דבר תורה - פרשת בלק
shalomi eldar
פרשת בלק - הברכה שממתיקה את כל הקללות
במה גדול כחו של בלעם שגורם לצורך בהתערבות אלוקית על מנת להתמודד עם האיום שבקללותיו? איזו השפעה היתה לקללות שלכאורה לא יצאו אל הפועל, ומה סוד הפיכתן לברכה?
אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה?
בכמה מקומות מתואר חסדו של הקב"ה שהפך את קללת בלעם לברכה. בפרשת כי תצא (דברים כג, ו):
וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.
זהו ביטוי לאהבתו של הקב"ה אלינו, וכך נקרא גם בהפטרה (מיכה ו, ה):
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'.
כביכול יש כאן הגנה מיוחדת שהקב"ה הפעיל על מנת שקללותיו של בלעם לא יפגעו בנו. איזה כח יש בקללתו של בלעם שבגללו נדרשת הגנה כזאת על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו? לא זו בלבד, אלא שהגמרא אומרת שאכן לקללותיו המתוכננות של בלעם היתה השפעה של ממש (סנהדרין קה, ב):
אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר: "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" - 'קללה', ולא קללות.
מאחר שכוונתו של בלעם היתה לקלל ממילא את כל ברכותיו יש לקרוא כקללות במסווה. כשהוא משבח את בתי הכנסיות ובתי המדרשות של עם ישראל, כוונתו לקלל שהם יחלפו מן העולם והקב"ה הוציא לו את הברכה ההפוכה. מה שמפתיע הוא שבסופו של דבר כל אותן קללות התגשמו כפי כוונתו המקורית של בלעם, חוץ מ"מה טבו אהליך יעקב"! כאשר אנחנו מתארים בהודאה את הפיכת קללתו של בלעם לברכה מדובר רק על הקללה הזאת אבל רוב מוחלט של הקללות התקיימו לצערנו בעם ישראל!
אלא שיש להבין - הרי בפסוקים עצמם הקב"ה צבע הכל בצבעים של ברכה, מדוע זה לא ביטל לגמרי את כוונותיו המרושעות של בלעם? ואם אכן היה מקום לתת לקללותיו של בלעם להתגשם, מדוע הן מנוסחות כברכות? ובמה שונה ברכת "מה טבו" שזכתה להתקיים ולא חזרה לקללה כמו כל שאר הקללות?
יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה
מהי הצדקה שעשה הקב"ה? בלעם מתאר את עצמו כ"יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (כד, טז). הגמרא מסבירה (שם):
שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה... אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע, שאילמלא כעסתי כל אותן הימים - לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט!
יש רגע בכל יום שהקב"ה כועס בו ולבלעם יש כישרון מיוחד לכוון את אותו רגע. אם הוא היה מצליח התוצאות היו חלילה הרות אסון. הקב"ה "קלקל" לו את התכניות ובכל אותם ימים לא כעס כלל. מהו אותו רגע של כעס? מדובר כמובן במדת הדין. בלעם מבקש שלא תשרה שכינה על ישראל - חסרות סיבות? הוא מצביע על החטאים של עם ישראל, ודרכם טוען שחיבתו של הקב"ה כלפיהם אינה מוצדקת.
ואכן, כפי שאומרת הגמרא - "כולם חזרו לקללה", שהרי "כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יותרו חייו" (בבא קמא נ, א) - מדת הדין אינה מוותרת! אלא שאם כן יש להבין מדוע באותם ימים הקב"ה אינו כועס כלל - וכי יש משוא פנים לפניו? ומה הועיל הדבר אם בסופו של דבר כמעט כל הקללות עומדות במקומן?
מגמת תיקון
אחת הנפילות עליהן מדבר בלעם שהיו עצה ישירה שלו (לא, טז) מופיעה בסוף הפרשה (כה, א-ג):
וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב... וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.
הנפילה כל כך קשה, עד כדי כך שכל הגבולות נפרצים (שם ו):
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
משה וכל העם "בֹכִים" (שם) בחוסר אונים ואז מגיע פינחס. הגמרא מתארת דו שיח (סנהדרין פב, א):
אמר לו (למשה):... לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: "הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו"?
תשובתו של משה היא (שם):
אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (=קריין האיגרת הוא יהיה השליח).
אתה פינחס טוען שצריך לעשות - היה אתה השליח! ואכן, פינחס מקיים את ההלכה והורג את זימרי. אנחנו לומדים מכאן יסוד חשוב - כאשר עומדים מול פגמים בחברה ומול דברים שטעונים שיפור, הרי שאם אנחנו מוחים ומצביעים על מה שדורש תיקון, אנחנו חייבים להיות מוכנים לקחת אחריות ולהוביל את תהליך התיקון. אם אינך מוכן להיות השליח לקיום האיגרת - אל תפתח אפילו את פיך ותקרא אותה!
אנחנו עם שב"ה אוהב להתלונן ואנחנו תמיד יודעים הכי טוב איך דברים צריכים להיעשות. משה מלמד שאם אנחנו לא מתגייסים לקחת חלק בתיקון אין לאמירות שלנו שום טעם וערך. מדת הדין אכן קיימת וישנו רגע בכל יום בו הקב"ה כועס, אבל זה תמיד במגמת תיקון (יחזקאל יח, כג):
הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ה' אלקים? הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!
בלעם יודע לכוון לרגע בו הקב"ה כועס ומצביע על הפגמים. אבל ההצבעה הזאת אינה נעשית במגמה של תיקון ובמוכנות להיות שותף בו, אלא במגמה של חשיפת הפגם בלבד. לזה הקב"ה אינו מוכן להקשיב.
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב
הקב"ה לא האזין לבלעם בבקשתו להפר את בריתו עם ישראל, אבל הקללות מתקיימות שהרי הן נתבעו בדין, מלבד אחת - "מה טבו אהליך יעקב". מה מיוחד בברכה זו שהפכה להיות הפסוק בו פותחים את התפילה? הגמרא אמרה שהברכה מתייחסת לבתי כנסיות ובתי מדרשות, על פי הפסוק (בראשית כה, כז):
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.
כלומר לומד בבית המדרש. המהר"ל מסביר מדוע הברכה לא התבטלה (חידושי אגדות סנהדרין שם):
כי... אין ברכה יותר מיוחדת ושייכת לשראל יותר מן הראשונה... שהיא ברכת יעקב בפרט.
יעקב מבטא את עם ישראל בטהרתו בניגוד לאברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו. הברכה הזאת שמדברת על אהלי התורה והתפילה של יעקב מאפיינת את ייחודו של עם ישראל יותר מכל ברכה אחרת. אפשר לפגוע בעם ישראל בהרבה מישורים אבל בייחוד שלו אי אפשר לגעת.
ניתן להרחיב את דברי המהר"ל בהסבר "עמידותה" של הברכה. בתי הכנסיות ובתי המדרשות נמשלים לאהלים. האהל הוא ארעי ונייד בניגוד ל"משכנותיך" - במקום קבוע. מצד אחד הבית/המשכן הרבה יותר יציב מהאהל הרעוע. אך מצד שני זה יכול להפוך ליתרון - אם מגיע כח מספיק חזק שמחריב את הבית אין לו תקנה. את האהל לעומת זאת אפשר לקפל, לקחת על הגב ולהציב במקום אחר.
בלעם ידע להצביע על החסרונות של ובוודאי שיש פעמים שהוא צודק. הפרשה נקראת תמיד בסמוך ל-יז בתמוז, שמתחיל את שלושת השבועות שמציינים את ההשלכות של אותם חטאים - איבדנו את השראת השכינה, המלכות וארץ ישראל. אבל גם כשהקרקע נשמטה מתחת לרגלינו נשארו האהלים - בתי הכנסיות ובתי המדרשות, התורה שאיננה כפופה לנסיבות ומלווה אותנו בכל טילטולי הדרכים.
דווקא האוהל הארעי הופך להיות העוגן היציב של עם ישראל. זה מה שמגדיר אותנו ולכן זה נשאר גם כשאנחנו מאבדים כל הנכסים האחרים, ומכחו נצליח לזכות מחדש בכל הברכות. "מה טבו" היא הברכה האמינה והיציבה ביותר שלעולם לא תתבטל. היא העוגן בכל הנסיבות ולבדה הופכת את כל הקללות לברכות שבדרכי התיקון של מידת הדין בניגוד לכוונת בלעם. בברכה כזאת בוודאי ראוי לפתוח את היום!
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל