פסוקו של יום
עזריה אריאל
תהלים פרק ל פסוק ו
כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ, חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ, בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.
בפעם הקודמת עסקנו בשאלה: האם אכן אפו וחמתו של הקב"ה הם רגע בלבד?
פרשנים והוגי דעות עסקו בשאלה זו, ונביא לקט מתשובותיהם:
א. ה"רגע" הוא יחסי. בלשון המלבי"ם (ישעיהו נד, ז): "ברגע קטן עזבתיך. דע, כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה [אלא] רק רגע קטן, לעומת גודל התשועה אחר כך, כי 'ברחמיך גדולים אקבצך'". וקדמו רבנו סעדיה גאון ('אמונות ודעות', מאמר ח): "ודימה מה שעבר עלינו לרגע קטן". וכך בפירוש הספורנו לפסוק שלנו: "כי רגע באפו - כי אמנם שהגלות ארוך הוא, כרגע בערך אל הגאולה העתידה, שתהיה לנצח".
לא קל לקבל תשובה כזו אחרי אלפיים שנות גלות. למעשה, כדי לקבל תשובה כזו צריך להפנים תחילה את המשנה באבות (פ"ד מט"ז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". אעיר בקצרה, ש"העולם הבא" (כפי שהרחיב הרמב"ן ב'שער הגמול') איננו 'עולם הנשמות' אליו מגיעה הנשמה לאחר הפטירה, אלא 'עולם התחייה', צורה מסוימת עתידית ומשוכללת של קיום בעולמנו זה.
ההבדל בין ה"רגע באפו" לבין ה"חיים ברצונו" איננו רק כמותי, במשך הזמן, אלא בעיקר איכותי, כלשון בעל 'בינה לעיתים' (דרוש ס): "כי כל ההווה בעולם הזה, הן לטוב הן להפכו, מהבל ימעט, להיותו חולף ואבד, אצל המושג לעולם הבא. ולכן אמר כי כשעזבם ה' היה ברגע בלבד, שהוא זמן מעט - הכמות מאוד, וזולת זה הוא קטן האיכות, מצד עצם ומהות העזיבה, שהיא בענייני העולם הזה... שלא היה כן אצל הרחמים, שלא בלבד היו רחמים שהם רבים מצד הכמות, אבל היו גם כן גדולים כפי איכותם, שהם לחיי עד... בחסד עולמי ונצח, שהוא בעולם הבא, כי כן היא מידת טובו".
ב. הכעס נמשך רק רגע, אבל התוצאה ממנו מתמשכת. כך, למשל, בפירוש האלשיך בישעיהו נד: "ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו יתברך את האויבים בבית המקדש... ואז באותו רגע התחזקו ויבואו". ובדברי רבי צדוק הכהן (פרי צדיק, פרשת ראה, ט): "ברגע קטן עזבתיך ותיכף התחיל ה' יתברך לתקנא תבירא" [=לתקן את השבור].
ג. "רגע באפו" איננו תיאור למשך זמן הכעס, אלא למשך הזמן של הסיבה לכעס. "כי רגע באפו חיים ברצונו, דאדם בשביל רגע אחד שחוטא בשביל הנאת עצמו - נעזב מהקב"ה עד עולם, ואחר כך, לקבץ הניצוצות שנפלו על ידי העבירה זאת, צריך רחמים גדולים" (תפארת שלמה, ליקוטים).
נסיים ברעיון מדרשי מיוחד על היחס בין ה"רגע באפו" לבין ה"חיים ברצונו": גם תוך כדי הכעס מתגלה רצון ה' בחיים: "מידת בשר ודם, כשהוא בכעס - אינו ברצון, וכשהוא ברצון - אינו בכעס, אבל הקב"ה, כשהוא בכעס - בתוך כעסו הוא מתרצה, שנאמר: כי רגע באפו חיים ברצונו" (מדרש תהלים, ב).
הלכה יומית
שאלה: האם מותר לכתוב את שם הילד על הציצית?
תשובה: אין בעיה. הבגד עצמו אינו מצווה אלא חוטי הציצית, ואין זה משנה מה צבע הבגד ומה רשום עליו.
עזריה אריאל
תהלים פרק ל פסוק ז
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם:
כשהייתי בשלווה, חשבתי שלא אתמוטט לעולם. [מה שמתברר כלא נכון, בפסוק הבא: ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל.]
אָמַרְתִּי - "אמירה" בתנ"ך איננה דווקא בפה, אלא גם במחשבה בלבד, כמו בבראשית (כא, טז, לגבי הגר): "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ". ושם (לח, יא) לגבי יהודה ותמר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו"; האמירה הראשונה היא בפה, ו עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" הוא רק התירוץ, והנימוק האמיתי שלא נאמר הוא מה ש"כִּי אָמַר" בלבו [כך יוצא לפי רש"י שם, והרמב"ן חולק]. ובשמות (יג, יז): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה", נראה שהדבר לא נאמר בפירוש למשה באותה שעה. לדוגמאות נוספות ראו במדבר טז, לד, רות ד, ד).
למה זה חשוב? העניין חשוב כאן לא רק לצורך הדיוק הפרשני אלא גם במהות. הביטחון העצמי השחצני "בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" עד כדי אמירה בפה איננו דבר כל כך מצוי. לעומת זאת מחשבה ותודעה ש"לא זה לא יקרה", "אני מחוסן", היא מחשבה שקיימת אצל אנשים רבים, עד שבשניה אחת הם מגלים להפתעתם שהם בשר ודם כמו כולם. לדוגמא: עישון, מתוך הנחה שהסטטיסטיקה המקשרת בין עישון לסרטן תדלג עלי משום מה...
בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם - ההתמוטטות המדוברת היא בתחום הגופני, כפירוש אבן עזרא: "כאשר יקרה לבריא בגופו ובחזקתו, שיחשוב שככה יהיה תמיד ולא יבוא לו חולי שיחלש כחו". וגם ברוחניות (רד"ק): "הייתי חושב בעצמי שלא אמוט ולא אחטא לעולם, כי חשבתי שלא יהיה כח ביצר הרע להטותי מן הדרך הטובה, כי שכלי היה גובר על טבעי. והייתי מתפאר בזה בעצמי".
על כגון זה אמרו חכמים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", ומכאן החובה על האדם שלא להעמיד את עצמו בנסיונות מתוך מחשבה ש"הוא מחוסן".
בַּל - המילה "בַּל" מקובלת בימינו, וגם בלשון חז"ל, במובן של איסור, "אַל" ("בל תשחית"). אך בתנ"ך היא מופיעה גם כמילת שלילה עובדתית, כמו בפסוק כאן. כמו כן בתהלים (קמז, כ): "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ" מתורגם: "לא הודעינון", לא הודיע להם, ולא כציווי (ראו גם בישעיהו לג, כא, שם לה, ט; וצריך עיון בגמרא בחגיגה יג ע"א, שלכאורה לומדת איסור מ"בל ידעום" - אולי כאסמכתא בלבד).
הלכה יומית לבין המצרים – מהלכות בניין בית המקדש
מצוות עשה לבנות את בית המקדש. המשמעות של ההגדרה "מצוות עשה" היא, שבכל דור ודור שבו הדבר אפשרי - חובה עלינו לעשות זאת. קיימת דעה מסוימת שהמקדש ירד מן השמיים, אבל הדעה המרכזית בפשט התנ"ך ודברי חז"ל היא שהמקדש ייבנה בידי אדם. גם על פי השיטה האמורה, זוהי אפשרות בלבד ואין בה פטור מעשייה אנושית.
עזריה אריאל
תהלים פרק ל פסוק ח
ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל:
זאת המסקנה, לעומת המחשבה בפסוק הקודם: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם", שעמידת האדם היא ברצון ה', וכאשר הקב"ה מסתיר פניו הוא מאבד את שלוותו.
הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז - העמדת להר שלי, עוצמתי, את העוז. ההר משמש בלשון המקרא כביטוי לעוצמה וגדולה. כך, למשל, מתפלל דוד על תקופת שלמה בנו (תהלים עב, א-ד): "לִשְׁלֹמֹה, אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ. יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט. יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה. יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם, יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק". כלומר, המעמדות הגבוהים בעם ינצלו את מעמדם לטובת החלשים ולא לניצולם (מעין זה ברד"ק שם: מלכי הגויים סביב יחיו בשלום עם ישראל). והנביא מיכה (פרק ו, א-ב): "שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר ה' אֹמֵר: קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ [אלשיך: "ריב את ההרים - הוא את הגדולים שבישראל, ועל ידי כן ותשמענה הגבעות, הם הנמוכים מהם, קולך"]. שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ, כִּי רִיב לַה' עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח". אולי אפשר לפרש כך גם את תהלים קכא, א: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"; ציפיתי להיעזר באח"מים, והתברר שעזרי מעם ה'. וכך גם אולי בתהלים קכה, ב: "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם"; יש סביב ירושלים עמים חזקים, אבל ה' סביב לעמו ומגן מפניהם (ראו גם תהלים צז, ה וברד"ק, וכן קמד, ה וברד"ק).
הדימוי להר משמעותי כאן במיוחד, משום שהוא מבטא את שלוות האדם. ההר נראה יציב, שוקט ובוטח, מי יכול להזיז אותו ממקומו?
הָיִיתִי נִבְהָל - הבהלה בתנ"ך איננה רק פחד, אלא קשורה גם לתנועה מהירה ופזיזה, שהרבה פעמים היא תוצאת הפחד, אבל לא תמיד. דוגמאות: בקהלת (א, ה): "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", וכן שם (ז, ט): "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס" (וראו גם שם ח, ב-ג). ובמגילת אסתר כמה פעמים: "וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ" (ב, ט); "עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר" (ו, יד); "הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (ח, יד). ראו גם דברי הימים-ב כו, כ; לה, כא.
אולי זו הכוונה גם במופע הראשון של בהלה בתנ"ך: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". הבהלה גרמה להם להתרחק, ולכן ביקש שישובו ויתקרבו.
בהקשר של הפרק שלנו, נמצא ש"נִבְהָל" הוא ההיפך הגמור מ"הַרְרִי": פחד המביא לבריחה, לעומת השלווה והעמידה האין-סופית במקום בדימוי העצמי כ"הר".
הלכה יומית – לבין המצרים
הפעם הראשונה שבה הוקם בית המקדש הייתה כבר במשכן במדבר סיני, ככתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ". הדבר משמעותי כהגדרה הלכתית, משום שהמבנה של המשכן הוא האב-טיפוס של בית המקדש.
כך כותב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א, ה): "מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה', מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִין בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת... שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ [כלומר, כקיום למצווה זו], וְהָיָה לְפִי שָׁעָה... וְאֵלּוּ הֵם הַדְּבָרִים שֶׁהֵם עִקָּר בְּבִנְיַן הַבַּיִת: עוֹשִׂין בּוֹ קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְיִהְיֶה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ מָקוֹם אֶחָד וְהוּא הַנִּקְרָא 'אוּלָם', וּשְׁלָשְׁתָּן נִקְרָאִין 'הֵיכָל'. וְעוֹשִׂין מְחִצָּה אַחֶרֶת סָבִיב לַהֵיכָל, רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ, כְּעֵין קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר. וְכָל הַמֻּקָּף בִּמְחִצָּה זוֹ, שֶׁהִיא כְּעֵין חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, הוּא הַנִּקְרָא 'עֲזָרָה'. וְהַכֹּל נִקְרָא 'מִקְדָּשׁ'". [יש להרחיב בשאלה: היכן היתה במשכן המקבילה ל"אולם"? יש אומרים: במסך הפתח למשכן].
עזריה אריאל
שבת שלום ובשורות טובות לכולם!
תהלים פרק ל פסוק ט
אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן:
בעקבות הבהלה שבפסוק הקודם, שמגיעה כאשר האדם מתוודע לשבריריות מצבו, מגיעה הקריאה והתחינה אל ה'.
בפסוק זה שני שמות ה': הראשון הוא "השם המפורש", שכותבים בי' ה' ו' ה' ומבטאים בפה כ"אֲדֹנָי", והשני הוא "אֲדֹנָי" גם בכתיבתו. המפרשים עומדים על כך שגם פרשת "ואתחנן" מתחילה כך: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ...".
מה פשר ההבדל בין שני השמות? מסביר רבי שמואל בן חפני (מתקופת הגאונים, מובא באבודרהם בפתיחה לתפילת שמונה עשרה): שם ה' הרגיל מובנו שהקב"ה הוא מהווה את כל הבריאה, ואילו "שם אדנות" מתייחס לכך שהקב"ה הוא האדון ה'אישי' שלי (והוא נאמר בלשון רבים, כמו 'האדונים שלי', כדרך כבוד, כמקובל בפנייה של כבוד כפי שאומרים לאח"מים "שלום עליכם" או "ברוכים הבאים". כך גם בפסוק במלאכי א, ו: "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי - אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי - אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת"). ובלשונו: "וכן אמרו 'אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן' הראשון [נכתב] ביו"ד הא והשני [נכתב] אל"ף דל"ת, ירצה לומר שאני קורא אליך לשני עניינים: בעבור שאתה אדון כל הנבראים, ובעבור שאתה אדוני אני בעצמי, וכבר הטבת אליהם בכלל ואלי בפרט" (לביאורים נוספים להבדל בין השמות על פי הסוד והחסידות ראו רבנו בחיי בראשית יב, ח, ריקאנטי שמות לב, יא, ו'אגרא דפרקא' אות שמא).
הווי אומר: תפילת האדם בצרתו כוללת שני מרכיבים: קריאה לה' כבורא כל העולם ומנהיגו, וקריאה אישית כעבד לאדוניו. התחינה, שיש בה יותר מימד של התבטלות עצמית, מתאימה יותר לפנייה אל האדון. גם מילולית, "אֶתְחַנָּן" מתקשר גם ל"אמצא חן בעיניך".
הפסוק הזה 'תופס אותנו' היום, יום שבו המצב הבטחוני מעביר אותנו הילוך מתחושת שלווה יחסית אל מתח גבוה יותר והפנמה של שבריריות גורלו של אדם. הבה נתעל אותו לקריאה וזעקה מעומק הלב, ובעזרת ה' אלוקי מערכות ישראל נביס את אויבינו וישובו כל חיילינו בשלום לביתם.
הלכה יומית – מלחמה בשבת
נאמר בתורה (דברים כ, יט-כ): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ... וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". מפסוק זה למד שמאי הזקן (בבלי שבת יט ע"א וירושלמי שם פ"א ה"ח): "עד רדתה – אפילו בשבת". המפרשים מסבירים שיש כאן היתר רחב יותר מאשר הדין הרגיל של פיקוח נפש: גם אם אין כעת סכנה ישירה, מותר להמשיך ולתקוף את האויב בשבת עד למיגורו.
עזריה אריאל
תהלים פרק ל פסוק י
מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ:
מַה בֶּצַע - מה הרווח והתועלת. בדומה לכך במכירת יוסף (בראשית לז, כו): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ". ובספר מלאכי (ג, יד): "אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת". לפעמים המילה "בֶּצַע" משמשת לנטילת ממון שלא כדין, כמו (שמות יח, כא): "אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", אך המובן המקורי הוא רווח 'נייטרלי'.
בְּדָמִי - רוב המפרשים: בשפך דמי, שאמות (אם כי לכאורה הפרק עוסק במחלה, "שוועתי אליך ותרפאני", ולא במוות במלחמה), או: באבוד נפשי (דברים יב, כג): "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ". פירוש מעניין במלבי"ם: בְּדָמִי - בדמימתי, שתיקתי, כאילו כתוב "בְּדֳמִי" (בחטף קמץ, שנקרא כמו בְּדוׂמִי). גם לדעתו הכוונה למוות, אבל המשורר מתייחס למוות מההיבט של השתיקה והפסקת התנועה והפעילות. הפירוש מתאים מאוד להקשר של המשך הפסוק וגם לפסוק המסיים: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ".
בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת - שוחה, ובהשאלה: קבר. [לפירוש ש"בְּדָמִי" הוא שפך הדם, יש כאן כפל לשון, ואילו פירוש המלבים: בדמימתי כתוצאה מרדתי אל שחת.]
הֲיוֹדְךָ עָפָר, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ? - הה' ב"הֲיוֹדְךָ" ו"הֲיַגִּיד" היא ה' השאלה, האם יודך העפר, האם יגיד את האמת שלך?
הפסוק מתאר את תחושת האדם העומד על סף המוות, והסכנה מעמידה אותו בבהירות על תכלית החיים וערכם הנצחי: ההודאה לה' והגדת אמיתו. הגדת אמיתו של ה' יכולה להיות במגוון דרכים, לאו דווקא באמירה בפה. חיים בעולם הזה לאור תורת ה' שיש בהם קידוש השם בחיים, יכולים להיות "הגדת האמת" יותר מהרבה דיבורים.
שנזכה לקידוש השם בחיינו בלבד!
הלכה יומית – לבין המצרים – מהלכות בית הבחירה
כלי השרת העיקריים במקדש: מזבח העולה, הנמצא בחצר המקדש, ה"עזרה" (שמותיו האחרים: המזבח החיצון, מזבח הנחושת – במשכן). כיור נחושת לקידוש ידיים ורגלים לפני עבודת הקרבנות, גם הוא בחצר. מזבח הקטורת, באמצע ההיכל (שמותיו האחרים: המזבח הפנימי, מזבח הזהב). שולחן לחם הפנים בהיכל, מנורת הזהב שבהיכל, וארון הברית בקדש הקדשים.