיה ראוי לו בזכות עצמו. אלא שלכאורה הדברים עומדים בסתירה גמורה לפירושו של רש"י ללשון "ויקרא" כמבטאת קריאה מיועדת ומכוונת אל משה מצד עצמו! לדברי הכלי יקר הוא לא היה ראוי לקריאה זו! מה מבקשת התורה לומר באלף הקטנה - האם משה היה ראוי לקריאה מצד מעלתו, או שגם נבואתו כמו זו של בלעם היא "מקרה", מתנה מהקב"ה שלא זכה בה מצד עצמו?
ענווה כתנאי להתגלות
הרא"ש בפירושו על הפסוק מביא הסבר אחר לאלף הקטנה, שמבוסס על כמה ממדרשי חז"ל בעניין:
מפני מה האל"ף קטנה? ויש לומר, מתוך ענוותו של משה שהיה מקטין עצמו... אמר לפניו: בבקשה ממך שתעשה דבר שיכירו וידעו הדורות שקשה עלי הקריאה הזאת.
משה רבנו דוחה את השבח אותו רוצה הקב"ה לייחס לו. לשון "ויקרא", לשון חבה מפיו של הקב"ה כלפיו קשה לו! האלף הקטנה מסמלת ענווה, והעוונה היא שהופכת את שאינו ראוי לראוי. כיצד?
פנייתו של הקב"ה אל האדם מעצם הגדרתה אינה דבר שהאדם ראוי לו (תהלים ח, ה):
מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.
אבל הקב"ה ברוב חסדיו מתגלה אל הנביאים כדי להיטיב לנו. וכאן מגיע ההבדל העצום בין מי שחושב שהוא ראוי לכך בזכות מדרגתו, לבין זה שמקטין עצמו ומודע לגודל החסד שבדבר. בזה הוא הפך לראוי.
הפסוק ב"מזמור לתודה" (תהלים ק, ג) אומר:
דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים - הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.
כך קוראים את הפסוק. אבל הכתיב הוא: "הוּא עָשָׂנוּ וְלא אֲנַחְנוּ", וכבר פירשו רבים שהדברים תלויים זה בזה - רק מי שמבין שהוא עשנו ולא אנחנו, יוכל להגיע ל"לו אנחנו". מה שיזכה אותנו להיות ראויים לכך שהוא יקרא גם לנו בלשון חבה ולא בלשון מקרה, הוא אם נבין את סוד האלף הקטנה.
עבודת המשכן - ההכנעה
מיד אחרי האמירה "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ", ממשיך דוד המלך דווקא בגדלות האדם (תהלים ח, ו-ז):
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.
הקב"ה חנן את האדם בכוחות ועוצמות והעניק לו שליטה על העולם כולו. האדם חייב לממש את כוחותיו ולשלוט וליצור בעולם בו הוא ניתן. אבל כל זה בא עם ההבנה שהאדם זוכה בכך בחסד ה', ולמעשה אינו ראוי מפאת הפער העצום בינו הקטן לבין הבורא. המקום אליו בא האדם לחוות עמידה זו של הכנעה וקטנות לפני גדולתו של הבורא הוא המקדש, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ז, ה):
וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה' שאמר (מלכים א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה, שנאמר (תהלים נה, טו): "בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ".
זו החוויה המכוננת שעומדת בתשתית עבודת המשכן. את החומש העוסק בה פותחת קריאתו של הקב"ה אל משה, קריאת החיבה לנברא המבין את שפלותו ואת הזכות הגדולה שניתנה לו לעמוד לפני הבורא.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל