דבר תורה - פרשת כי תשא
shalomi eldar
פרשת כי תשא - על פזיזות ותהליכי תיקון
מה מביא את עם ישראל לנפילה הגדולה של חטא העגל כשהם עומדים למרגלות הר סיני וממתינים לרדתו של משה מן ההר עם הלוחות? ומה יכול לתקן נפילה לדרגה כל כך נמוכה?
כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה
בסיום הציווי על מעשה המשכן לפני תחילת מעשה העגל ישנו ציווי על השבת (לא, יב):
אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.
מדוע הדברים נאמרים דווקא כאן? התורה פותחת את מעשה העגל במילים (לב, א):
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר.
משה מאחר לרדת מנקודת המבט של העם. נוצר לחץ ואבדן עשתונות, ומיד הם נקהלים על אהרן שיעשה להם אלהים. זו בעיה של דחיית סיפוקים, והתורה מלמדת את הסכנה שיש בכך שעלולה לדרדר למעשים חמורים. מי שאינו מסוגל להתמודד עם מצב בו מה שהוא רוצה אינו קורה, עלול לחצות כל גבול כדי לתת מענה לצורך שלא סופק. אין משה - יהיה עגל! זוהי גישה שחותרת תחת יסודות התורה ופורקת כל עול.
סָרוּ מַהֵר
התורה מאפיינת את אופן הנפילה בביטוי מיוחד. כך מתאר אותה הקב"ה למשה בעודו על ההר (לב, ח):
סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
המפרשים מסבירים את ההדגשה "מהר" על פי הגמרא (שבת פח, ב): "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" - אין בגידה יותר מהירה בצו של (כ, ב): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". ניתן להציע הבנה נוספת - האלשיך הקדוש מסביר שעם ישראל עוברים על חמישה ציוויים שנאמרו להם בעשרת הדברות לפי דרגת חומרה הולכת וגדלה. החל במחשבה לסטות מדרכו של הקב"ה לפני שהיא מגיעה למעשה ("סרו"-"לא יהיה לך"), דרך יצירת העגל ("עשו להם"-"לא תעשה לך"), ההשתחוויה ("לא תשתחוה להם") והפולחן ("ולא תעבדם"), ועד להכרזה של "אלה אלהיך ישראל", המגיעה לכפירה בעיקר של "אנכי ה' אלקיך".
דרכו של עולם שתהליך כזה לוקח זמן - אדם עובר על איסור, ורק לאחר זמן יש בו את התעוזה ללכת צעד נוסף. ישנם מעצורים פנימיים וחיצוניים שאמורים למתן את ההתדרדרות. בחטא העגל העגלה מתדרדרת במהירות אל התהום ללא מעצורים - בתוך מספר שעות נחצים כל הגבולות.
אהרן מנסה למתן את הקצב. רש"י מסביר שהוא מבקש את נזמי הזהב על מנת שהנשים והילדים יסרבו לתת אותם (לב, ב): "שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה", אבל "הם לא המתינו ופרקו מעל עצמן". כך גם לאחר שנוצר העגל (שם ה): "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו... וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר", מסביר רש"י:
ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו... ועוד... מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא.
אהרן מנסה להעמיד בלמים ללא הצלחה. מי שמנסה לעמוד בדרך נדרס על ידי ההמון (רש"י שם):
ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" - וַיַּבֵן מִזָּבוּחַ לְפָנָיו.
"סרו מהר" - התדרדרות מהירה לחטאים החמורים ביותר ללא כל מעצורים. מדוע זה קורה?
השבת והעגל
הדברים נובעים מאותו קושי בדחיית סיפוקים - העם להוט "להתקדם" באופן המהיר ביותר. זו תופעה מוכרת - מתחילה מחאה שמציתה סערה ציבורית, וכל מי שמעז להציע זווית ממתנת או מורכבת יוקע מיד ברבים. לעיתים מדובר במחאות שנצרכות לתיקון בחברה. לפי הכוזרי גם בעגל היה רצון לקרבת ה' דרך משהו שיאפשר נקודת התייחסות. הבעיה היא ב"מהר" - הדברים יוצאים משליטה ובדרך הורסים דברים בעלי חשיבות. יש לדרוש תיקון, אבל לעשות זאת במתינות ומתוך הבחנה בין מה שדורש תיקון למה שצריך לשמר. כאשר הדרישה הטהורה הופכת לכח דורס ומשחית, היא מביאה יותר הרס מתועלת.
אולי בכך נמצא מענה לשאלה שפתחנו בה. רש"י מסביר את סמיכות השבת לציווי המשכן (לא, יג):
אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה (= מלאכת המשכן) - שבת אל תדחה מפניה.
זריזות ראויה במצוות, אך לעיתים אפילו היא עלולה לדרוס דברים אחרים בדרך. אדם מציב מטרה קדושה ככל שתהיה, ואז הוא עלול להיכנס ללחץ להישגים עד שאפילו השבת לא תעמוד בדרכו! התורה מזהירה - עצרו! כדי לבנות מקום לשכינה יש צורך בתהליך מחושב, והשבת נותנת מקום להתבוננות.
במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא ב, פרק לא) מובא:
אם יאמרו לך הילדים "נלך ונבנה בית המקדש" - אל תשמע להם! ואם יאמרו לך הזקנים: "בוא ונסתור בית המקדש" - שמע להם! מפני שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בנין.
בעל המאמר הוא רבן יוחנן בן זכאי בירושלים בזמן החורבן. הבריונים החליטו למנוע את החורבן בכל מחיר, והביאו חורבן גדול. רבן יוחנן בן זכאי הבין שיש לוותר על הישגים מיידיים - "בוא ונסתור את בית המקדש"! ובקש מהקיסר: "תן לי את יבנה ואת חכמיה", שם נתחיל בתהליך של בניין וצמיחה. היכולת להתבונן בדברים באופן שקול מבלי להילחץ ממה שלא תואם את המבט קצר הטווח, נקנה לאדם ששומר על השבת גם כשהוא לחוץ בפרנסתו ובעיסוקיו, ואפילו בבניית המשכן.
זיכרון סלקטיבי
הדרך לתיקון היא בדיוק בנקודה זו. כאשר הקב"ה מודיע למשה על חטא העגל בעודו בהר, משה מפיל תחינה והקב"ה מתרצה. אלא שאז יורד משה ורואה את העגל, שובר את הלוחות, אוסף את בני לוי שיהרגו את החוטאים ושורף את העגל. רק אז הוא עולה להר לנסות לבטל את הגזרה. מה פשר התפילה הראשונה לפי זה? הגמרא במסכת ברכות מתארת דו שיח בין כנסת ישראל לקב"ה (לב, ב):
אמרה לפניו:... שמא לא תשכח לי מעשה העגל? - אמר לה (ישעיה מט, טו): "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה". אמרה לפניו:... שמא תשכח לי מעשה סיני? - אמר לה (שם): "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ".
לקב"ה יש כביכול "זכרון סלקטיבי" - כיצד ניתן לשכוח משהו כמו מעשה העגל? ועוד זה סותר את מה שהקב"ה אומר למשה (לב, לד): "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם", ומסביר רש"י על פי חז"ל:
תמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל.
הקב"ה לא שוכח כלום. הפרעון על החטא נפרס לתשלומים, ועם ישראל ישלמו עד הפרוטה האחרונה!
וּבְיוֹם פָּקְדִי
נראה להסביר את הדברים כך - כאשר הקב"ה מודיע למשה על חטא העגל, הוא אומר לו (לב, ז):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה: לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
משה מתפלל לה' ואומר (יא-יב):
לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ!
אתה אומר ה' שזה העם שלי? זה העם שלך! משה מזכיר את הברית עם האבות והקב"ה מתרצה (יד):
וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
"ואנכי לא אשכחך" - מעמד הר סיני והברית בין עם ישראל לקב"ה לא בטלו. אין זה אומר שמתעלמים ממעשה העגל. אדרבה, הברית מחייבת את תיקון הפגמים, ודווקא משום שהם התבטאו במעשה פזיז, נדרש תהליך עמוק של בירור, שיש לו מחיר כבד לאורך הדורות עד שהדברים יתוקנו במלואם. אבל כל זה הוא רק במישור המעשים ואינו פוגע בברית. מבחינה זו: "גם אלה תשכחנה" - חטא העגל אינו משפיע. ברית נבחנת דווקא במצבי משבר. המשך הפרשה מלא בהבטחות גדולות למשה ולעם ישראל, על חוזק הברית בין הקב"ה לעמו. במקביל לתיקון דווקא בנקודות אלה חשוב להבהיר שזה עומד מעל לכל מעשה.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל