דבר תורה - פרשת אמור
shalomi eldar
פרשת אמור - על תפקיד ותפקוד
קדושתם המיוחדת של הכהנים ומסירת עבודת המקדש דווקא להם, מעלה את שאלת הבדלי המעמדות שמכתיבה התורה. האם שוני סותר שוויון?
המעמד מחייב
פרשת הכהנים פותחת בביטוי שנראה ככפילות מיותרת (כא, א):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר שעם הבחירה של הקב"ה בכהנים להיות משרתיו הקרובים, ישנו חשש שהם יתגאו ויתנשאו מעל שאר העם. הביטוי הפותח בא למנוע זאת (קדושת לוי, פרשת אמור):
וזהו "אמור אל הכהנים בני אהרן"... - מה שחפץ השם יתברך בהם הוא לא מצד עצמם, רק מצד היותם "בני אהרן"... ולכן אין להם במה להתפאר. ואחר כך אז "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" - הקדושה שאני מקדש אותם.
המעמד הנשגב של הכהנים לא בא רק עם זכויות וכבוד, אלא גם עם חובות ומצוות מרובות. מה אם יאמר הכהן שהוא איננו חפץ בכבוד ולא באחריות הנלווית לו? על כך כותב רש"י על פי חז"ל (כא, ו):
קדשים יהיו - על כרחם יקדישום בית דין בכך.
זה נובע מאותה נקודה - הכהונה אינה נובעת ממעשיהם של הכהנים, אלא מכך שהם "בני אהרן". זה אומר שאין להם מה להתפאר בכהונה, ובנוסף שהיא אינה אופציונלית, אלא היא שלהם בין אם ירצו בה ובין אם לאו. לכהנים אמנם אין בחירה אם לקבל עליהם את התפקיד או לא, אבל בוודאי שיש להם בחירה רחבה ומשמעותית כיצד הם ממלאים את תפקיד הכהונה שהוטל עליהם, וזו בחירה מאתגרת וממלאת למדיי.
כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל
זוהי הנקודה משמעותית הרבה מעבר לכהנים. יש כאן חלוקה בין נתוני הפתיחה של האדם לבין בחירתו. נתוני הפתיחה מקיפים חלק משמעותי - גנטיקה, סביבה, חינוך ועוד אינם נתונים לבחירתו של האדם, ולכן אין מקום להתגאות בהם ולא ניתן להתכחש להם. הם מצב נתון שמתוכו פועל האדם את פעולת חייו.
וכאן יש לאדם כר גדול לפעולה - כל נתון מציב אותו בנקודה מסוימת. הוא חוסם בפניו אפשרויות מסוימות - אדם שאינו כהן הרי שתחום זה חסום בפניו. מאידך, נתוני הפתיחה פותחים בפניו עולם שלם של אפשרויות שמתאימות לו. כשרון בתחום כזה או אחר, סביבה שחשפה אותו לדברים כאלה ואחרים - כל אלה מגדירים תפקידים. בסופו של דבר אדם אינו נשפט על נתוני הפתיחה אלא על מה שעשה אתם.
את הדברים האלה היטיב להסביר הר"ן בדרשותיו (הדרוש העשירי):
כי עם היות שיש באישים סגולות מיוחדות בדבר מהדברים... ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר (דברים ח, יז): "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"! עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אמרו (שם יח): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". לא אמר: ..."כי הוא נותן לך החיל"... אמר: כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא יתברך.
הקב"ה "נותן לך כח לעשות חיל" - את ההישגים משיג האדם על ידי השימוש בכוחות שנטע בו הקב"ה. היכולות הם ממנו יתברך, הבחירה כיצד להשתמש בהן היא של האדם. כפי שהפרשה פותחת לגבי הכהנים כך צריך כל אדם להתבונן בעצמו ולשאול - מהם הכוחות אותם נטע בי הקב"ה, וממילא מהו התפקיד שהוא הגדיר לי בעולמו? מכאן יש הרבה מה לעשות - למלא את התפקיד באופן הראוי והטוב ביותר.
ברוך משנה הבריות
הפרשה מתייחסת לעוד קבוצת אנשים שנסיבות החיים פוסלות אותם לעבוד במקדש (כא, יז):
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹקָיו.
מדוע בעל מום פסול לעבודה? בעל ספר החינוך מסביר (מצווה ערה) שלעובדים במקדש נדרש רושם של כבוד והדר כלפי הבאים, ובני אדם מתרשמים באופן חיצוני יותר מאדם בעל מראה נאה. כאשר רואים אדם עם מום ההתרשמות יורדת אפילו אם יש בו מעלות אחרות. אלא שיש להבין - מדוע התורה נכנעת לראייה השטחית והחיצונית הזאת ומדירה בעלי מומים מתפקיד שביסודו הוא רוחני?
אנחנו יודעים שהרושם המיוחד שיוצרת ראייה של אדם בעל מום מחייבת לברך "ברוך משנה הבריות" (ברכות נח, ב). כמובן שאין לומר את הברכה בפניו, אבל הרי נאמר (יט, יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" גם כשהוא אינו שומע. לכאורה, כאשר אני מכריז על אדם שהוא "בריה משונה", יש בכך אמירה בעייתית.
אולי אפשר להסביר את הדברים על פי הסיפור הידוע ממסכת תענית (כ, א):
מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו... והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית"!
הערתו של רבי אלעזר כלפי אותו אדם מדירה ומקצה אותו עד שאין מקום לדבר אתו! תשובתו של אותו אדם מעמידה את רבי אלעזר על העובדה שגם הוא יציר כפיו של הבורא, וככזה גם לו יש מקום ותפקיד.
מכאן יש להבין את ברכת "משנה הבריות" - שינוי זה הוא יצירתו של הקב"ה וממילא גם ל"כיעור" זה יש מקום. דווקא משום שהמראה החריג תופס את תשומת הלב, באה הברכה לומר - אין זה "דפקט" חלילה, זוהי בריאה מכוונת של הקב"ה, ששינה את הבריות ולא ברא את כולם כמקשה אחת. כשם שהוא משונה ממך כך אתה משונה ממנו, וכשם שהבורא נתן לו מקום בעולמו כך עליך לראות בו חלק מעולמך.
שלמות חיצונית ופנימית
במסכת תענית מובא מעשה נוסף שאף מצביע על יתרון של אנשים עם מום חיצוני (ז, א, בתרגום חופשי):
אמרה לו בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! - אמר לה: אביך מטיל יין בכלי חרס? - אמרה לו: אלא במה יטיל אותם? - אמר לה: אתם שחשובים אתם - הטילו אותם בכלי כסף וזהב! הלכה ואמרה לו לאביה. הטיל את היין שלו בכלי כסף וזהב, והחמיץ. באו ואמרו לו. אמר לה לבתו: מי אמר לך כך? אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה. קראו לו, אמר לו: מדוע אמרת לה כך? - אמר לו: כמו שהיא אמרה לי - אמרתי לה!
רבי יהושע בן חנניה מלמד את בת הקיסר שכשם שהיין מתקיים בכלי חרס מכוערים ולא בכלי כסף וזהב מפוארים, כך החכמה מתקיימת באדם מכוער מבחינה חיצונית ולא באדם נאה. הגמרא מקשה על כך, שהרי יש אנשים נאים ומלומדים, ועונה שאם הם היו מכוערים - היו מלומדים יותר! רש"י מסביר:
שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו, ובא לידי שכחה.
אדם בעל חזות חיצונית נאה עושה לעצמו לעיתים הנחות מתוך הסתמכות על הרושם החיצוני שהוא יוצר. במקום זה יש יתרון למכוער שאינו יכול להשתמש בזה, ולכן כל מה שהוא משיג הוא אמיתי, נקי וטהור - ללא קיצורי דרך. מהכרות קרובה שיש לי עם אנשים רבים עם מוגבלויות אני יכול להעיד שזו אמת לאמיתה - כל מה שהם משיגים הוא שלהם לגמרי, כי אין להם את הסיוע החיצוני.
ההלכה מכירה בכך שמראה חיצוני נאה יוצר רושם, אך מחנכת את האדם להבין שאין זה אומר כי למי שאין מראה נאה אין מקום. ישנם מקומות בהם יש להשתמש ברושם חיצוני כמו כבוד המקדש, אך מאידך להבין שישנם תחומים בהם רושם זה עצמו הופך לרועץ. העובדה שבעל מום אינו יכול לעבוד אינה הדרה שלו חלילה, אלא זה אומר שתפקידו הוא במקום אחר שבו דווקא יש לו יתרון.
כאן אנחנו חוזרים לנקודה של בחירת הכהנים - נתוני הפתיחה של האדם הם המקום בו שם אותו הקב"ה בעולם ומכך נגזרים תפקידיו ואתגריו. הוא אינו בוחר אותם, ואין לו מה להתפאר או מאידך להתבייש בהם. הוא נבחן באופן בו הוא ממלא את אותם תפקידים. כך למדנו (משנה הוריות ג, ח):
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
מי שמסתמך אך ורק על מעמד חיצוני ("כהן גדול"), שכידוע היה יכול להיקנות גם בכסף, מבלי לפתח את האישיות הפנימית ("עם הארץ"), הוא פחות ערך ממי שמבחינה חיצונית נתוני הלידה שלו העמידו אותו במעמד חברתי נחות ("ממזר") אך פנימיותו ועולמו הרוחני שלמים ("תלמיד חכם").