דבר תורה - פרשת קרח
shalomi eldar
פרשת קרח - אמון הדדי וייעוד משותף
התסיסה שהלכה והתפתחה במחנה בפרשות הקודמות מגיעה לשיאה בקריאת תיגר ישירה של קרח ועדתו על משה ועל אהרן. על מי מוטלת האחריות לחידוש האמון בין העם להנהגה ולמקדש?
לֶךְ!
אחד ההסברים העיקריים למחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרון מפורש בדברי דתן ואבירם (טז, יב-יד):
הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר... אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם.
הדברים אמורים על רקע הגזירה בעקבות חטא המרגלים. דתן ואבירם מטיחים במשה - אתה הבטחת לעם שתביא אותם אל ארץ ישראל, ובסופו של דבר הבאת למותם של כל העם במדבר! נכשלת בתפקידך!
זו נראית טענה שרבים בעם יכולים להזדהות אתה - הזעזוע של הגזירה גורם להתמרמרות כלפי ההנהגה, והתגובה המיידית היא לדרוש עריפת ראשים. אך דרישה זו אינה יכולה להתקבל משתי סיבות - ראשית, העונש בא על חטאיהם של המרגלים ולא של משה ואהרן. שנית, משה ואהרן נתמנו על ידי הקב"ה ולכן הערעור מופנה בעצם כלפיו. אלא שהטענה חושפת משבר אמון קשה בין העם למנהיגיו בו נדרש לטפל.
משבר זוגי
משה מצווה את אלעזר לקחת את מחתות מקריבי הקטרת ולצפות בהם את המזבח (יז, ה):
זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ.
רש"י מביא מדברי חז"ל (סנהדרין קי, א ועוד) שדרשו את הלשון "ביד משה" - כמרמזת על ידו של משה שנצטרעה, שזה יהיה עונש מי שיבוא להקטיר כפי שקרה לעוזיה מלך יהודה (דברי הימים ב כו, טז-יט):
וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת... וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן!"... וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ... וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ.
אלא שכאן יש לשאול כפי ששואל הכלי יקר במקום:
מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה?
לכאורה אומר הכלי יקר, הדוגמה הטובה ביותר לעונש למי שמערער על בחירתו של משה ועדיפותו על שאר העם הוא צרעת מרים, שאף היא פקפקה בכך בטענה שגם היא ואהרן נביאים. מדוע, אם כן, עונש הצרעת נלמד דווקא מידו של משה, שלכאורה אין לה קשר לערעור על נבואתו או על הכהונה?
ידועים דברי חז"ל שהצרעת לידו של משה באה בעקבות טענתו על בני ישראל (שמות ד, א):
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
משה מטיל ספק באמונה של העם בנבואתו, ומאחר ש"החושד בכשרים לוקה בגופו" - הוא לוקה על כך. על פי זה עונה הכלי יקר תשובה מבריקה - העונש לחושד בכשרים הוא שילקה בדיוק בעונש שבו היו אמורים ללקות הם. ממילא, זה שמשה לקה בצרעת מורה שעונשו של מי שמטיל ספק בנבואה הוא צרעת.
אולי ניתן לומר שהעונש למשה והעונש למערער על הכהונה או הנבואה זהה, כי מדובר בעבירה זהה. אלו שני צדדים של אותה המטבע. מערכת היחסים בין המנהיג לעם חייבת להיות מושתתת על אמון - לעם צריך להיות אמון במנהיג ולמנהיג צריך להיות אמון בעם. אם אחד מאלה ייפגע הוא יאבד את היכולת להנהיגם. האמירה של משה מערערת את מנהיגותו בדיוק באותה מידה שאמירתו של קרח עושה זאת.
מדוע העונש בשני המקרים הוא צרעת? צרעת באה על לשון הרע, שהיא ההתמקדות בפגמי האחר במקום במעלותיו. זוהי הסתכלות הרסנית לכל מערכת יחסים והיא זו שבאה לידי ביטוי בשני המקרים האלה. במקום עריפת ראשים, נדרש מהעם לראות את מעלות ההנהגה ומהמנהיגים להכיר במעלת העם.
הרתעה
אך המשבר הולך מעמיק - העם מתרעמים על משה ואהרן שגרמו למיתת קרח ועדתו. פורצת מגפה שאהרן עוצר בקטורת. אחרי שהעם נוכח שמטה אהרן פרח מכל מטות הנשיאים, הם אומרים (יז, כז-כח):
הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ! כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת - הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?
הלקח נלמד ואפילו טוב מדי - העם מפחד להתקרב למשכן! אבל האם זה המצב הרצוי?
בפסוק הבא הקב"ה פונה אל אהרן (יח, א):
אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ, וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם.
רש"י מסביר את הציווי:
עליכם אני מטיל עונש הזרים... אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע.
המפרשים מסבירים שזה בא להרגיע את העם. כנגד דבריהם: "כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת" - נאמר להם שזו בעיקר משימתם של שומרי המשכן. עדיין תקף "והזר הקרב יומת" (פס' ז), אבל הכהנים צריכים לדאוג שלא תהיינה תקלות שכאלה. זה אולי מפחית מהחשש של העם ממיתה, אבל מרחיק אותם אף יותר מהמשכן - זה הופך את המשכן לגמרי לטריטוריה של הכהנים, שגם ידאגו שאף אחד אחר לא יתקרב!
מיראת העונש ליראת הרוממות
הספרי (מדרש הלכה על ספר במדבר) במקום מפרש את הפסוק באופנים נוספים (קרח, פיסקא קטז):
מנין אתה אומר שאם זרק את הדם כראוי ואינו ידוע לשם מי זרקו... אם זכה בבשר קודם זריקת דמים... שהכהנים נושאים עון על כך? תלמוד לומר: "ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם".
בכל חיסרון כוונה או נטילת מתנות לפני שהן הותרו - יש "עוון המקדש". רש"ר הירש מסביר שזה אומר לעם שלא יחשבו שרק הם ה"זרים" נתונים בסכנה במשכן - הכהנים נתבעים לדרישות חמורות אף יותר. בזה מתוקנת תפיסתו המקולקלת של קרח לא על ידי איום אלא על ידי הבנה נכונה של מהות הכהונה.
וכדי לחדד את ההבנה הזאת, נלמדת מהפסוק הבא מצווה נוספת (רמב"ם, הלכות בית הבחירה ח, א-ב):
שמירת המקדש מצות עשה ואף על פי שאין שם פחד מאויב ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו - והשומרים הם הכהנים והלוים, שנאמר (פס' ב): "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת".
הרמב"ם מדבר על הגנה מפני אויבים אבל ראינו שלכהנים יש גם תפקיד להגן על המקדש מפני זרים שלא ייכנסו למקום אליו הם לא אמורים להכנס. המצווה מאירה את השמירה בזווית הנכונה - תפקיד הכהנים כשומרי המקדש אינו נובע מפחד מאורחים לא רצויים, אלא נועד ליצור יחס של כבוד למקדש.
מהפחד של העם מפני המשכן עולים לכבוד המקדש - מיראת העונש ליראת הרוממות. ביראת העונש האדם בורח, ביראת הרוממות האדם עומד ומשתאה. זהו היחס הנכון למקדש כדברי הרמב"ם (שם ז, א):
מצות עשה ליראה מן המקדש... ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו.
ואת אותה יראה הוא מגדיר בהלכות יסודי התורה (ב, ב):
ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (תהלים ח, ד-ה): "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ ... מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ".
ההכרה של העם בכהנים כנושאים באחריות, וההכרה של הכהנים בתפקידם ליצור את התנאים לעם להתקרב למקום, יובילו לכך ששני הצדדים ישתתפו בברית הייעוד של יראת השם וכבוד שמיים.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל