לולא הנקודה באות ו׳ הייתי סובר כמו שכתבת, והייתי דוחק שמפני רגלה הארוכה של האות ע׳ לא יכול היה הנקדן לסמן את הקמץ מתחת לו׳, אע״פ שקשה מאד לטעון כך, כי היה יכול לכתוב את הקמץ מ״מ אחד למטה יותר ואז היה יכול להזיזו שמאלה מתחת לו׳. אבל הנקודה באות ו׳ אינה מותירה לי ספק בכך שהנקדן שכתבה התכוון למחוק את האות ו׳, שהרי כך דרכו (יש מאות דוגמאות: כמעט תמיד "קָוּדְשין", "אָוּהֳליאב", "חֳוּלף", ועוד).אגב, דוגמה דומה בכת״י קאופמן של המשנה (39v):
ועל שאלת ההיגיון, קודם כל יש להקדים שמה שחשוב זה המסורת, ורק אח״כ אפשר לחפש לה היגיון, ואם לא מצאנו אין זה משנה (אם ריק הוא, מכם). במקרה שלנו, דווקא יש: 1) מפני הדמיון עם לשון רצון. 2) מה ההיגיון באות ו׳ בכלל? אם השורש הוא רע״י, היה צפוי "רַעֲיָתָא" (איני מתייחס כאן לאות ת׳ שהיא בעצמה תעלומה, אמנם מצינו גם בעברית אב־אבות), ומדוע חילוף העיצורים י־ו יהיה עדיף על פני כיווץ הדיפטונג AIA>A? אותו כיווץ דיפטונג השפיע על נטיית פעלי ל״י הן בעברית הן בערבית, כך שבמקום בַּנַיַ (עם תנועה קצרה סופית) קיבלנו בָּנָה (עם כיווץ דיפטונג והארכה פרטונית).
בברכה