דבר תורה - פרשת משפטים
shalomi eldar
רשימת המצוות הארוכה שניתנת אחרי מעמד הר סיני נפתחת בדיני עבד עברי. נראה כיצד דינים אלה מלמדים את העם היוצא מעבדות מצרים שיעור בחֵירוּת.
כיצד ייתכן שהתורה מכירה במוסד העבדות?
התורה קוצבת את העבדות של עבד עברי לשש שנים, אבל מאפשרת לו להישאר בה עוד (כא, ה-ו):
וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי... וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
על הדין זה של רציעת אזנו של העבד דורש רבן יוחנן בן זכאי (קידושין כב, ב):
אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע.
אלא שיש לשאול - מדוע אזנו של העבד נרצעת רק כאשר הוא בוחר להישאר בעבדותו, ולא בשעה שמכר את עצמו לעבד מתחילה? הרי זה השלב בו "קנה אדון לעצמו"! זאת ועוד, מדוע התורה מתמקדת בעבד? הרי האחריות היא בראש ובראשונה על האדון שמשעבד אדם אחר! את אזנו היה צריך לרצוע בטענה: ש"הלך זה וקנה עבד לעצמו"! האדון מעמיד את עצמו כביכול במקומו של הקב"ה!
ובכלל יש לשאול, הרי את עשרת הדברות פתח הקב"ה במילים (כ, ב):
אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
הקב"ה הגדיר את אלוקותו ומלכותו עלינו בכך שהוא הוציא אותנו מבית עבדים לחירות עולם. איך ייתכן שבראש רשימת המצוות לעם שיצא ממצרים ממסדת התורה את העבדות?
ולא עבדים לעבדים
מו"ר הרב רבינוביץ זצ"ל מסביר ("מסילות בלבבם", תפקידן של המצוות, עמ' 29 והלאה) לגבי כמה מצוות שבמקום להתעמת בתופעה פסולה, הקב"ה מתווה דרך לתהליך חינוכי. זאת על פי דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, לב) לגבי הסבת מסלולם של עם ישראל במדבר והציווי על עבודת הקרבנות. הרב רבינוביץ מיישם את אותו הרעיון לגבי העבדות. בעולם שבו הכלכלה כולה מושתתת על העבדות, הדרישה לביטולה היא לא ריאלית. אבל התורה מדריכה כיצד יש להתייחס אל העבד (קידושין כ, א):
דתניא: "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז) - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר... מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.
התייחסות זו תוביל את עם ישראל להכרה העמוקה כי שיעבוד של אדם אחר פסול מעיקרו. ואכן המסר חילחל, ולאחר שנות דור העבדות בטלה כליל בעם ישראל ובעקבותיו כמעט בכל העולם. לכן, למרות שהתורה שוללת את העבדות היא אינה אוסרת לקנות עבד, שהרי הדרך למימוש החזון עוברת במציאות הקיימת. אלא שאז מה הטענה כלפי העבד? מדוע את אזנו רוצעים על אידיאל לא ריאלי?
נראה שבאמירה "'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים", התורה אינה מתייחסת רק לעבדות המשפטית של העבד לאדון, אלא במובן רחב יותר. העבדות היא תופעה שלא ניתן לבטל באיסור גורף. זה נכון במישור הכללי, אבל במישור הפרטי של העבד יש לשאול - האם הוא נסחף אחרי התופעה או שיש לו את היכולת להבין את הגנות שיש בה, ומתוך כך לדחות אותה? גם אם לא הצלחנו למגר את תופעת העבדות, יש לאדם את היכולת ואת החירות לבחור שלא לקחת בה חלק.
זו שאלה שמגדירה את מרחב האחריות שלנו כעבדי ה' ומתוך כך - את עצם חירותנו! היכולת של אדם פרטי לבלום את התופעות השליליות ולהעלימן מהחברה היא אפסית, אבל בהחלט יש בידיו את הבחירה שלא לאמץ לעצמו את ההתנהגויות המקולקלות. "'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים" - עבד ה' הוא אדם בעל עמוד שדרה רוחני וערכי שמאפשר לו שלא להסחף אחרי כוחות המציאות והחברה.
נראה שמשום כך התורה מפנה את טענתה כלפי העבד ולא כלפי האדון. הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים והסיר מעליו את משעבדיו. בנקודה זו מעבירה התורה את האחריות על דרגת החירות מהמשעבד למשועבד, כי בכך מצויה בעיקר בחירתו של האדם - האם הוא מסוגל לנהל את חייו על פי עקרונות וערכים מוחלטים, או שהוא משעבד את עצמו לאחרים ומאפשר להם להכתיב לו את דרכו.
עבד עברי ואמה עבריה
אבל התורה מגדירה למוסד העבדות גם אופק של חירות. התורה ממשיכה בדיני אמה עבריה (כא, ז):
וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים.
בשתי הפרשיות ישנן הרבה אפשרויות - שבעה מתוך עשרת הפסוקים המרכיבים אותן פותחים במילה "אם". אבל עיון בפסוקים מלמד שבזה פחות או יותר מסתכם הדמיון ביניהן. נציין תחילה שני הבדלים.
הראשון - פרשת עבד עברי פותחת בקניית העבד על ידי האדון, לעומת זאת, פרשת אמה עבריה פותחת במכירתה על ידי אביה. בהתאם לכך, המילה "אדון" מוזכרת בפרשת עבד עברי חמש פעמים, ואילו בפרשת אמה העבריה פעם אחת בלבד. הבדל שני - בפרשת עבד עברי המסלולים תלויים בעיקר בעבד (פס' ג-ה): "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא... אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא... וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד...". באמה עבריה כל האפשרויות והיוזמה נתונות בידיו של האדון (פס' ח-יא): "אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ... וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה... אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ... וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ...". מה פשר ההבדלים?
מעבדות למשפחה
נראה שהתשובה לכך טמונה במושג שנוכח מאד בשתי הפרשות - הנישואין. אצל העבד נאמר (פס' ג-ה): "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה... אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי... ". אצל האמה (פס' ח-יא): "אֲשֶׁר לא יְעָדָהּ (=לצורך נישואין)... וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה... אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ... ".
אבל גם בזה יש הבדל בין העבד והאמה, שמסביר את העניין. אצל העבד מודגשת המשפחה שיש לו בחוץ - "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו", בבית האדון הוא אינו אמור להקים משפחה - "אם אדוניו יתן לו אשה... האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו". באמה המטרה היא להפוך את העבדות לנישואין לאדון או לבנו במצוות הייעוד, ורק אם אף אחת מאפשרויות הייעוד לא הצליחה, היא יוצאת.
לכן, המלצת התורה לעבד היא "יצא לחופשי חנם" - מטרת העבדות היא פרנסה בלבד, אתה הוא צריך לחזור לביתו ולחייו. אם הוא בוחר למסד את העבדות הוא מגונה על שקנה אדון לעצמו. עצם המכירה שנועדה כמכשיר זמני לשיקום חייו אינה נושאת משמעות כזאת. מאידך לאמה נאמר - "לא תצא כצאת העבדים". היא אמורה למצוא בבית האדון את ביתה, ולהפוך מאמה לאשה. לכן אצל העבד האדון לעולם נשאר אדון, עליו מצווה התורה לכבד את רצונותיו של העבד. אצל האמה, שאביה נאלץ למכור אותה, האדון אינו נקרא אדון, שהרי הוא אמור להעניק לה בית כבעל.
נמצא שההיפוך בין הפרשות נובע מכך שהן מציעות מסלולים שונים לאיש ולאשה על מנת להגיע אל אותה המטרה של הנישואין. ניתן לראות עד כמה התורה מבקשת לרוקן מתוכן את העבדות ולתעל אותה לתכלית של מוסד המשפחה, בה האדם בונה את ביתו שלו. הגאולה מהעבדות המוחקת את זהותו של האדם היא בהשתייכות המשפחתית, המעניקה לו בית, זהות ושייכות. התורה פותחת את רשימת המצוות ברעיון המהפכני שמנתב גם את מוסד העבדות לבניין המשפחה ובונה ממנו את אבני הבניין של החירות.
שבת שלום,
שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל