דבר תורה - שבועות
shalomi eldar
שבועות - מצוות ההגבלה
שלושה ימים קודם מעמד הר סיני מצווה הקב"ה הגבלה על העם ביחס להר, ציווי החוזר שוב בסמוך למעמד בשינויים מהציווי הראשון. נעמוד על משמעויותיהם של שני ציוויי ההגבלה לאור ההבדלים שביניהם, ועל הנקודה המשותפת שמהווה את עניינה הבסיסי של ההגבלה.
שני ציוויים - המקשר והמבדיל
כהכנה למעמד הר סיני מצווה הקב"ה את משה (שמות יט, יב-יג):
וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.
בנוסף, הקב"ה פונה אל משה לפני תחילת מעמד הר סיני כאשר העם עומד בתחתית ההר (שם כא-כה):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רֵד הָעֵד בָּעָם, פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ! וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם.
מה הצורך באזהרה שניה? לכאורה צודק משה בטענתו "כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקידשתו"! אלא שאין כאן בהכרח חזרה - נמנה כמה מההבדלים שבין ההגבלה הראשונה והשנייה:
א. בראשונה אומר הקב"ה: "והגבלת את העם", בשניה: "הגבל את ההר".
ב. בראשונה: "השמרו לכם עלות בהר", לעומת זאת בשניה: "אל יהרסו לעלות אל ה'".
ג. העונש בראשונה - מיתה בידי אדם: "סקול ייסקל", בשניה - בידי שמיים: "פן יפרוץ בהם ה'".
ד. בראשונה האיסור גורף: "אם בהמה אם איש לא יחיה". בשנייה יש חילוק דרגות: "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות... וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו".
ה. ההיתר בסוף הראשונה גורף: "המה יעלו בהר", בשנייה חלקי: "לך רד, ועלית אתה ואהרן".
מכל זה עולה ששתי הגבלות שונות יש כאן, וטענת משה אינה מובנת! ובייחוד דבריו: "העידות בנו" קשים, שהרי הוא עצמו הותר לעלות אל ההר ואינו בהגבלה!
הגבלה ראשונה - היראה המרתיעה
הקב"ה מוסר למשה שני ציוויים לעם - פרישה מהאשה והגבלה, אך כאשר יורד משה הוא מזהיר את העם על הפרישה בלבד ואינו מזכיר כלל את ההגבלה! הגמרא (שבת פז, א) מראה כיצד נרמז בפסוקים שמשה מסר לעם את מצוות ההגבלה, וכן ניתן להוכיח מדבריו: "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני", משמע שהדברים כבר נמסרו לעם. אלא שיש לשאול מדוע הדברים מוסתרים ואינם נאמרים באופן מפורש?
הרלב"ג מסביר שמטרת האיסור לגעת בהר היא (פירוש העניין, פס' יב):
לישב בנפשותם עוצם מעלת השם יתעלה, כדי שייראו ממנו ולא יקלו בדבריו.
ההגבלה יוצרת את המרחק בין התגלות הקב"ה לאדם. הבאנו בעבר את דברי הרמב"ם שההתבוננות בבריאה מולידה שתי תגובות סותרות - אהבה ותאוה לידיעת ה' ומיד - יראה (הלכות יסודי התורה ב, ב):
וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות.
דווקא הקרבה שנוצרת בהתגלות מביאה את היראה. ואדרבה, ההתגלות כוונה לכך (שם כ, יז):
כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.
הרתיעה והפחד הם שהגדירו את ההגבלה (דברים ה, ה): "כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר" - מצוות ההגבלה אינה צריכה להיאמר כי עצם גילוי השכינה יוצר מאליו את הרתיעה: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי" - אף אם לא הייתי אומר להם, הם לא יוכלו לעלות מפני הרתיעה והיראה הגדולה.
בכך מוסברת גם לשון "והגבלת את העם" - העם הוא נושא ההגבלה הראשונה, "סקול ייסק או ירה יירה" - דין המתקרב הוא בידי אדם מפני שזו הגבלה הנובעת מתוך האדם החווה את התגלות ה', ונוגעת לכל אדם ולבריאה כולה - "אם בהמה אם איש לא יחיה" - ממשה רבנו ועד ליתוש הקטן (זכריה ב, יז):
הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ!
ההגבלה כיראה מקרבת
בשעת ההגבלה הראשונה העם חונה "נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) והקב"ה מדבר "מִן הָהָר" (שם ג) - ריחוק מובנה המלמד על הפער ומסומן בגבול ברור - "והגבלת את העם סביב לאמר - השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו". אך בבוקרו של היום השלישי מתחולל שינוי ביחס הזה (שם יז):
וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹקִים מִן הַמַּחֲנֶה, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.
הקב"ה יורד "אֶל רֹאשׁ הָהָר" (שם כ) ולעם יש כבר שייכות אל ההר - הם והקב"ה כמעט באותו "סולם", כשהם בתחתית והוא בראש. וכאן יש חילוקי מדרגות - משה, אהרן, הכהנים והעם. מצוות ההגבלה כאן שונה, ומתריעה מכך שה' הוא זה שיפרוץ במתקרבים שיהרסו את הסדר. מה משמעותה של הגבלה זו?
הרמב"ם במורה הנבוכים (א, לב ועוד) מדבר על כך שמאחר שהשגת ה' היא עמוקה, היא דורשת זהירות שלא לעיין ולחשוב שניתן להבין דברים שהאדם עדיין לא הגיע לדרגה שהוא יכול להבינם. נסיון שכזה לא רק שלא יצלח, אלא הוא אף עלול לשבש השגות קיימות. כאן ההגבלה והענישה הן מצדו של הקב"ה, ואינן מתעוררת באופן טבעי מהאדם שדווקא מבקש להשיג עוד. בהגבלה זו לכל אדם גבול מיוחד לפי מדרגתו והסכנה היא ש"יהרסו לעלות אל ה'". אנו נמצאים על ההר ומנסים "לעלות אל ה'", אבל כל אדם צריך להכיר בגבולותיו ואם יחרוג מהם הוא עלול להרוס במקום לבנות. הגבלה זו אינה כח נרתע שבא לאזן את הכח הדוחף, אלא באופן פרדוקסלי הוא דווקא המבטיח את המשך ההתקרבות הראויה לקב"ה.
מעבר לכך - כפי שמבאר הרמב"ם (שם נט) תוכן השגת ה' ומדרגות המשיגים אינו מתבטא בידיעת ה' אלא דווקא בשלילה. האנשים הפשוטים נדרשים לשלול מהקב"ה רק את הגשמות, אבל חושבים שניתן לתאר אותו בתארים כמו גדול, גבור וכד'. ככל שאדם מתעלה הוא מבין ששום מושג אנושי אינו שייך כלפי הבורא. ככל שולל מהקב"ה יותר הוא מתעלה בהשגתו, כי עיקר השגת ה' היא בבירור שהוא יתברך נבדל מהנבראים בכל מובן. מבחינה זו ההגבלה, הפער בין הבורא לנברא, היא עצמה ההשגה הנדרשת וככל שגדלה ההגבלה גדלה הידיעה. ממילא ההגבלה אינה כח המנוגד להשגה, אלא היא ההשגה עצמה!
הגבלה אחת
כעת, ששתי הגבלות נאמרו - אחת מרתיעה ואחת שעוסקת בתוכן השגת ה', כיצד מתפרשת תשובתו של משה "כי אתה העידות בנו לאמר הגבל את ההר"? הרי לכאורה מדובר על הגבלה אחרת לגמרי?
אלא שמשה אומר שבשורש הדברים זו אותה הגבלה. דווקא הבנת הפער שבין האדם לקב"ה אף לאדם המתקדם, היא המבטיחה שהוא יעלה בשלום והיא מקנה לו את יכולת העליה. אם אותו אדם יחשוב שהוא פטור מההגבלה המרתיעה הוא לא יוכל להגיע להגבלה המקרבת. לכן אומר משה: "כי אתה העידות בנו" - גם עליי הקרוא "אל ראש ההר" חלה ההגבלה הראשונה, ורק היא תאפשר לי לעלות. על כך עונה הקב"ה: יפה אמרת - "לך רד ועלית" - עלייתך תבוא רק מתוך ההבנה שתחילה אתה יורד ומתחיל מהנקודה של העם, נקודת ההגבלה הראשונה שמשווה קטן לגדול ורק מכחה יכול כל אחד להבדל למדרגתו.
מצוות ההגבלה טומנת בחובה את הפער המובנה בין האדם לבוראו המתבטא בתוקף במעמד הר סיני, שבו טמון המפתח להתקרבות ביניהם אותה מזמין המעמד.
חג שמח,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל