פ 008225/03 מדינת ישראל נגד סרגיי פונטוס

[Joseph Eldor]

 

הקלק כאן להגעה למופע הראשון

נבו הוצאה לאור

בתי המשפט

פ  008225/03			בית משפט מחוזי באר שבע
10/07/2007		תאריך:		כב' השופט נ. זלוצ'ובר		בפני:

 

		מדינת ישראל			בעניין:
המאשימה		עו"ד אביבה חצרוני מפמ"ד		ע"י ב"כ
		נ  ג  ד
		סרגיי פונטוס
הנאשם		עו"ד רוברט בראל		ע"י ב"כ

 

להחלטה במחוזי (2003-12-07): בש 21370/03 מדינת ישראל נ' סרגיי פונטוס שופטים: רחל ברקאי עו"ד: חצרוני, זילברשלג

להחלטה בשלום (2003-08-18): מ 002642/03 מדינת ישראל נ' ד"ר סרגיי פונטוס שופטים: יעקב שפסר עו"ד: 

מיני-רציו:

°

* עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה

°

* עונשין – עבירות – חבלה חמורה

°

* עונשין – עבירות – מעשה פזיזות ורשלנות

°

* עונשין – עבירות – הדחה בעדות

°

* עונשין – עבירות – הדחה בחקירה

°

* ראיות – מומחים – הסתמכות בית-המשפט עליהם

°

* ראיות – ראיות נסיבתיות – משקלן

°

* ראיות – בדיקת דנא – משקלה

°

כנגד הנאשם שעבד כרופא מתמחה בחטיבת ההרדמה וטיפול נמרץ בביה"ח סורוקה, הוגש כתב אישום, המייחס לו 34 עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירת הפצת מחלה במזיד, גניבה בידי עובד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, מעשה פזיזות ורשלנות, החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית וכן אישום שני של הדחה בעדות באמצעות איומים והפחדה והפרת הוראה חוקית.

°

עפ"י הנטען, בתקופת עבודתו נשא הנאשם את נגיף הצהבת מסוג Hepatitis C והיה מכור לסם מסוכן מסוג Fentanyl המשמש כסם הרדמה בביה"ח. הנאשם נהג להזריק לעצמו את הסם במהלך העבודה, תוך שהוא עושה שימוש במזרק אחד להזרקת הסם לגופו ולחוליו גם יחד ובדרך זו כך נטען, הדביק כ- 34 חולים בנגיף אותו נשא. כמו כן, לאחר הגשת כתב האישום הראשון כששוחרר למעצר בית מלא בתנאי שלא יהיה בקשר עם מטופלים או עם עובדים ב"סורוקה" פנה לרופא אחר וניסה להניעו לחזור בו מן ההודעה שמסר למשטרה. הנאשם מודה כי הוא נושא את הנגיף, שהינו מכור לסם. אולם לטענתו לא הזריק את הסם לעצמו במהלך העבודה וכי הוא אינו הגורם להדבקת החולים בנגיף.

°

.

°

ביהמ"ש המחוזי, הרשיע את הנאשם ב-25 עבירות של חבלה חמורה, עבירת הפצת מחלה במזיד, גניבה בידי עובד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, מעשה פזיזות ורשלנות, הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית – עבירות בניגוד לסעיפים 333, 218 סיפא, 391, 425, 338(7) ו- (9), 245(ב) ו-287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. וכן החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית- עבירה בניגוד לסעיף 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

°

בנוגע לאישום הראשון, הוכח כי הנאשם גרם להדבקת מטופליו בנגיף(לאור שקריו של הנאשם, עדות המומחים והראיות הנסיבתיות). אולם, ביהמ"ש זיכה את הנאשם, מחמת הספק, מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש הטיל ספק בראייתו מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי לגרום לחולים חבלה. ולפיכך נקבע שלא התקיים היסוד הנפשי מסוג "כוונה" כנדרש עפ"י הסעיף.

°

יחד עם זאת, נקבע, כי התביעה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את יתר העבירות בהן הואשם באישום הראשון ובנוסף שביצע 25 עבירות של חבלה חמורה. (היסוד הנפשי הנדרש בה הוא פזיזות. ובעניינו, אין ספק שהנאשם הראה אדישות לתוצאות האפשריות להן היה מודע).

°

יצויין כי ביהמ"ש זיכה מחמת הספק, מעבירת החבלה חמורה לגבי חולים ב -Hepatitis C 2AC שלא הוכח ביחס אליהם שהנאשם טיפל בהם, או שהוכח שהנאשם טיפל בהם, אך הם לא מופיעים בת/20 – ריכוז החולים שהווירוס בדמם זהה לווירוס בדמו של הנאשם, עפ"י קביעת המומחים.

°

בנוגע לעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות: ביהמ"ש קבע שהנאשם בהיותו רופא במהלך מתן טיפול רפואי או כירורגי, סטה מרמת הזהירות הסבירה שנדרשת מרופא ובמיוחד ממתמחה בהרדמה, במידה ובאופן שיש בהם כדי ליצור סיכון בלתי סביר לחייהם של מטופליו או סיכון של גרם חבלה לגופם, בכך שיצא לעיתים תכופות לשירותים על מנת להזריק לעצמו Fentanyl לפני, אחרי ובמהלך ניתוחים, בכך שלעיתים הותיר את המטופלים ללא השגחה רפואית עת יצא לשירותים בלי שקרא לרופא מחליף והגם שהחולים נזקקו לטיפול ומעקב צמוד של רופא, בכך שהתהלך רדום ולא ערני בבית החולים בזמן שעות העבודה, במספר הזדמנויות, לרבות במהלך ביקור רופאים, במהלך הניתוחים ובעת עבודתו בטיפול נמרץ.

°

 

°

בנוגע לאישום השני, זוכה הנאשם מעבירת הדחה בעדות (נמצא כי היא אינה מתאימה לנסיבות), אולם נקבע כי ניתן להרשיעו בעבירה של הדחה בחקירה.

הכרעת דין

 

1.   כתב האישום

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו 31 עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירת הפצת מחלה במזיד, גניבה בידי עובד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ומעשה פזיזות ורשלנות - עבירות בניגוד לסעיפים 329(א)(1), 218 סיפא, 391, 425, 338(7) ו- (9) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, וכן החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית - עבירה בניגוד לסעיף 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג- 1973. ביום 18/03/04 תוקן כתב האישום, כך שהוספו שלוש עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואישום נוסף המייחס לנאשם עבירות הדחה בעדות באמצעות איומים והפחדה והפרת הוראה חוקית - עבירות בניגוד לסעיפים  246(ב) ו- 287  לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

 

        על פי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום המתוקן, הנאשם בתקופה שבין 06/01 ועד 04/03 עבד כרופא מתמחה בחטיבת ההרדמה וטיפול נמרץ במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע (להלן: "סורוקה"). בתקופה המתוארת, נשא הנאשם את נגיף הצהבת מסוג Hepatitis C והיה מכור לסם מסוכן מסוג Fentanyl.

הנאשם, הזמין  מבית המרקחת של בית החולים אמפולות של הסם האמור, בכמויות גדולות מעבר לנדרש לצורך  עבודתו כרופא מרדים ובשווי של יותר מאלף ₪ לשם צריכתו העצמית.

הנאשם נהג להזריק את הסם במהלך שעות העבודה עד כ- 25 פעמים מדי יממה, על אף שהסם היה רכוש בית החולים ונועד לצורכי הרדמה. בין החודשים פברואר ועד אפריל 2003, נטען, כי הנאשם נהג להזריק סם, כאמור, בשירותי הרופאים והסגל של המחלקה לטיפול נמרץ, בעודו מתיז מדמו לעבר האריחים והאסלה ומשליך פיסות צמר גפן ומדבקות נגועות בדמו המזוהם במקומות שונים בחדר השירותים. כל זאת עשה הנאשם על אף שידע שהינו נושא הנגיף האמור וכי דרך ההדבקה בו  היא דרך הדם.

בנוסף לאמור, במהלך עבודתו בחדרי הניתוח, עשה הנאשם שימוש במזרק אחד להזרקת הסם לגופו ולחוליו גם יחד, תוך שהוא מזהם את המזרק בדמו הנגוע ואחר כך משתמש בו בשנית להזרקה לחולים.  הנאשם, כך נטען,  הדביק בדרך זו כ-  34 חולים.

לטענת התביעה, בסיכומיה, הנאשם הדביק את החולים בדרך הבאה:

הנאשם שאב באמצעות מזרק ומחט מאמפולה Fentanyl והזריק אותו לעצמו, לאחר מכן עם אותו מזרק, שזוהם בדמו, הזריק לחולים את יתרת החומר. לחילופין, טוענת התביעה, כי יתכן שהנאשם זיהם בדמו את ה Fentanyl שבאמפולה, לאחר שהזריק לעצמו, ושאב שוב את יתרת החומר שהספיק להזדהם בדמו, בשביל החולים.

 

על פי האישום השני שבכתב האישום המתוקן, ביום 28/11/03 הפר הנאשם, עת היה במעצר בית בשל האירועים נשוא תיק זה,  את תנאי שחרורו לפיהם, בין היתר, נאסר עליו ליצור קשר כלשהו, בין ישיר ובין עקיף, עם מי מהמעורבים בפרשה, לרבות עובדי בית החולים "סורוקה". חרף האיסור, התקשר הנאשם לאחד מעדי התביעה, ד"ר איליה צ'ורני, שהוא עובד בית החולים והאשימו בכך ששיקר בהודעותיו במשטרה, קיללו ואיים עליו באומרו: "אתה עוד תראה מה זה להעיד נגדי". לאחר מכן, הנאשם ניסה מספר פעמים  להתקשר אל העד, אולם העד בשל פחדיו, לא ענה לטלפון.

 

2.  העדים        

מטעם התביעה העידו עדים, שהינם ברובם, אנשי רפואה. בחלקם אנשי הסגל הרפואי של בית החולים  "סורוקה", אשר העידו באשר להתנהגותו של הנאשם והשתלשלות האירועים במקרה דנן, וחלקם האחר העידו כעדים מומחים בתחום גסטרואנטרולוגיה, מחלות הכבד, מומחים בווירולוגיה וההרדמה ועוד. כמו כן, הוגשה חוות דעתו של פרופ' מוטרו, סטטיסטיקאי שבחן היבטים הסתברותיים בנתוני הימצאותו של הנגיף בקרב נבדקים שטופלו ע"י הנאשם ביחס לאלה שטופלו ע"י רופאים אחרים. מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד.

 

3.  תשובת הנאשם לכתב האישום    

הנאשם מודה בכך שהוא נשא וירוס Hepatitis מסוגC  וכי השתמש בסם מסוכן מסוג Fentanyl בכלל ובמהלך עבודתו בפרט. הנאשם גם לא מכחיש, כי במהלך התקופה קיבל לידיו מבית המרקחת אמפולות המכילות Fentanyl וכי השתמש לשימושו הפרטי בחלק מהסם בשירותי הסגל של המחלקה לטיפול נמרץ.

ביום 27.2.05, בעמ' 20 לפרוטוקול, הודה הנאשם גם בסעיף 8 לכתב האישום לפיו זיהם בדמו את שירותי בית החולים, עת שהזריק לעצמו מהסם וזאת על אף שידוע לו, כי דרך ההדבקה הנפוצה ביותר של המחלה הינה דרך הדם. לעניין סע' 11 לכתב האישום – הודה בכך שנדבקו 34 חולים, אך הכחיש כל קשר להדבקתם. לגבי סעיף 12 לכתב האישום – הודה בכך שגנב אמפולות ממעבידו, אולם הכחיש שהיה נתון להשפעת סם בזמן עבודתו. בנוסף, הנאשם הודה באמור בסעיף 13 לכתב האישום, דהיינו, שנהג במילוי תפקידו, במעשיו האמורים, בהפרת אמונים הפוגעת בקופת החולים ובבית החולים "סורוקה".

 

לעניין האישום השני, הנאשם מודה בכך ששוחח עם עד התביעה, ד"ר איליה צ'ורני ובכך הפר את תנאי שחרורו, אולם הוא מכחיש את שנטען לגבי תוכן השיחה ואת ניסיונותיו להניעו לחזור בו מן ההודעה שמסר למשטרה.

 

4. האישום שני:

המחלוקות לגבי אישום זה, פשוטות יחסית, ועל כן נקדים את הדיון בו.

 

ע.ת. 16, ד"ר איליה צ'ורני, רופא בכיר בהרדמה וברפואה דחופה בבית החולים "סורוקה"

העיד, כי ב-28/11/03 בשעות הערב התקשר אליו הנאשם שעל פי קולו, כך סבר העד, היה שתוי. הנאשם החל לקללו ולאיים עליו בשפה הרוסית על שמסר נגדו אמרה במשטרה, ובין היתר, אמר לו "אתה עוד תראה מה זה להעיד נגדי". העד סיפר שהנאשם רצה לפגוש אותו בארבע עיניים, לדבריו, זהו איום בשפה הרוסית שמשמעותו - להכות.

לאחר מכן, ניסה הנאשם להתקשר עוד מספר פעמים, אך העד לא ענה לשיחות הטלפון.

יצוין, כי שיחה זו התנהלה לאחר השיחה בה העד התקשר לנאשם מהמשטרה, לבקשת המשטרה וכששוטרים מאזינים לשיחה (שיחה מיום 24/09/03, תימלולה ת/38), וככל הנראה, דבר זה התגלה לנאשם.

פחדו של העד ניכר גם בת/35, דו"ח זיכרון דברים מיום 29/11/03 אותו כתב רס"ב חיים דידי, אשר שוחח עם העד ביום שיחתו עם הנאשם והודיעו, כי הוא עצר את הנאשם. העד אמר לו:

 

"דידי אני מאד מפחד על המשפחה שלי כי סרגי פונטוס הוא אדם מסוכן ויכול לפגוע בבני משפחתי והוא יודע היכן אני גר."

 

מת/34 פלט שיחות מטלפון המירס של הנאשם עולה, כי נעשו מספר שיחות למספר טלפון סלולארי 055715789, מספרו של העד, ב- 28/11/03, בין היתר, שיחה בשעה 00:17:30 עד 00:20:11 ולאחריה שלוש שיחות שאורכן לא עולה על מס' שניות.

 

כאמור, הנאשם הודה ששוחח עם עד התביעה, ד"ר איליה צ'ורני ובכך הפר את תנאי שחרורו לפיהם נאסר עליו ליצור קשר "ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה, לרבות עדים פוטנציאלים, לרבות עובדי בית החולים 'סורוקה'..." (ראה ת/49, ת/50), אולם הוא מכחיש את שנטען לגבי תוכן השיחה ואת ניסיונותיו להניעו לחזור בו מן ההודעה שמסר למשטרה. למרות האמור, בעמ' 144 בשורה 13 לפרוטוקול, הודה הנאשם, כי התקשר לד"ר צ'ורני על מנת "...שיפסיק לשקר במשטרה". הנאשם גם הודה בת/8, כי ידע שעל פי תנאי שחרורו אסור לו לדבר על החקירה.

איני נותן אמון בדברי הנאשם. מנגד עדותו של דר' צ'ורני הותירה רושם מהימן ואני מעדיפה על עדות הנאשם.

דברי דר' צ'ורני נתמכים בדברי הנאשם עצמו ובעצם העובדה, שאין מחלוקת לגביה, שנאסר על הנאשם ליצור קשר עם דר' צ'ורני, אך הנאשם בכל זאת התקשר ועשה זאת מספר פעמים ובשעות לא שגרתיות ולנאשם לא היתה סיבה להתקשר לעד, אלא כפי שתיאר העד.

 

התביעה האשימה את הנאשם בביצוע עבירה בניגוד לסעיף 246(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, הקובע:

"246. הדחה בעדות

(א)........
(ב) המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א), בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו - מאסר תשע שנים."

 

 

 

סעיף 236 לחוק קובע:

"236. הגדרות

בסימן זה, "עדות" - אמרות בעל פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה, למעט אמרות שלא בשבועה מפי נאשם בהליך פלילי, ולרבות חוות דעת שניתנו לשם ראיה ותרגומים מפי מתרגם בהליך שיפוטי."

כבר נפסק בע"פ 551/80 מנחם ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 477 , 485-486 (1980):

"....מסכים אני, שאין היא עדות לצורך סעיף 246, אבל אינני מסכים שאין היא הודעה. סעיף 236 מדבר על עדות בהליך פלילי, או במלים אחרות בבית המשפט, ולא בהודעה למשטרה. ובסעיף 246 מדובר על שני דברים, שאחד הוא העדות בבית המשפט, והשני הוא הודעה מחוץ לבית המשפט, כגון הודעה במשטרה. אמרת הנאשם הנזכרת בסעיף 236 היא אותה אמרה, שהייתה קיימת בסעיף 116 לפקודת החוק הפלילי, 1936, שדיבר על הודעה שלא בשבועה מפי נאשם בהליך פלילי, ובמקור האנגלי "PROSECUTION INA CRIMINAL" והכוונה הייתה להודעה, שהנאשם היה רשאי למסור מתאו שלא בשבועה, דבר שבוטל בינתיים. על כל פנים אין הודעה במשטרה, בין של נחקר ובין של חשוד, בגדר עדות במובן סעיף 236."

וראה גם , יעקב קדמי, הדין בפלילים חוק העונשין, חלק שלישי, עמ' 1532 (2006).

 

לאור האמור בע"פ 551/80 הנ"ל אני קובע, כי סעיף 246 לחוק שכותרתו: "הדחה בעדות" – אינו חל עפ"י עובדות המקרה על מעשי הנאשם. הסעיף ההולם את העובדות כאן הוא סעיף

סעיף 245 לחוק הקובע:

 

"245. הדחה בחקירה

(א)     המניע אדם, או מנסה להניעו, שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר, דינו - מאסר חמש שנים.

(ב)      המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א) בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו - מאסר שבע שנים."

 

הואיל ומעשי הנאשם נעשו באיומים והפחדה, החלופה המתאימה מצויה בסעיף 245(ב).

בע"פ 551/80 מנחם ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 477, 487-488 (1980), נקבע:

"...אם כן יש להחליף את ההרשעה מעבירה על סעיף 246(ב) לעבירה על סעיף 245(ב), ואין כל מניעה לעשות כן במקרה זה, כמו שנעשה גם בע"פ 697/79 הנ"ל. אי לזאת תהיה התוצאה, שההרשעה תוחלף מעבירה על סעיף 246(ב) לעבירה על סעיף 245(ב)."

לאור כל האמור, אני קובע, כי הנאשם התקשר, כמתואר בכתב האישום לדר' צ'ורני, תוך הפרת צו של בית משפט, וניסה להניעו ולהדיחו באמצעות איום והפחדה שבחקירה על פי דין,  לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר.

 

5. ראיות התביעה ביחס לאישום הראשון:

א.    החולים שנדבקו בנגיף

הנאשם, כאמור, הודה בכך ש- 34 חולים שטופלו בביה"ח סורוקה נדבקו בנגיף (צהבת) Hepatitis מסוג C (HCV – (Hepatitis C Virus, אותו נגיף שהנאשם נושא, אלא שלדידו הוא אינו מקור ההדבקה (עמ' 20 לפרוטוקול שורה 9). מאחר ויש הסכמה לכך ש- 34 מטופלים נדבקו בנגיף, לא יפורט עניינו של כל חולה וחולה, אלא הקווים המשותפים למרבית החולים שהם כדלהלן:

1.    כולם נשאי נגיףC   Hepatitis גנוטיפ 2AC.

2.    כולם טופלו בביה"ח סורוקה משך תקופה מסוימת במהלך שנת 2002 ותחילת 2003.

3.    עפ"י גיליונות ההרדמה של החולים, כולם הורדמו ע"י הנאשם במהלך הטיפול בחדרי הניתוח השונים בביה"ח. (ביחס לחולים 32-34 ראה דיון בהמשך).

4.    אף לא אחד מהחולים נשא את הנגיף בטרם עבר טיפול בביה"ח סורוקה. לא היו עדויות

למחלה או להדבקה בטרם הטיפול בסורוקה, חלק מהחולים עברו בדיקות בטרם הטיפול ומהן עלה שלא היה הנגיף בדמם, ובנוסף הנאשם מודה שכל 34 החולים נדבקו בסורוקה, אלא שלטענתו אין לו קשר לכך.

5.    לכולם (למעט מטופל 30- אל. סא.)  הנאשם הוא שהזריק את סם ה - Fentanyl בכמויות שונות במהלך הטיפול. (ביחס לחולים 32-34, ראה דיון בהמשך). (למטופל 30- אל. סא. לא כתוב שהוזרק Fentanyl אלא בוצעה הרדמה ספינאלית).   

 

ב.  החולים 32 – 34:

החולים מס' 32 -כ.ש., מס' 33- ע.ע. ו- מס' 34 - פ.מ. שהוספו לכתב האישום המתוקן בשנית הם חולים שנדבקו בנגיף C Hepatitis, אולם אין רישום המורה שהנאשם היה הרופא המרדים בעת ניתוחם בביה"ח.

 

חולה מס' 32- כ.ש. נותחה בתאריך 15.8.02. עפ"י ת/32 טופס חלוקת הפעילות השבועית, הנאשם עבד ביום 15.08.02 בחדרי הניתוח של מחלקת א.א.ג הממוקמים במרתף, ולאחר מכן, כתורן בחדר הניתוח הגדול . ע.ת. 11, פרופ' גבריאל גורמן, מנהל מחלקת טיפול נמרץ, אישר זאת בעדותו (עמ' 92 ש' 4-5 לפרוטוקול). הנאשם אישר זאת גם כן, כאשר הוצג לו סידור העבודה ע"י ב"כ התובעת (עמ' 148, ש' 11 לפרוטוקול).

בתאריך 1.10.02 עברה החולה ניתוח נוסף. ככל הנראה, גם ביום זה עבד הנאשם, זאת על סמך הודעתה של החולה ת/56, גיליון 8, שם ציינה, כי בעלה זיהה את הנאשם בוודאות כמי שטיפל בה. לטענת החולה, הנאשם הרדים אותה רק בניתוח השני. מת/31 – תוכנית ההתמחות שיועדה לנאשם, ניתן ללמוד, כי בדיוק ביום זה החל הנאשם את התמחותו בטיפול נמרץ. ע.ת. 10, ד"ר איתן חי עם - מנהל בית החולים, העיד (עמ' 85 לפרוטוקול), כי כ.ש. הגיעה לביה"ח, על אף שלא זומנה לבדיקה וטענה, כי הנאשם השתתף בניתוחה, שכן היא ראתה אותו נכנס ויוצא מחדר ניתוח. בת/56 העדה אמרה שהנאשם הכין אותה לניתוח, אמר לה שהוא המרדים שלה והכניס לה מחט לווריד. (ע.ת. 10, הסביר שעל כן הוכנסה כ.ש. לרשימת האנשים שקשורים לנאשם, הגם שלא הופיעה כך ברישומי ביה"ח). הסנגור טען בסיכומיו, שמדובר בעדות מפי השמועה, אלא שאמרתה של העדה (ת/56 גיליון 8) הוגשה בהסכמה, וללא חקירה נגדית, וגם בעת עדותו של דר' חי עם לא הושמעה כל התנגדות. עדות זו קבילה מכח סעיף 10ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971. ראה גם יעקב קדמי, על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון  עמ' 482 (2003).

מת/20 עולה, כי המרחק של הרצף הגנומי של הווירוס בדמה של חולה זו מהרצף הגנומי של הווירוס בדמו של הנאשם הוא 1%.

 

חולה מס' 33- ע.ע. נותחה בתאריך 6.5.02. במועד זה, כאמור, לא נרשם הנאשם כרופא המרדים בעת ניתוחה, אולם מסידור העבודה שהוצג לנאשם עולה, כי הנאשם עבד באותו היום והוא אף אישר זאת בעמ' 148, ש' 7-8 לפרוטוקול. מת/20 עולה, כי המרחק של הרצף הגנומי של הווירוס בדמה של חולה זו מהרצף הגנומי של הווירוס בדמו של הנאשם הוא 1%.

 

חולה מס' 34- פ.מ. נותח בתאריך 12.2.02. הנאשם אישר, כי גם בתאריך הנ"ל הוא עבד בביה"ח (עמ' 147 ש' 7 לפרוטוקול).  ע.ת. 14, פרופ' ארנון ויז'ניצר, ששימש כאחראי על ניהול סיכונים בבית החולים, אישר, כי הנאשם עבד בכל המועדים הרלוונטיים (עמ' 114, ש' 3 לפרוטוקול). מת/20 עולה, כי המרחק של הרצף הגנומי של הווירוס בדמו של חולה זה מהרצף הגנומי של הווירוס בדמו של הנאשם הוא 2%.

 

ע.ת. 10 - דר' חי עם, מנהל בית החולים, הסביר בעמ' 85 לפרוטוקול, כי יתכן מצב בו "מרדים צריך לצאת מאיזה סיבה (מחדר ניתוח- נ.ז.) שירותים, טלפון ומחליף אותו מרדים אחר", ובהמשך אמר: " ...שבדיוק ברגע הקריטי בו רופא אחד החליף רופא שני ולו לדקות מספר, ארעה תקלה כלשהי ולא נרשם שהיתה התחלפות אך אם קורה משהו קריטי רושמים". מכאן שיתכן שהנאשם עבד בחדר הניתוח בו החולים הללו נותחו וזאת למרות שלא צוין בגיליון הניתוח כרופא המרדים. ע.ת. 5, ד"ר אייליג ישראל, כיום רופא מרדים ומנהל היחידה להרדמה במחלקת ניתוח לב פתוח, העיד, כי: "לא בהכרח תראי חתימת יד של המחליף אם הרופא המרדים יצא לרגע מחדר הניתוח וקרא למחליף" (עמ' 59, שו' 15-16 לפרוטוקול).

 

ג.  חשיפת המחלה C - Hepatitis  

ע.ת. 2, ד"ר דלגדו חורחה, שהינו רופא בכיר באגף גסטרואנטרולוגיה  ורוב עיסוקו במחלות הכבד, הסביר כיצד חשפו את דבר ההדבקות. לדבריו, בשנת 2003 התעורר חשדו לגבי מספר חולים בביה"ח. העד העיד, כי הגיע לביה"ח בחור צעיר שעבר לא מכבר ניתוח בביה"ח ושנושא את הנגיף, אך לאחר אנמנזה מלאה לא נמצא גורם שיסביר את הימצאות הנגיף. כעבור זמן מה, מטופלת נוספת שטופלה בתוכנית פוריות נמצאה נשאית הנגיף מבלי שנמצא הסבר מניח את הדעת להמצאו. ויודגש, בטרם תחילת טיפול הפוריות שעברה נלקחה סרולוגיה ל -Hepatitis C  שנמצאה שלילית. במקביל התגלה לעד באמצעות רופא גסטרו אחר, כי ישנה מטופלת נוספת שעברה טיפולי פוריות שבתחילתם לא היתה נשאית ולאחריהם התגלתה כנשאית הנגיף. כל הנשאים היו בעלי אותו גנוטיפ –2 (ראה הסבר להלן).  עם מידע זה פנה העד לרופאה הבכירה במכון הפוריות ולמנהל בית החולים והחלה חקירה. בד בבד נתגלו חולים נוספים בעלי ממצאים דומים למתואר לעיל.

כצעד ראשון נבדק צוות העובדים במכון הפוריות, אולם נמצא, כי לא נשאו את הנגיף. היחידי שלא נבדק בשעתו היה הנאשם, מכוון שאינו שייך לצוות האמור, אך בשל מעורבותו כרופא מרדים  במספר ניתוחים הוחלט לזמנו לבדיקה.

 

ד.  דרכי ההדבקה ב-  C   Hepatitis

ע.ת. 2, ד"ר דלגדו, הסביר על דרכי ההדבקות ב- Hepatitis C. לדבריו, קיימות שלוש דרכים להידבק. האחת דרך קיום יחסי אישות, השנייה בין אם לעובר בעת ההיריון והשלישית במעבר דם. שתי הדרכים הראשונות הן זניחות מבחינה סטטיסטית וגם לא רלוונטיות לתיק זה. "מנגנון החשוב ביותר להדבקה בהפטיטיסc 2 הוא בעיקרו בדם." (עמ' 37, שו' 13 לפרוטוקול).  עוד הוסיף שם, בשורות 24-25: "Hepatitis C  היא מחלה שעוברת דרך הדם. דהיינו באמצעות מנגנון פולשני כגון הזרקת סמים תוך שימוש במחט מזוהמת". העד שלל הדבקה דרך כף יד חשופה או ע"י כפפה מזוהמת אשר באות במגע עם דם ואח"כ נוגעות בפצע חשוף, שכן לדבריו יש צורך בדם בכמות מספקת על מנת להדביק, ודם על כפפה נספג באופן עצמאי בחומר של הכפפה ואינו מספיק להדבקה. לעניין סיכויי ההדבקה בעירוי דם, העיד ד"ר דלגדו, שהחל משנת 92' מנות הדם  שמוזרקות לחולים עוברות תהליך בדיקה באופן קבוע לגילוי הנגיף בו עסקינן. מכאן, שסיכויי ההדבקה דרך מנות דם שמוזרקות לחולים שואפים לאפס.

העד הסביר, כי שיעור ההדבקה אצל המשתמשים בסמים הינו גבוה, שכן כאשר נרקומן מזריק סמים בעזרת מחט לווריד ובאותה מחט עשה שימוש קודם נרקומן אחר אשר נושא את הנגיף, סיכויי ההדבקות של הראשון נעים בין 50 ל- 60 אחוזים.

 

גם ע.ת. 12 - פרופ' טור כספא, בחוות דעתו ת/33 ובעדותו בבית המשפט התייחס לדרך ההדבקה. אף הוא חזר על דרכי ההדבקה הידועות אותן מנה ע.ת. 2 ועל כך שהדרך הנפוצה להדבקות היא בקבלת דם מזוהם או בקרב מזריקי סמים שהשתמשו באותן מחטים/מזרקים מזוהמים. העד תיאר דרך נוספת להידבקות והיא ע"י מכשיר קולונוסקופ, בין חולה לחולה ביחידת הדיאליזה, והדבקה של חולים ממנתח וטכנאי הנשמה. ההעברה במקרים אלו היא ע"י מעבר של דם מזוהם מאדם לאדם באמצעות מכשיר בדיקה או בעת פרוצדורה או ניתוח.

 

ה.  בחינה ראשונית של הנאשם כמקור ההדבקה – וקשירתו לחשד להדבקה של חולות שטופלו במכון הפוריות (הפריה חוץ גופית) בסורוקה

ע.ת. 5, ד"ר אייליג ישראל, שימש כיו"ר ועד הרופאים ומנהל חדרי הניתוח של ביה"ח "סורוקה". בשנת 2003 השתתף בישיבה בביה"ח, ממנה עלה בבירור, כי אצל הנאשם קיים פער החורג מן המקובל בין כמות ההרדמות שביצע לבין כמות סם ה-  Fentanyl שקיבל מבית המרקחת בבית החולים. בשל כך הנאשם זומן להנהלה ונשאל על שימוש חריג בסמים. לדבריו, הנאשם, בתחילה הכחיש שימוש בסם, אולם כאשר התבקש לבצע בדיקת דם הודה שהשתמש לתקופה קצרה בסמים, בשל פציעה בקרסול (עמ' 52 שו' 13-17 לפרוטוקול). כאשר עלה החשד, כי הנאשם הוא מקור ההדבקה, הוא נדרש לבצע בדיקת דם. הנאשם נתן הסכמתו לביצוע הבדיקה והעד לקח דם מהנאשם ודאג  שיגיע למעבדה. תוצאת הבדיקה הראתה, כי :

"...הנגיף שנמצא אצל הנאשם הוא אותו הסוג שנמצא אצל שלושת החולות - מסוג Hepatitis AC 2" (עמ' 54 שורות 11-12 לפרוטוקול). ויובהר, המדובר באותן שלושת החולות ממכון הפוריות שעברו טיפולי I.V.F (In Vitro Fertilization – הפריה חוץ גופית) ומשאובחנו, באופן מפתיע, כנשאיות הנגיף, החלו בבדיקת הנושא.

מת/22 גיליון התאוששות של חולה ס.ו. שעברה טיפול פוריות, עולה, כי הוזרק לחולה סם Fentanyl ע"י הנאשם ששימש כרופא המרדים במהלך הטיפול. כן  מת/23 עולה, כי גם לחולה א.ר. שעברה אף היא טיפולי פוריות הוזרק סם Fentanyl ע"י הנאשם ששימש כרופא המרדים.

לדברי העד (בעמ' 59 שו' 7-9 לפרוטוקול) הקשר היחידי של הרופא המרדים למטופלת I.V.F זה בדקירה לצורך החדרת Venflon (צנתר המוחדר לאחד מוורידי היד, ומאפשר החדרת תרופות ונוזלים, מבלי לדקור את החולה שוב ושוב) ובהכנסת החומר דרכו.

 

ו.   התנהגות הנאשם שעוררה את חשד הסובבים

  ע.ת. 6 - ריטה, אשר עבדה כמנקה במחלקת טיפול נמרץ, העידה, כי ראתה דם על האסלה בשירותי הרופאים וכן מספר פעמים בשירותים הממוקמים ממול למטבח (עמ' 70, שורה 20 לפרוטוקול). לטענתה, מקרה זה חזר על עצמו לפחות עשר פעמים.

 

ע.ת. 7 - עדינה אליר, עבדה כאחות במחלקת טיפול נמרץ משך שנים רבות. לדברי העדה,  ע.ת. 6 פנתה אליה במרץ 2003 ודיווחה לה על שהעידה בעצמה בבית המשפט. העדה גם כן העידה, כי ראתה כתמי דם על החרסינות ועל השירותים עצמם ואף מצאה מדבקות של אמפולת Fentanyl שנדבקו לחתיכת צמר גפן מגואלת בדם. לדברי העדה, משתמשים במדבקות אלה רק בחדרי הניתוח. בהודעתה במשטרה (ת/26) אף אמרה שחתיכות צמר גפן קטנות מהולות בטיפות דם מיועדות "...מניסיוני לעצור דם לאחר זריקה" (ת/26 עמ' 2 שורה 5). כן ציינה, שראתה את כתמי הדם הן בשירותי הפרסונל והן בשירותי הרופאים בתדירות של פעמיים עד שלוש בשבוע. לאחר שדיווחה לקצין הביטחון על הדבר, וזה הורה לה לאסוף את המדבקות, אספה העדה כ- 15-20 מדבקות כולן עם צמר גפן או חתיכת נייר מגואלות בדם והניחה אותם במגירה שרק לה הגישה אליה.

יש לציין, כי הנאשם הודה במהלך הדיון, כי הדם שנתפס מהצמר גפן על המדבקות הוא דמו שלו.  

העדה תיארה את התנהגותו של הנאשם שעוררה את חשדה: "...הוא לא היה יציב בעמידה שלו בזמן ביקור... הוא צריך היה להישען על משהו. המבט שלו  היה לא מרוכז...מידי פעם בזמן הביקור, הוא היה הולך וחוזר. במבטים שלי ושל ד"ר קליין סגן מנהל המחלקה הבנו שמשהו קורה פה כי דיברנו בינינו." (עמ' 73, שורות 9-14 לפרוטוקול).  ובהמשך העידה ש"הנאשם היה נעלם לעיתים קרובות לשירותים" (עמ' 74 שורה 9 לפרוטוקול). תיאור דומה תיארה העדה גם בהודעתה במשטרה.

 

ע.ת. 8 - אלכסה חחיאשווילי (רחבלסקי), שעבדה כאחות בחדר התאוששות בשנת 2003 העידה, כי לבקשת הנאשם עשתה לו בדיקת א.ק.ג, לצורך כך הרימה את מכנסי הנאשם והבחינה בלוק מורכב ברגלו. הכוונה לדבריה, ל-  Venflon שכבר הותקן בתוך הווריד והוא ללא המחט (עמ' 75, שורות 1-2 לפרוטוקול). מאחר והגילוי עורר את חשדה פנתה העדה לד"ר צ'ורני ודיווחה לו על האמור. לציין, כי ד"ר צ'ורני, אישר את האמור בעדותו בעמ' 116 לפרוטוקול, ואף הפנה את חשדותיו למנהל המחלקה, ד"ר רויבלט. הוא שאל את הנאשם מדוע הוא מתהלך עם Venflon מחובר לרגל, והנאשם השיב, שה Venflon מיועד לצורך טיפול במחלתו. כמו כן, במשחקי הכדורעף, בהם גם הנאשם השתתף ניסה להבחין בדבר מה חשוד, אולם לטענתו לא ראה כל סימני דקירה.

 

ע.ת. 9, ד"ר קרלוס סידלניק , עבד יחד עם הנאשם במחלקת טיפול נמרץ. לדברי העד, הנאשם ביקש ממנו Fentanyl והוא סרב לתת לו. "אמרתי שלא היה לי כי זה לא פעם ראשונה שהוא ביקש ממני ובמחלקה כבר היתה שמועה שהוא מבקש פה ומבקש שם". (עמ' 76 שורות 16-17 לפרוטוקול). למחרת היום הבחין העד, לדבריו, כי חסרות לו שלוש אמפולות של Fentanyl  מתוך עשר שהחזיק בתיקו בחדר ההלבשה. העד דיווח על גניבה למנהליו. כשנשאל האם ראה אצל הנאשם התנהגות חריגה, ענה, כי הוא זוכר שראה את הנאשם נרדם בעמידה במהלך העבודה בטיפול נמרץ, כך גם בביקור רופאים. העד שאל את הנאשם האם עייפותו נובעת מכך שלא ישן בלילה, אולם הנאשם השיב בשלילה. כמו כן, העד תיאר מקרה בו סמך על הנאשם שיישאר בטיפול נמרץ בהעדרו, שעה שיצא להפסקה, שכן חייבת להיות נוכחות של רופא בכל עת במחלקה. אולם, העד נקרא לשוב למחלקה, כיוון שהנאשם הפקירה. כאשר שב, התברר לו שהנאשם בשירותים (עמ' 77 שורות 15-19 לפרוטוקול).

 

ע.ת. 11 - פרופ' גבריאל גורמן, העיד בעמ' 91 לפרוטוקול, כי הובא לידיעתו שהנאשם מבקש החלפות בזמן הרדמה בחדר ניתוח לעיתים תכופות יותר מהמקובל וביחס לאחרים, הדבר חשוב, לדבריו, לעצם טיב המקצוע  ולכן החליט לזמן את הנאשם לשיחה. בשיחה נאמר לו ע"י הנאשם, כי הוא סובל מדלקת בדרכי השתן. העד אף ציין, כי בשעתו לא ידע שהנאשם נשא של Hepatitis C, הסבר זה הניח את דעתו והוא לא הוסיף לחקור בעניין. 

 

ז.  תהליך העבודה בחדרי הניתוח-

ע.ת. 5, דר' אייליג, הסביר על תהליך העבודה של המרדים בחדר הניתוח. העד הסביר, כי למתמחה בתחום ההרדמה גישה לנרקוטיקה בחדרי ניתוח או כאשר הוא מזריק, בנוכחות אחות שמכינה את העירוי בטיפול נמרץ, סם לחולה. לדברי העד, בחדר ניתוח כל איש צוות עסוק בענייניו. "בדרך כלל החולה מכוסה וכדי להגיע לווריד המרדים צריך להיכנס מתחת לכיסויים ולסדינים כך שאיש לא רואה מה הוא עושה שם מתחת לכיסוי" (עמ' 57 שו' 16-18 לפרוטוקול). ובהמשך "... כאשר מדובר בניתוחים יותר נמוכים אז הראש הכתפיים והידיים חשופים אך עדין נמצאים תחת אותה מחיצה מורמת כך שבין כל הצוות שמסתובב בחדר הניתוח אי אפשר לראות מה המרדים עושה כיוון שהוא עומד עם הגב לקיר" (עמ' 57 ש' 25-27 לפרוטוקול). כפי שכבר צוין, יתכן מצב בו הרופא המרדים יוצא את חדר הניתוח ולו לזמן קצר ונכנס רופא מחליף במקומו, והמחליף אינו חותם ואינו רשום בגיליון ההרדמה, כך שעל פי הרישומים נוצר מצג שגוי לפיו המחליף לא נכח כלל במהלך הניתוח.

 

ע.ת. 10 - ד"ר חי עם אמר בעדותו, כי הוא מודע לנוהל שהונהג בזמנו, לפיו היו משתמשים במזרק אחד במהלך ההרדמות של מספר חולים, דהיינו מאותו מזרק היו מזריקים חומר בכל פעם ל- Venflon, שלו שסתום חד כיווני, שהוחדר לגופו של כל אחד מהחולים. לשאלה מה היה קורה אילו הנוהל אז היה שונה, כך שלכל מנותח משתמשים במזרק אחר, האם מספר הנדבקים היה שונה, השיב "שלא. אני מניח שהיה בידי הנאשם מזרק בו הוא השתמש לעצמו וחולה. לו ההדבקה היתה באמצעות שימוש חוזר באותו מזרק, (לכל החולים באותו יום – נ.ז.) הרי שכל החולים שטופלו באותו יום, כולם היו צריכים להדבק ולא כך היה" (עמ' 87 לפרוטוקול).

ע.ת. 11 - פרופ' גבריאל גורמן, שכיהן כיו"ר חטיבת ההרדמה עד 09/02, העיד שמיקומו הפיזי של הרופא המרדים במהלך הניתוח הוא ליד ראשו של החולה, ליד שולחן ההרדמה ובין מכונת ההרדמה לשולחן הניתוחים. כן ציין, כי לעיתים החדר מאד חשוך. כמו כן, אמר שיכולים להסתובב אנשים גם בצידיו של המרדים, ובעמ' 96 הוסיף, כי בכל רגע נתון יכול להיכנס לחדר ניתוח רופא מרדים ולעמוד ליד המתמחה ללא התראה. לשאלה האם יתכן שאדם יזריק לעצמו בחדר ניתוח, השיב: " זה קשה מאוד, אבל לא בלתי אפשרי" (עמ' 93 לפרוטוקול). העד הסביר, כי כל אחד מבעלי התפקידים בחדר ניתוח עסוק בענייניו, אף אחד לא משגיח על השני. "תיאורטית ומעשית קיימת אפשרות שאדם יעשה דבר נסתר מאחרים גם בחדר ניתוח."

 

ח.  השימוש בסם ה- Fentanyl-

לגבי הגישה לסם ה Fentanyl העיד, ע.ת. 5 כך: "כאשר המרדים המכור לפנטניל עובד בחדר ניתוח קשה מאוד לגלות שהוא משתמש בעצמו בפנטניל שכן הפנטניל מצוי בכמות כמעט לא מוגבלת וקשה לדעת בדיוק בכמה נעשה שימוש לחולים, כמה נשאר, כמה נזרק" (עמ' 58 ש' 10-12 לפרוטוקול). העד אמר, כי הדרך לגלות שמרדים משתמש ב Fentanyl שימוש חריג, זה כאשר הוא חותם ולוקח מבית המרקחת Fentanyl, שהוא אינו זקוק לו בעבודתו למשל כאשר הוא עובד מחוץ לחדר ניתוח או בטיפול נמרץ. העד הוסיף, כי: "ככה גם גילינו שהנאשם משתמש בפנטניל גם כשהוא לא עובד בחדרי ניתוח" (עמ' 58 שו' 16 לפרוטוקול). לאחר מכן, הסביר, כי "תיאורטית אחרי שפותחים אמפולה אם יש רופא שמשתמש בפנטניל לעצמו, הוא יכול לשאוב ממנה למזרק אחר ולהחזיק את המזרק מוכן בכיס עבור עצמו. אם הוא רופא מרדים זה גם לא יראה חריג שכן אנו מסתובבים עם מזרקים של פנטניל מוכנים בכיס לכל מקרה שנידרש במהלך יום העבודה" (עמ' 58 שורות 22-25 לפרוטוקול).  

העד הסביר בחקירה נגדית, כי גם אם חדר דם לאמפולה המכילה Fentanyl שהוא חומר שקוף, לא בהכרח צבע הנוזל ישתנה. לא כך הדבר שמדובר בכמות דם גדולה. 

הוגשו הודעותיהן של שלוש רוקחות מבית החולים סורוקה שהנאשם נהג לקבל מהן את המרשמים עבור סם ה- Fentanyl (ת/28- ת/30). בת/28, אמרה אולגה סילאגי, שעבדה כאחראית טוקסיקה בבית המרקחת שבבית החולים, כי "בדרך כלל כל רופא לוקח כמות בין 10 ל- 30 אמפולות והכל בהתאם לסוג התורנות והניתוחים שהוא צריך לעשות במהלך התורנות" (ת/28 עמוד 2 ש' 9-11). יש לציין, כי הוסיפה בעמוד 3 שורות 10-14, כי בד"כ רופאים מתמחים לוקחים כמויות גדולות יותר של אמפולות לצורך הלימוד. גם בת/29 אמרתה של פניה שומקלר, עוזרת רוקחת, נאמר, שהמתמחים לוקחים יותר אמפולות מהמומחים, כי הם עובדים יותר תורנויות. רימונה רותם, מנהלת בית המרקחת שבקומת הקרקע, ריכזה דו"ח ניפוקי אמפולות Fentanyl עבור הנאשם  (ת/30) ממנו עולה, כי הונפקה לנאשם כמות של 1170  אמפולות בין התאריכים 23/10/01 ועד 01/04/03. בנספח לת/7, פירוט ניפוק אמפולות Fentanyl לתקופה של 10/2001- 04/2003 לחטיבת ההרדמה בביה"ח "סורוקה", ניתן לראות, כי הונפקו סך הכול 11,704 אמפולות של cc10 ו- 810 אמפולות של cc2 כשמתוכן 1,240 אמפולות נופקו לנאשם. על פי דברי הנאשם היו בחטיבת ההרדמה כ- 50 רופאים מרדימים ורופאים מתמחים (עפ"י דברי ע"ת 5 היו כ-55 מרדימים). בהמשך לדברים אלו הודה הנאשם, כי חלק מהאמפולות היו לשימושו הפרטי (ת/7 עמ' 6, שורה25).

ניתן לומר, שהנאשם נטל בערך 10% מהכמות שהונפקה לכלל 50 הרופאים שבמחלקת ההרדמה.

 

ע.ת.11, גביראל גורמן אמר בעדותו, כי לא מקובל לשמור חומר באמפולה שנפתחה ואף אסור לעשות זאת, למרות  שבפועל מי שחפץ בכך עושה זאת.

בהמשך עדותו הסביר על השפעות סם ה - Fentanyl. לדידו, בהזרקה תוך וורידית של החומר, ההשפעה היא מיידית וגורמת לאלחוש, אם כי הוסיף, שההשפעה היא אינדיבידואלית, יש כאלה שאינם מגיבים כלל. "אדם שמקבל 40 סי.סי זו מנה טובה כדי שיהיה רדום. המדובר באדם ששוקל 70 ק"ג" (עמ' 96 לפרוטוקול).

 

ע.ת. 17, ד"ר דניאל גבע, מנהל מחלקת הרדמה בביה"ח קפלן העיד, כי ה - Fentanyl השייך למשפחת האופייאטים, משפיע תוך 2-5 דקות והשפעתו נמשכת כ- 40 דקות, אולם את השפעתו ניתן להאריך על ידי לקיחת מינון גבוה וחוזר. ככל שהמינון עולה משך ההשפעה מתארך ולפעמים מתקבלת השפעה מאוחרת. לדבריו, אפילו אחרי 8 שעות המורדם חוזר ושוקע מחדש.

העד הסביר מהם הסיכונים בשימוש ב-Fentanyl. בין התופעות מנה דיכוי נשימתי ממושך וכאשר ה-Fentanyl נצרך במינונים גבוהים, תיתכן נוקשות גבוהה של השרירים עד כדי אי יכולת לנשום. "ככל שאנו עולים במינון, הטשטוש והנמנום עולים וניתן להגיע להרדמה מלאה. החומר לא גורם לא לערנות ולא לצלילות" (עמ' 122, ש' 7 לפרוטוקול). העד ציין, כי תכונתו המרכזית של ה-Fentanyl היא בשיכוך כאבים, בנוסף החומר יכול לגרום לסדציה, דהיינו שלבים של הרדמה, שמשתנה מחולה לחולה. יש חולים שה-Fentanyl מהווה משכך כאבים טוב, ללא טשטוש והם ערניים לחלוטין (שם, ש' 7-11). לרוב מקובל להשתמש ב-Fentanyl כסם הרדמה בשילוב סם נוסף למשל מורפיום, אולם ניתן להשתמש בו גם כסם הרדמה יחיד, אלא שאז השימוש בו יהיה במינון גבוה.

בחוות דעתו של העד ת/39 מתוארת תופעה מוכרת בעולם, של מרדימים המכורים לתרופות, כשהתרופה המועדפת להתמכרות היא ה-Fentanyl. לדבריו, ה-Fentanyl הזמין למרדים והנותן תחושת התרוממות לצד ערנות וצלילות יחסיים, מסביר את שכיחות ההתמכרות. עוד תיאר, כי ההתמכרות ל-Fentanyl היא מהירה והמכורים מפתחים עמידות עצומה לתרופה, תוך חצי שנה עד שנה מכור מגיע לשימוש של 80 עד 100 סמ"ק Fentanyl ליום. העד אף תיאר בחוו"ד את השימוש, נוהל העבודה והרישום המקובלים בעבודה עם Fentanyl, לפיו אין להשאיר תרופה באמפולה פתוחה עקב אובדן הסטריליות תוך זמן קצר מפתיחתה ולכן היא נשאבת כולה מיד עם הפתיחה. כך העיד גם דר' אייליג והוסיף שאמפולה פתוחה מסכנת גם את הרופאים שיכולים להיחתך מהשוליים החדים, לאחר פתיחתה ( ראה בקלטת בה צולם עד זה בחדר הניתוח).

מסקנתו כעולה מחוות הדעת ת/39: "התיאור העולה מהשחזור ומהמסמכים תואם מהלך אופייני של התמכרות לפנטניל תוך ניצול תנאי העבודה האופייניים של מרדים".

העד התייחס לקלטת השחזור של הנאשם, בה הוא מדגים, בין היתר, את שיטת העבודה הנהוגה על פיו, בבית החולים "סורוקה", בכל הנוגע לשימוש באמפולות Fentanyl. לדעת העד, השימוש באמפולות של cc10 שתואר בקלטת השחזור, שונה מהמקובל במקומות אחרים בהם נהוג להשתמש באמפולות של cc2. עבודה עם אמפולות קטנות מאפשרת לפתוח רק מה שנזקקים לו. על פי תיאורו של הנאשם עולה, כי היו פתוחות שתי אמפולות בו זמנית, האחת לשימוש הנאשם, אותה החזיק בכיסו ואילו השנייה לשימוש בטיפול בחולה.

עד לאחרונה, נהוג היה להשתמש במזרק אחד למספר חולים הן מטעמי חיסכון, הן משום שההזרקה התבצעה דרך שסתום חד כיווני המותקן ב- Venflon, כך שהמזרק נשאר סטרילי. בעקבות הפרשה הנהלים השתנו כך שהיום אין לשמור אמפולה פתוחה ומזרק משומש ויש להשליכם. העד ציין, מתוך ידיעותיו כיו"ר איגוד המרדימים בישראל שעד היום לא תואר מקרה של הדבקה דרך Venflon, כך לפחות בישראל (עמ' 123, שו' 10-11 לפרוטוקול).

 

ט.  השימוש בVenflon-  –

ע.ת. 5, תיאר את אופן השימוש בVenflon  והסביר, כי כיום הנוהלים שונו ולא עושים שימוש חוזר במחטים ומזרקים וזאת לשם הזהירות. אולם, בתקופה בה עסקינן היה מקובל לעשות שימוש חוזר במחטים, שכן השימוש החוזר היה רק לצורך שאיבה מהאמפולה, כך שהמחט לא באה במגע עם ה-Venflon, אלא עם המזרק שמוכנס לVenflon- (דרך השסתום החד כיווני), ומחדיר את החומר. העד הסביר, כי ה-Venflon הוא בעל שסתום חד כיווני, כך שחומר עובר מהמזרק לחולה, אך לא יכול לעבור מהחולה למזרק חזרה.

לדבריו, אם רופא משתמש בסם לעצמו, הוא ירכיב את הVenflon- בגופו, ועל מנת לבדוק אם הורכב כראוי לווריד, הוא יבצע שאיבה לתוך המזרק (לא מהפתח של השסתום החד כיווני המצוי בחלק העליון של ה-Venflon, אלא באמצעות מזרק שיחובר בקצה הVenflon-, המנוגד לקצה המוחדר לווריד) ובכך יזהם את המזרק. מובן ששימוש במזרק זה בין בהחדרת מחט שתחובר לו לאמפולה ובין בהחדרתו ל -Venflon  של חולה – תזהם.

יצוין, כי מהעדויות ומהקלטת שצולמה בחדר הניתוח שם הדגים ע.ת. 5 את עבודת המרדים, למדים, כי המזרק מתחבר ל -Venflon  לא באמצעות מחט. המחט בחדר הניתוח מורכבת על המזרק רק לשאיבת חומר מהאמפולה.

העד הוסיף, כי אם הנאשם מזריק לעצמו ללא Venflon, אלא באמצעות מחט הוא יזהם את המזרק.

העד טען, שאם לנאשם יש Venflon מורכב ברגל - הוא לא ידע על קיומו, ואף הוסיף ואמר: "אם אני יושב ליד ראש החולה אני יכול להוריד בקלות יד לכוון ה-Venflon שמותקן על הרגל ולעשות בלי שאיש לא יראה". (הכוונה: "...ולעשות בלי שאיש יראה"- נ.ז.) (עמ' 62 ש' 15-16 לפרוטוקול). ובהמשך "באזור הקרסול אפשר להרכיב Venflon ואיש לא יראה את זה" (שם, ש' 19 לפרוטוקול).

 

 

י.  תהליך בדיקת הנבדקים –

ע.ת. 3, הגב' שלפר פנינה, מנהלת הסיעוד בביה"ח, הסבירה אודות מאגר המידע שנבנה בעקבות הפרשה. המאגר בנוי מכ- 1400 איש שנחשפו לנאשם, במהלך שהותם בבית החולים "סורוקה" לצורך טיפול כזה או אחר. מתוכם 1344 זומנו לבדיקות בבית החולים. 1206 נבדקים הגיעו על פי הזמנה כאמור ו- 807 נבדקים נוספים הגיעו לבית החולים על דעת עצמם  ומבלי שזומנו כלל.  הנבדקים עברו בדיקת דם להמצאות נוגדנים לHepatitis C -.

 

ע.ת. 4, ד"ר יונת שמר, מנהלת המעבדה לווירולוגיה בביה"ח "סורוקה" הסבירה  כיצד נעשה תהליך בדיקת הנבדקים:

לכל נבדק נעשתה בדיקת דם לגילוי נוגדנים לHepatitis C -. המצאות הנוגדן מעידה על הדבקות בנגיף, אולם אין היא אומרת בהכרח, כי הנבדק חולה בווירוס.  השלב הבא, הוא בדיקת P.C.R  באמצעותה מאבחנים נוכחות הגנום של הנגיף, העדה ביצעה שלב זה בעצמה. נבדק שתוצאת בדיקת הגנום שלו היתה חיובית נבדק הלאה לגילוי סוג הגנוטיפ.

תהליך ביצוע הבדיקות כדלקמן: לכל מבחנת דם הוצמדה תווית עם בר קוד ונייר שמצורף למבחנה ועליו אותו בר קוד. בדיקת הנוגדנים התבצעה ע"י מכשיר שדוגם אוטומטית את הנסיוב בדם ואת התוצאה שולח ישירות למאגר הנתונים של המעבדה לווירולוגיה. העדה בעצמה ביצעה את הבדיקה הבאה - בדיקת ה- P.C.R  (Polymerase chain reaction). העדה הסבירה, כי בדיקה זו נועדה לאבחן את נוכחות הגנום בנגיף. בדיקת הגנוטיפ נעשתה הן על ידי  המכון לווירולוגיה, ע"י העדה אישית, והן על ידי מכון "היי לאבס", שהינו מכון חיצוני ללא כל נגיעה לבית החולים "סורוקה".  העדה הבהירה, כי רק בשלב מאוחר ידעה מי מהנבדקים נחשף לנאשם.

 

 יא. קביעת המומחים, כי ישנו מקור הדבקה זהה לנאשם ולחולים-

ע.ת. 4, ד"ר יונת שמר, העידה, כי מבחינת תוצאות בדיקת הגנוטיפ היא הבחינה  ב"גנוטיפ אחד שהוא מאד דומיננטי 2AC " (עמ' 43, שורה 21 לפרוטוקול). לאחר שהעדה קבעה את הגנוטיפ הדומיננטי, היא ערכה תהליך P.C.R נוסף באזור HVR2 (סומן בת/18) שהוא אזור אחר של הגנום הנגיפי הממוקם במעטפת ואשר נתון לשינויים תכופים. 

העדה בדקה שתי קבוצות של אנשים, קבוצה אחת הם מטופלים שבאו במגע עם הנאשם, ואילו הקבוצה השנייה הם אנשים שנמצאו במאגר המידע כנשאי הנגיף בעלי גנוטיפ AC2 מלפני שנת 2001. ב - 2001 הנאשם טרם הועסק בבית החולים. מסקנותיה: "מצאנו בסוף שבקבוצה המשויכת לנאשם, חלק מהדמים היו דומים במאה אחוז לנאשם וההבדל הגדול שהיה היה עד 3 אחוז. הכוונה להבדלים ברצף של הקוד הגנטי של הנגיף בין הנגיף המצוי בדם הנאשם לבין הנגיף בדמם של הנבדקים. בקבוצה שנלקחה מלפני 2001 ההבדלים היו בין 10 אחוז ל- 35 אחוז. הכוונה להבדלים בינם לבין הנגיף מדמו של הנאשם" (עמ' 44 ש' 24-27 לפרוטוקול).  בעמ' 45 שורות 6-8 לפרוטוקול הוסיפה, כי :

"לשאלה מה אני למדה מהגרף (הכוונה לת/19- נ.ז.) בו האנשים שנבדקו  ב- 2001 בלא קשר לנאשם הרצף הגנטי של הנגיף אצלם רחוק יותר מהזהות בין הרצף הגנטי של הנגיף של האנשים שנבדקו והם קשורים לנאשם, שמכך ניתן ללמוד שהנאשם הוא מקור ההדבקה."

לפי הסבריה של העדה, ניתן לראות בת/19- טבלת השתנות הנוקליאוטידים, כי הנבדקים שבאו במגע עם הנאשם (המסומנים בעמודות כחולות)- ממוצע המרחק שלהם על הרצף הגנטי מהנאשם הוא 1.18%, בעוד בקבוצה השנייה (קבוצת נשאי הנגיף שנמצאו במאגר מלפני 2001- המסומנים בת/19 בעמודות ירוקות)  ממוצע המרחק של הרצף הגנטי מהנאשם הוא  15.5%. לדבריה, הבדל שכזה מבחינה סטטיסטית הוא משמעותי. מכך למדה העדה, כי הנאשם הוא מקור ההדבקה.

בשנת 1998, בלא כל קשר לתיק או לנאשם, פרסמה העדה יחד עם אחרים, מאמר, שהתבסס על מחקר ב - Journal of Medical Virology, "Hepatitis C Virus Infection and Genotypes in Southern Israel and Gaza Strip" (ת/21) בו, בין היתר, נכתב אודות שכיחות ההדבקה בווירוס C Hepatitis בדרום ישראל ורצועת עזה. על פי מאמרה, שכיחות ההדבקות בגנוטיפ AC2 מתוך כלל הנדבקים ב C Hepatitis בדרום ישראל הינו 5.4%. העדה טענה, כי מרבית החולים בHepatitis C  בארץ נדבקים בגנוטיפ B1 בעוד בקבוצה המשויכת לנאשם, מתוך הנגועים ב Hepatitis, היו למעלה מ- 72% בעלי גנוטיפ AC 2 (עמ' 47 ש' 6-8 לפרוטוקול). עוד הוסיפה העדה, כי מציבור הנבדקים שהגיע לבית החולים מבלי שקיבל זימון (דהיינו אנשים שלא באו במגע עם הנאשם, אך בכל זאת נבדקו בביה"ח) עולה, כי רק אדם אחד נושא את הנגיף בגנוטיפ AC2, אולם מבדיקתו עולה, כי הוא נמצא רחוק מאד גנטית מהנאשם.

אחוזי המרחק של הרצף הגנומי בין הנאשם לחולים נשוא כתב האישום, כשיש מרחק, יכולים לנבוע מעצם העובדה שכל חולה נדבק במועד אחר ובכל חולה קצב השינוי הגנטי שונה ותלוי במערכת החיסון האישית שלו.

יצוין, שיש שני חולים לגביהם המרחק הוא: 0, דהיינו, זהות מוחלטת לווירוס בדם הנאשם.

 

ע.ת. 12, פרופ' טור כספא, מומחה למחלות כבד, מנהל מחלקה פנימית במכון למחלות כבד במרכז הרפואי רבין, הגיש חוות דעת ת/33. גם עד זה מגיע למסקנה, כי: "העובדה כי 31 החולים שהורדמו ע"י ד"ר פונטוס נגועים בגינוטיפ 2a2c  כאשר גם הוא נגוע באותו גינוטיפ נדיר יחסית בארץ מעידים על סבירות גבוהה ביותר למקור הדבקה זהה ל- 31 החולים ולד"ר פונטוס". (כשהוא כתב את חוות דעתו, היו רק 31 חולים - נ.ז.).

העד הסביר שעל מנת לקבוע, כי יש מקור הדבקה משותף וזהה לנאשם ולחולים שנדבקו יש לבצע בדיקת רצף גנומי באזור בו ניתן לזהות דרגת שונות משמעותית גם כאשר מדובר בבידוד של נגיף מאותו גנוטיפ. האזור שנבחר הינו  HVR1 שהוא איזור שונה מהאזור אותו בחנה ד"ר שמר ((HVR2. לדברי העד:

"בעבודות שפורסמו בספרות הרפואית בהן נבדקו בידודים שונים של הנגיף (ברמה המולקולרית) במקרים בהם היה קשר אפידמיולוגי, הרצף שנבדק היה אזור HVR1...מקובל, כי אנליזה של רצף אזור זה יכולה לזהות דרגת שונות משמעותית גם כאשר מדובר בבידוד של נגיף מאותו גנוטיפ, כלומר אם מבצעים רצף של אזור HVR1 ומשווים אותו בין בידודים שונים של הנגיף מנסיובים של חולים המזוהמים כולם באותו גנוטיפ של HCV ... ניתן להקיש האם כולם זוהמו מאותו מקור או ממקורות שונים. במקרים אלה לאחר ביצוע קביעת הרצף, מושווים הרצפים, כאשר נקבע המרחק הגנטי...מרחק למשל של 5% (או 0.05) מלמד כי יש שוני ב-5 נוקליאוטידים מתוך 100. בעבודות אפידמיולוגיות שנתפרסמו הרי שהמרחקים בין בידודי נגיף שיש ביניהם קשר אפידמיולוגי נעו בין 0%-2.2% או 2.1% בממוצע במקרה אחד ואילו כאשר לא היה קשר אפידמיולוגי המרחק היה במקרה אחד מעל 7.6% בממוצע ובמקרה השני מעל 25%."

 

שלבי ביצוע לקיחת הדמים מעשרה נדבקים, שאותם בדק עד זה, נשאי הנגיף 2a2c ומהנאשם תוארו בפירוט על ידי העד בחוות דעתו. ב"כ הנאשם ציין בביהמ"ש, כי לא קיימת מחלוקת לגבי הפרוצדורות המדעיות שתוארו לרבות ה- PCR (עמ' 106, ש' 14 לפרוטוקול).

מתוצאות הבדיקה עולה, כי המרחק בין הרצפים 1-9 שהם הדמים של הנדבקים והנאשם הוא באחוזים בודדים בלבד- 1.4%-4.4% ואילו המרחק ביחס לרצפי הביקורת היה 22%-45%.

כן בבניית עץ פילוגנטי המדגים את הקרבה בין הרצפים של הנאשם והנדבקים ביחס לרצפים של קבוצת הביקורת ניתן ללמוד, כי הרצף הגנומי של הנאשם והנדבקים מקובץ באשכול מקורב לעומת קבוצות הביקורת שמרוחקות זו מזו ומקבוצת הנאשם והנדבקים גם כן. מסקנתו אם כן, " ...בדמם של ד"ר פונטוס והנדבקים נמצא נגיף זהה". (הדגשה שלי- נ.ז.).

בעדותו בביהמ"ש הוסיף המומחה, שעצם העובדה שיש ריכוז גבוה כל כך של נשאי אותו זן

AC2 שהוא יחסית נדיר בארץ, מהווה "איזה שהוא אות מבשר שמדובר על מקור הדבקה זהה". (עמ' 105 ש' 20-21 לפרוטוקול). ואחר הוסיף (עמ' 107, ש' 21-22 לפרוטוקול) "...אני סבור שבאופן חד משמעי כל הנדבקים שבדקנו נדבקו מאותו מקור הדבקה וזאת באופן חד משמעי".  (הדגשה שלי – נ.ז.).

העד אף סקר מקרים הידועים בספרות המדעית הרפואית בהם קרה בעבר שרופא הדביק את חוליו. כדוגמא הובא מקרה שתואר בעיתון רפואי ידוע, בו רופא מרדים מספרד שהיה מכור למורפין, הדביק 217 מחוליו לפי המתואר בכתבה הרופא היה מזריק לעצמו חלק מהסם ואת השאר הזריק לחולים. (בינתיים אותו רופא דר' Juan Maeso הורשע, בבית המשפט בפרובינציית ולנסיה בספרד בהדבקת 275 חולים ודינו נגזר בימים האחרונים – נ.ז.). העד ציין, כי כל אלה שדווח עליהם בספרות שהעבירו את הנגיף למעל 4 חולים, היו נרקומנים. לגבי מקרה הדבקה ע"י מכשור רפואי, נטען שהיה זה בשנת 94' שכן אז הסטריליזציה לא היתה מספקת ודובר במכשירים רפואיים גדולים שיש לחטאם לכל אורכם ולא מדובר במכשירים קטנים.

העד העיד, כי אלמלא המקור השתמש בסמים ובמזרק הוא לא היה מדביק 36 איש (עמ' 109שורות 8-9 לפרוטוקול). 

 

יב. ההסתברות שהנאשם הוא מקור ההדבקה-

ע.ת. 18, פרופ' מוטרו, בחן בחוות דעתו ת/40 את השאלה: "האם אחוז הנדבקים בקרב המטופלים ע"י הנאשם (31 מתוך 1155, שהם 2.6%) גדול באופן משמעותי (סיגנפיקנטי) מאחוז הנדבקים בקרב המטופלים ע"י רופאים אחרים (1 מתוך 822, כלומר 0.12%), או שמא ניתן לייחס את ההבדל בין 2.68% ל- 0.12% למקריות סבירה."

השערת האפס: "שתטען שאחוז הפרטים עם וירוס ההפטיטיס מסוג 2AC  בקרב מטופלי דר' פונטוס אינו שונה מאחוז הפרטים עם וירוס ההפטיטיס מסוג 2AC  בקרב המטופלים ע"י רופאים אחרים." השערת האלטרנטיבה: "שתטען שאחוז הפרטים עם הווירוס הנ"ל גדול בקרב מטופלי דר' פונטוס מאשר בקרב מטופלים ע"י רופאים אחרים."

מסקנתו, כעולה מחוות הדעת היא: "ההסתברות היא קטנה מאחד למיליון שנקבל הפרש כה גדול באחוזי ההתדבקות (כפי שקיבלנו בנתונים) אם השערת האפס היא הנכונה. מהבחינה הסטטיסטית, נסיק (באופן מובהק ביותר) שהשערת האלטרנטיבה, הטוענת שאחוז הפרטים עם וירוס ה Hepatitis מסוג AC 2 גבוה בקרב מטופלי ד"ר פונטוס מאשר בקרב המטופלים ע"י רופאים אחרים, היא הנכונה."

 

יצויין, כי מסקנותיו של פרופ' מוטרו הן מסקנות המבוססות על סטטיסטיקה ולוגיקה, בהתייחס לנתונים שלגביהם אין מחלוקת, ובלא קשר, לעדויות המומחים דר' שמר וטור כספא. יובהר, כי המסקנה של פרופ' מוטרו מדברת על הקשר בין הנאשם למטופלים שטופלו על ידו ונדבקו בצהבת נגיפית C בגנוטייפ  2AC בלא קשר לשאלת המרחק בין הרצף הגנומי של הווירוס בדם הנדבקים לזה של הווירוס בדמו של הנאשם.

ב"כ הנאשם לא חלק על חוות דעתו של פרופ' מוטרו ואמר: "אין לי טענה גם נגד יתר המומחים, כולל פרופ' מוטרו." (עמ' 134 לפרוטוקול ש' 16).

 

 6.  גרסת הנאשם:

לעניין דרך ההדבקה ב- C  Hepatitisאמר הנאשם בת/2א' עמ' 3 שורות 21- 24: "זה רק דרך דם וזה שהדם שלי והדם של החולה מתערבב ורק ככה אפשרויות ההדבקה, לא הוכח בספרות שאפשר להידבק עם רוק". בת/6 עמ' 4 שורות 20-22 הוסיף, כי קיימת דרך נוספת להידבקות והיא בקיום יחסי מין, אך האחוז הגדול של הנדבקים נדבקים במגע דם.

הנאשם אמר בעדותו בבית המשפט, כי היה מחליף מזרקים כאשר הזריק לעצמו מפעם לפעם, מכיוון שבתוך המזרק היה דם.

הנאשם לא הציע גרסה משלו לדרך ההדבקה או הסבר לראיות התביעה.

הנאשם ציין שתמיד עבד עם כפפות ואף אמר בעמ' 154 ש' 22-23 לפרוטוקול כך: "נכון שאם אני בכפפות אין סיבה שהדם של החולה ייגע בגוף שלי. אני מסכים שאין שום סיבה שהדם שלי יגיע לדמו של החולה. אין לי מה להגיד לגבי זה".

הנאשם גם הסכים שמדובר בניתוחים הראשונים לאותו יום שכן ת/22 מעיד על ניתוח שהתבצע בשעה 08:20 ות/23 מעיד על ניתוח שהתבצע בשעה 09:10. הדבר מוביל למסקנה שלא יתכן ניתוח קודם ממנו הועבר המזרק, לכך גם הסכים הנאשם "לא יכול להיות שהיה שימוש במזרק מחולה קודם" (עמ' 153 שורה 16 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל מאין לקח את המזרקים ואת האמפולות המכילות Fentanyl וענה, כי מזרקים מצויים בחדר ניתוח והגישה אליהם חופשית, את האמפולות הנפיקה פאינה (עוזרת רוקחת)  על פי דרישתו, לדבריו אף אחד לא היה בודק את כמות ההזרקות לחולים אל מול הכמות שלקח ועליה חתם בפני המנפיקה.

 

הנאשם טען שאת האמפולות בהן השתמש החזיק פתוחות בכיסו (ת/2א עמ' 2 שורות 21-28 ועמ' 3 שורות 1-7).

הנאשם טען, ששאב את כל תוכן האמפולה למזרק והזריק לחולים עפ"י הצורך מהמזרק, ראה שם, בעמ' 4 שורות 22-26, שם נשאל: "האם היו מקרים שנשאר חומר באמפולה?" והשיב "בפנטניל יש באמפולה cc10 וזה קבוע כל האמפולות אותה כמות, אני במזרק שואב את כול הcc 10 החומר הזה מזרקים אותו לחולה כל משך הניתוח לפי הצורך...". הנאשם הכחיש מכל וכל שימוש עצמי בחומר שנשאר במזרק לאחר הזרקה לחולה וכן שלל מקרה בו הוא הזריק לחולה סם מאותו מזרק שהזריק לעצמו ונימק זאת כך "כי אני מבין שאני חולה היפטיטיס צהבת C" (ת/2א עמ' 5 שורות 4-11).

מנגד, בשחזור, גרסת הנאשם לדרך הזרקת ה - Fentanyl לחולים ולעצמו, שונה (ת/1+ת/1א +ת/1ב): הנאשם פתח אמפולה המכילה Fentanyl ושאב ממנה רק את הכמות לה הוא נזקק לשם הטיפול והזריק לחולה את אותה הכמות והאמפולה נשארה פתוחה על השולחן עד לשימוש עבור החולה הבא כאשר שוב שאב ממנה חומר. לעצמו, הנאשם פתח אמפולה חדשה, החזיק אותה בכיס החולצה ובכל פעם השתמש במזרק חדש ואת הישן השליך לדלי המיועד למזרקים משומשים.

כשנשאל הנאשם כיצד הוא איננו נרטב מהאמפולה הפתוחה בכיס חולצתו, השיב "יש צמר גפן שאפשר לשים למעלה. לשים פה ופה גם יש...איך זה... סיגריות שלא נותנים ליפול." הנאשם טען שניתן להשאיר אמפולה פתוחה במשך יממה (ת/6 עמ' 4 ש' 13), זאת על אף טענת החוקרים בפניו, כי משחזור שנעשה עם ד"ר אייליג עולה, כי אסור להשאיר אמפולה פתוחה ושיש לשאוב מהאמפולה את כל החומר, דהיינו cc10 למזרק ובהתאם לסוג הניתוח להזריק לחולה, כך גם העיד ע.ת. 17, ד"ר דניאל גבע.

את הפער בין שיטות העבודה של הנאשם וד"ר אייליג הסביר הנאשם כך: "...אני עשיתי כמו שסיפרתי לך ואולי זה שיטה שלו בגלל שהוא עובד בניתוחים גדולים שם משתמשים ב cc10 וגם cc20 ואני לא עובד בשיטה של אייליג אני עבדתי בדיוק איך שהסברתי לכם בשחזור" (ת/6 עמ' 4 ש' 13-17). לדברי הנאשם, לאמפולה הפתוחה ממנה על פי דבריו שאב Fentanyl בכל פעם על פי הצורך, שם כיסוי מסוג פד סטרילי או צמר גפן סטרילי (עמ' 151 שו' 23-24 לפרוטוקול). לטענת הנאשם, אין הבדל בין מזרק ששאבו לתוכו חומר והזריקו באמצעותו ל Venflon, כיסו אותו בכובעון והניחו על השולחן לבין אמפולה שנפתחה וסגרו את הפתח שלה באמצעות פד סטרילי או צמר גפן והיא על השולחן. לטענתו, אין שום סיכוי לזיהום האמפולה הפתוחה, כי חדר ניתוח הוא מקום סטרילי.

 

הנאשם טען במספר הזדמנויות וכך גם הראה בשחזור, כי שיטת העבודה שלו היא החלפת המזרק מחולה לחולה, על אף שלא היתה קיימת בשעתו חובה לעבוד בשיטה זו, ויותר מזה, ניתן לומר שנהגה שיטת עבודה לפיה מזרק לא מוחלף מחולה לחולה.

בעדותו בעמ' 153 שורה 4 לפרוטוקול משנה הנאשם את גרסאותיו הקודמות, באומרו: "אחרי כל חולה לפעמים זרקתי את המזרק ולפעמים המשכתי עם אותו מזרק". גם בעמ' 157 בשורה 6 לפרוטוקול שב וטען הנאשם שהוא משתמש באותו מזרק מחולה לחולה אבל עבורו הוא משתמש במזרק אחר. לשאלה מדוע אם כן טען בשחזור שד"ר אייליג משתמש בשיטה הזו ואילו הוא משתמש בשיטה אחרת וגם הראה בשחזור את שיטתו, השיב הנאשם שלא היה טעם בשחזור להראות לחוקרים איזה שיטות יש בהרדמה (עמ' 157 שורות 28-29 לפרוטוקול).

 

הנאשם, לדבריו, מצא מאמר באתר של איגוד המרדימים בארה"ב, המתאר מקרים בהם נדבקו אנשים ב - C  Hepatitisכתוצאה משימוש במזרק אחד למספר חולים, כפי שהיה נהוג בביה"ח "סורוקה" בשעתו, בטרם שונו הנוהלים בעניין. הנאשם אף טוען, כי ב- 30% ממקרי ההידבקות ב Hepatitis C , דרך ההדבקה אינה ידועה ועל כן על פי המאמר, אם משתמשים בשיטה שהונהגה בביה"ח "סורוקה" 3.3% מהחולים צריכים להידבק, שהם בדיוק 30 אנשים מתוך אלף. הנאשם לא הגיש את המאמר האמור.

כשנשאל כיצד יתכן שכל הנדבקים הם חולים שטופלו על ידו, השיב:

"קשה לי להתווכח עם תוצאות מעבדה, אבל אני לא יודע אם זה נכון שאני הדבקתי. אני לא יכול להשיב עכשיו לשאלה אם אני הדבקתי או לא" (ההדגשה שלי –נ.ז.) (עמ' 143 שורות 19-20 לפרוט').    

 

בת/2א - אמרת הנאשם מיום 12/8/03 בעמ' 2 שורות 6-7, הודה הנאשם בשימוש באמפולות המכילות Fentanyl בשלושת החודשים האחרונים לעבודתו, ורק באמפולה אחת ליום (בהמשך ציין שהתכוון לאמפולה של10cc ). שלושת החודשים האחרונים לעבודתו הם מינואר 2003 עד בערך אפריל 2003.

על פי ממצאיו של פרופ' היס בחוות דעתו, ת/41 בה ציין ממצאי בדיקה פיזית של הנאשם ביום 14/8/03, נמצא בזרוע הימנית קדמית של הנאשם וריד תת עורי בולט ונוקשה המתיישב עם תוצאות דקירות מחט חוזרות שהסתיימו "לפחות שבועיים- שלושה לפני הבדיקה". הנאשם אם כך המשיך להזריק לעצמו גם אחרי שפוטר – וגם ללא Venflon.

 

הנאשם טען שהחל את השימוש ב Fentanyl בתחילת 2003 כתוצאה מפציעה בגב שנגרמה לו במשחק כדורעף ואשר הסבה לו כאבים עזים.  הנאשם לא שיתף אף אחד בפציעתו ולא פנה לטיפול רפואי, מכוון שטען שזה לא היה כל כך גרוע (ת/6 עמ' 7 שורה 3). כשנשאל מדוע אם כן, השתמש ב Fentanyl לשיכוך כאביו, כפי שטען באמרה אחרת, ענה, כי אכן זו היתה מכה כואבת ולכן הוא נזקק ל Fentanyl על מנת לשכך כאביו. לציין, כי גם לאחר שנפצע וחרף כאביו המשיך הנאשם לשחק כדור עף. בעדותו בבית המשפט הודה הנאשם שלא הפסיק להשתמש ב - Fentanyl גם אחרי שהכאבים נמוגו, זאת משום שהבחין בכך שה- Fentanyl גורם לו לרוגע ומפחית לחצים ומתחים אותם חש בעבודה. הנאשם אף הודה בפה מלא: "בקיצור התמכרתי" (עמ' 141 ש' 3 לפרוטוקול).

בת/2א עמ' 10 שורות 21 והלאה, הודה הנאשם בשימוש עצמי של בין 1 ל-5 אמפולות Fentanyl ליום. הנאשם הודה שלא אמר את כל האמת קודם לכן שטען שהזריק לעצמו רק אמפולה אחת ליום. בנספח לת/7- מזכר, התבקש הנאשם לכתוב בכתב ידו בכמה אמפולות השתמש ובאיזה תקופה וכך רשם: "תאריך תחילת השימוש בסמים - 01/2003, תאריך סיום השימוש בסמים - 04/2003, 5 ימי עבודה, 1-5 אמפולות". (על אף שלא רשם 1-5 אמפולות ליום, יש להניח שלכך התכוון הנאשם). בעדותו בעמ' 144 ש' 28 לפרוטוקול אמר, כי החל להשתמש ב - Fentanyl ביוני 2002. גם לאשתו אמר הנאשם שהחל להשתמש בערך באותה תקופה, אך לא ציין בפניה את כאבי הגב מהם סבל, אלא תירץ את השימוש בסמים באומרו "היתה לי תקופה קשה" (ת/51 עמ' 3 שו' 5). כשנשאל מדוע שיקר במשטרה כשאמר שהחל להשתמש בינואר 2003, ענה כיוון שרצה להגן על בית החולים. בכך התכוון, על פי הסברו, שבית החולים, על סמך הבחנתו בהתנהגותו המוזרה של הנאשם, אמור היה על פי הנהלים המקובלים לשלוח אותו לבדיקות ולגמילה ובית החולים לא נהג כך.

כשנשאל מדוע אם יש נוהל בעניין לא פנה למנהליו והסביר להם על בעייתו במקום לשקר להם, השיב, כי על הנוהל האמור ידע רק לאחר ששוחרר מהמעצר. בית המשפט הורה לשחרר את הנאשם ממעצרו ביום 18/8/03, אך עיכב את ביצוע השחרור עד למחרת, דהיינו 19/8/03 (ת/49). אם כך, מדוע בחקירתו במשטרה שהיתה ביום 12/8/03 (ת/2א) שיקר הנאשם, על מנת להגן על בית החולים אם אפילו לא ידע על הנוהל שעל פי הגיונו מקים צורך להגן על בית החולים?!

 

הנאשם הודה ששיקר לד"ר גורמן לגבי הסיבה ליציאותיו המרובות לשירותים (עמ' 146 שו' 11 לפרוטוקול).

 

בת/2א  עמ' 2 שורות 11- 17, הנאשם מתאר כיצד הזריק לעצמו את סם ה Fentanyl לווריד בכל משמרת מיום א' עד יום ה' במשך שלושה חודשים.  בת/4 נשאל האם פרט לידיים הזריק גם במקום אחר והנאשם השיב: "אני לא זוכר". כאשר נאמר לו שבידי המשטרה חומר חקירה המצביע על כך שהיה לו פרפר קבוע ברגל, השיב: " אני לא זוכר דבר כזה, כפי שאני זוכר הזרקתי רק בידיים ואני לא זוכר עם היה לי פרפר ברגל ואני אומר מה זה משנה באיזה מקום הזרקתי סמים אמרתי שכבר הזרקתי סמים" (ת/4 עמ' 3 שו' 2-8). גם בת/5, עמ' 2, שורות 11-19 סיפר, כי הזריק בזרועותיו בלבד ושלל כל שימוש באמצעות פרפר (הכוונה ל-Venflon כנראה). יש לציין, כי מסקנתו של פרופ' היס בחוות דעתו- ת/41 היא:

"סביר להניח (שהנאשם- נ.ז.) שהזריק בעצמו את התרופה Fentanyl (המשמשת להרדמה ולשיכוך כאבים) לתוך וריד תת עורי בזרוע הימנית". יובהר, כי על פי חוות הדעת, פרופ' היס בדק את הנאשם רק בראש, בצוואר, בבית החזה, בגב, בזרוע הימנית ובגפיים העליונות ולא בוצעה בדיקה באזורים אחרים של הגוף דוגמת אזור הקרסול שם נטען שהנאשם הרכיב Venflon.

מהאמור, מעדויותיו ועדויות האחרים עולות עובדות בעייתיות הנוגעות להתנהלות הנאשם בעת עבודתו:

הנאשם שלל שימוש עצמי ב -Fentanyl בחדרי הניתוח מכוון ששם ישנם מספר אנשים שיכולים להבחין במעשיו, וטען, כי השתמש אך ורק בחדר ההלבשה, את המזרק הניח בכיסו ואחר כך השליך אותו לפח המיועד למזרקים בחדר ניתוח. הנאשם מציין בפני החוקרים 

בת/2א עמ' 4 שורות 4-6, כי היו מקרים שלא היו עימו רופאים בחדר ניתוח. בדרך כלל היו אלו מקרים קלים או מקרים שכל הרופאים הבכירים עסוקים או שהרופאים הבכירים היו נכנסים בתחילת ההרדמה ועוזבים לחדרים אחרים. בעדותם בבית המשפט אמרו עדים וגם הנאשם שתיאורטית ניתן להזריק באמצעות Venflon בחדר הניתוח.

מת/6 עולה, כי הנאשם הזריק לעצמו Fentanyl לא רק בשירותים הצמודים לחדרי ההלבשה, אלא גם בשירותי טיפול נמרץ, שם נמצאו מדבקות מגואלות בדם. מחוות הדעת (ת/41)  שנערכה ע"י פרופ' היס עולה, כי החומר שנמצא על המדבקות הוא דמו של הנאשם. הנאשם הודה (ת/6, ש' 26-28) שזהו דמו, שהשתמש בסמים גם בשירותי טיפול נמרץ ושיתכן ונפלו מדבקות לאחר השימוש בסמים.  הנאשם שלל את האפשרות שנזל לו דם מהווריד לאחר שהזריק (ת/2ב עמ' 2 שורה 14), אולם כפי האמור נמצאו מדבקות מגואלות בדמו בפח וברצפת שירותי טיפול נמרץ. כשנשאל הנאשם האם זה צעד אחראי מצד רופא לזרוק בפח בשירותים מדבקות הנגועות בדמו של חולה HCV, השיב "... שאולי לא כל כך" וכשנשאל מדוע בכל זאת נהג כך, ענה "אני משיב שאני אשם. אמת שלא היה אכפת לי" (עמ' 162, שו' 15-18 לפרוטוקול). (ההדגשה שלי נ.ז.)

 

הנאשם "המציא" רק בעדותו בבית המשפט, נוהל משלו, כעולה מעדותו בעמ' 159 לפרוטוקול, לפיו היה עושה שימוש חוזר, עבור החולים, באמפולה שנשארה פתוחה על שולחן עבודתו בחדר הניתוח, כשהיא מכוסה בין שימוש לשימוש בפד או בצמר גפן, ולעיתים הסתובב בכיס חולצתו עם אמפולה פתוחה המכוסה בפד או בצמר גפן, ועשה בה שימוש חוזר עבור עצמו. בנוסף הסתובב, לדבריו, עם מזרק מוכן עם Fentanyl עבור החולים ועם מזרק מזוהם בדמו בדרכו להשליכו מחדר השירותים ועד לדלי הממוקם בחדרי הניתוח והמיועד לפסולת ביולוגית. הנאשם, הודה שהיה מחליף רק מפעם לפעם את המזרק בו השתמש עבור עצמו וכי מזרק זה היה מזוהם בדמו. על כן גם האמפולה בה השתמש ואשר הניחה בכיס חולצתו יתכן והיתה מזוהמת בדמו. אמפולה זו, יש לזכור, הונחה בסמוך למזרק אשר היה מיועד לחולים.

גם בהנחה, לטובת הנאשם,  שהשתמש באמפולות שונות עבורו ועבור מטופליו ובהנחה שבכיס החולצה לא הניח אמפולות פתוחות עבור חוליו, בקלות רבה יכל הנאשם להתבלבל בין האמפולה אשר שימשה אותו לבין האמפולה שהשתמש בה עבור מטופליו, במיוחד כאשר הוא נתון במצב של פגיעה משמעותית בערנות בשל השימוש ב - Fentanyl, כמפורט להלן.

 

ערנותו של הנאשם ויכולתו לתפקד כרופא בטיפול נמרץ או בחדרי ניתוח, לאור העדויות וההשפעות הידועות של הFentanyl -  על המשתמש בו, נפגעה. כשנשאל הנאשם (בת/2א עמ' 5 שורות 26-27) "האם היו מקרים שהרדמת חולים כשהיית תחת ההשפעה של הפנטניל האופיום הסנטטי?" ענה: "כן היו מקרים שהייתי אחרי שהזרקתי לעצמי את הפנטניל והמשכתי לעבוד רגיל בגלל שזה לא יכול לגרום לשנויים במצב שלי" (שם, עמ' 5 שו' 28, עמ' 6 שורות 1-2). לשאלה באיזה שלב של היום הזריק לעצמו, ענה "הייתי מזריק לעצמי אחרי הניתוח" (שם, שורה 6), ואילו בשורות 9-10 אמר: "אני אומר שבזמן הניתוח לא הזרקתי לעצמי אף פעם זה היה בין הניתוחים". משתמע מכך שהנאשם הזריק לעצמו גם בסמוך ולפני ניתוחים.

את דבריה של ע.ת.7, עדינה אליר, לעניין חוסר ערנותו בעת ביקור רופאים במחלקת טיפול נמרץ, הנאשם לא שלל, אלא טען "...זה לא היה בניתוח, אלא בבוקר בביקורי הרופאים" (עמ' 142 שורות 14-15 לפרוטוקול). מיד אח"כ מסביר הנאשם שאת הניתוח הראשון בכל בוקר התחיל בשעה שמונה בבוקר. לפיכך, נראה, כי גם בשעות הבוקר הנאשם נתון היה להשפעת ה -Fentanyl.

הנאשם מודה ששהה בחדרי השירותים זמן רב. דבר זה עולה גם מהעובדה שצרך כמות גדולה של Fentanyl אשר הגיעה עד ל- 25 הזרקות ליום. הנאשם נהג כך למרות שהכיר בחשיבות נוכחות רופא בכל עת ליד החולים בטיפול נמרץ (עמ' 161 שורה 5 לפרוטוקול). הנאשם הסכים (בעמ' 163 שורה 16 לפרוטוקול), כי יש פגיעה בתפקודו של רופא שמשתמש ב-Fentanyl. ד"ר סידלניק, ע.ת. 9 העיד, כי נקרא לשוב בדחיפות מהפסקת הצהריים מאחר והנאשם הפקיר את מחלקת טיפול נמרץ עליה הופקד, כששב למחלקה נכח, כי הנאשם שהה בשירותים. 

 

7. שקריו של הנאשם

עדות הנאשם הותירה רושם מר ושלילי. לא רק שהאמת לא היתה נר לרגליו, אלא הנאשם ממש התאמץ להרחיק עצמו מדבר אמת. במספר מיקרים, רק בלית ברירה, לאחר שניסיונות ההתחמקות כשלו וכשנדחק לפינה, גם הודה ששיקר. לא רק שנמצאו סתירות רבות בין עדותו ואמרותיו לבין הראיות האחרות בתיק, אלא גם את גרסאותיו שינה מפעם לפעם על פי הצרכים המשתנים להבנתו. כשהוטחו בפניו, בעת החקירה הנגדית, הפרכות והסתירות הקשות, גיבב הסברים בעייתיים ואף שקריים, או השיב באופן מתנשא תוך ניסיון, כושל ופתטי, לברוח למפלט מומחיותו, הנטענת, כרופא.

איני נותן אמון כלל בעדות הנאשם, וזאת בלשון המעטה.

מעבר לרושם הכללי השלילי, לשם הדגמה יובא מקבץ מהשקרים, הסתירות והפרכות, שמעמידים את דברי הנאשם בשורה אחת, לא מכובדת, עם עדויות של מכורים לסמים שאנו כה מורגלים לשמוע:

א.       התנהלותו של הנאשם בבית החולים לא שונה מההתנהגות המוכרת אצל צרכני סמים שאיבדו עכבות מוסריות ומוכנים לעשות הכל להשגת הסם:

1. כך קיבל במרמה Fentanyl תוך הצגת מצג כוזב בפני הרוקחת, שהוא נזקק לו עבור

החולים.

2. כך לא היסס לגנוב Fentanyl מחדרי הניתוח בבית החולים.

3. כך גם גנב Fentanyl מחבריו הרופאים (ראה עדותו של ע"ת 9).

 

ב.    הנאשם שיקר לגבי מועד תחילת השימוש בסמים, כאשר תחילה טען שהחל רק בינואר 2003 וככל שהבין ששקריו נחשפים אט אט ראה, כי אין מנוס מלומר את האמת, ועל כן הודה, כי החל להשתמש בסמים כבר ביוני 2002. לדברי הנאשם הוא שיקר כדי להגן על בית החולים. גם ההסבר לשקר מעורר תמיהה, ואינו אלא שקר נוסף.

 

ג.    הנאשם טען, כי לא הזריק כלל בשירותי המחלקה הגניקולוגית וזאת מכוון שבזמנים בהם עבד שם, 1.4.02 ועד 30.6.02 עפ"י ת/31 - תוכנית ההתמחות, לא השתמש בסמים כלל. אח"כ כשהתגלה שהשתמש בתקופה זו בסמים, הודה ששיקר, ואמר שגם בשרותי המחלקה הגניקולוגית השתמש בסמים.

לטענתו שיקר מכיוון שלא חשב שזה כל כך ישנה את התמונה.

גם מהשקר עולה תמיהה לא מוסברת: אם זה לא משנה את התמונה – למה לשקר?!

 

ד.        הנאשם שיקר לפרופ' גורמן כאשר זה שאל אותו מדוע הוא יוצא לשירותים לעיתים תכופות והשיב לו בשל דלקת בדרכי השתן. שקר זה, לדברי הנאשם, נבע מחששו של הנאשם פן יגלו שהוא משתמש בסמים ויפוטר.

ה.       הנאשם שיקר לד"ר חי- עם, כשטען תחילה שאינו משתמש בסמים. רק כשנדחק לפינה, כשנשאל אם הוא מוכן לבדיקת דם - הודה בשימוש בסמים.

 

ו.         תחילה הנאשם טען שהשתמש באמפולה אחת ליום ולאחר מכן הודה ששיקר ולמעשה השתמש ב 1-5 אמפולות Fentanyl ליום (ת/2א עמ' 10 שורות 21 ואילך).

 

ז.         כשהתגלה שמשך כמות גדולה של הסם, כי הוא השתמש בו, טען בפני הממונים שהשתמש שימוש חורג כתוצאה מנפילה בה נפצע בקרסול. בחקירתו טען שמשך יותר אמפולות מאחרים, מבית המרקחת, בשל כך שעבד קשה (ת/7 עמ' 6 שורות 22-23 ) "ושכח" לספר שם, כי הסם היה לשימושו או ניסה למזער את חומרת התנהגותו.

 

ח.       הנאשם טען, כי חדר ניתוח הוא מקום סטרילי ועל כן ניתן להשאיר אמפולה פתוחה. כן טען שאת האמפולות היה משאיר פתוחות בכיס חולצתו. כל המומחים העידו שאסור להשאיר אמפולה פתוחה. הנאשם יודע זאת. גם אם בהיותו מכור לסמים, יתכן, שבהעדר פיקוח בניתוחים קטנים כשהרדים לבד, עשה שימוש בטכניקה ה"חדשנית" שלו, לא יתכן שכך עשה באופן קבוע כשיטת עבודה, שכן היה נצפה ע"י אחרים. הטענה שכך שמר על סטריליות אינה אלא ניסיון התפתלות שיקרי. יתרה מכך, אפילו הנאשם לא יוכל לטעון, כי כיסו הוא סטרילי ובמיוחד כך כשעפ"י גרסתו בכיס זה הוא שם מזרק מזוהם בו השתמש וגם אמפולה ממנה שאב חומר לעצמו.

 

ט.       לאחר שאחות (ע.ת. 8) ראתה Venflon מותקן על רגלו של הנאשם וסיפרה זאת לדר' צ'ורני, נשאל הנאשם למה הוא נזקק ל – Venflon והשיב שהוא מיועד לטיפול במחלתו. בשחזור הצהיר בפני החוקרים, כי לא טיפל במחלתו כלל וגם לא נזקק ל –  Venflon וגם טען שכלל אינו זוכר את הסיטואציה.

בבית המשפט, הכחיש שהשתמש בסמים באמצעות ה –.Venflon 

 

י.         כדי להרחיק עצמו מחשד של שימוש ב- Fentanyl, תחילה שיקר הנאשם וטען שהשתמש בטיפולי I.V.F.  בגז קליפסול ולא השתמש ב – Fentanyl, כשהוצגו בפניו גיליונות ההרדמה של המטופלות (ת/22 ו- ת/23) – הודה שהשתמש ב- Fentanyl.

 

יא.    הנאשם טען, שהפסיק את השימוש בסמים כשפוטר, דהיינו באפריל 2003, אך בדיקתו של פרופ' היס ב- 14/8/03 גילתה סימני הזרקה בזרוע הימנית שבועיים שלושה לפני הבדיקה.

 

יב.     כדי להרחיק עצמו מחשד שהשתמש באותם מזרקים לעצמו ועבור החולים, הנאשם טען שלעצמו היה משתמש רק במזרקים של cc2 אפילו כשהזריק cc3 ובמחט דקה כשערה-G23, לעומת זאת, כאשר נדרש להזריק לחולים cc3 היה משתמש במזרק של cc5. כשנשאל לפשר ההבדל בינו לבין החולים ענה, כי: "לא לקחתי של cc5, כי המזרק של

cc2  הוא המזרק הכי קטן והכי נעים" (עמ' 158 שורה 20 לפרוטוקול). כשנאמר לו ע"י התובעת שניתן להרכיב מחט קטנה גם על מזרק גדול ומה שמשפיע על התחושה זה עובי המחט ולא גודל המזרק, השיב "לקחתי מזרק של cc2 ואם רציתי לעשות מזה cc3 עשיתי cc3 ואם רציתי פחות עשיתי פחות, אין לי מה לענות על זה" (שם, שו' 23-24).

 

יג.      במקום אחד טען הנאשם, כי בניגוד לנוהל שהיה קיים, הוא עד כדי כך הקפיד, שלא השתמש באותו מזרק למספר חולים. במקום אחר טען, שפעם החליף מזרק ופעם לא, ואח"כ גם טען, שרק לעצמו היה מחליף אחרי כל שימוש מזרק, אך לא לחולים – דהיינו עבד עפ"י הנוהל.

 

יד.     בגרסה אחת מסר הנאשם, שבטיפול בחולים היה שואב את כל החומר מהאמפולה למזרק ובגרסה אחרת מסר שהיה שואב את מה שנזקק לו ברגע נתון עבור החולה הספציפי והיתר נשאר באמפולה. 

 

טו.    הסיבה לשימוש בסם, לדבריו– כאבי גב כתוצאה מפציעת ספורט בינואר 2003, אך לאשתו אמר כבר ביוני 2002 שהוא משתמש, כי היתה לו תקופה קשה (ת/51 עמ' 3 ש' 5). בבית המשפט הודה, שהמשיך להשתמש בסם כשכבר לא היו כאבים, כי הסם משרה רוגע.

 

טז.   הנאשם בניסיון למזער את חומרת מעשיו, טען, כי אין לסם ולשימוש בו השפעה המפריעה לתפקודו בחדר ניתוח ובחדרי טיפול נמרץ, וזאת גם אחרי ששמע את המומחים שהעידו בבית המשפט, כי לסם השפעות על המשתמש המקשות על יכולתו לתפקד, ואת העדים שהעידו כיצד היה רדום במהלך עבודתו, נאלץ להישען והרבה ביציאותיו מחדר הניתוח לשירותים, באופן מוגזם.  

                                                                                                                                 

8.   עיקר טענות ההגנה -   ביחס לאישום ראשון:

א.                    החולים שנדבקו בנגיף - 3 חולים נוספים שהוספו לכתב האישום המתוקן והחולה ק.נ.

 

לטענת הסנגור, יש חולים שנדבקו בנגיף ולא טופלו ע"י הנאשם, ובכך נשללת, לדבריו, טענת המאשימה, כי ע"י שימוש במזרק מזוהם או ע"י פעולה שזיהמה את האמפולה הודבקו החולים.

החולה ש.כ. –חולה זו, כזכור, עברה שני ניתוחים, אולם לטענתה (ראה ת/56) רק בניתוח השני שנערך ביום 1/10/02, טיפל בה הנאשם. לטענת הסנגור, מאחר והנאשם החל באותו היום בדיוק את סבב ההתמחות בטיפול נמרץ (ת/31), נשללת האפשרות, כי הוא זה שהרדים אותה בניתוח.

החולה ע.ע.- מלבד העובדה שהנאשם עבד בימים בהם נותחה החולה, אין דבר נוסף, לטענת הסנגור, אשר יכול לקשור את הנאשם לחולה.

החולה פ.מ.- נרשם, כי הורדם ע"י המרדים דר' אסא איליה. מעבר לכך שהנאשם עבד בבית החולים ביום בו נותח החולה, אין דבר נוסף, לטענת הסנגור, שקושר את הנאשם לחולה.

ביחס לחולה ק.נ., טוען הסנגור בסיכומיו בעמ' 9, כי חולה זו לא טופלה ע"י הנאשם, והיא נושאת את הנגיף Hepatitis C גנוטייפ 2AC ויש התאמה של 98% בין הווירוס בדמה לווירוס בדמו של הנאשם. לדבריו, הסבר המאשימה, לפיו לעיתים יש שני מרדימים ורק אחד נרשם, לא מסייע במקרה זה לתביעה, שכן בניתוח של חולה זו היו שני מרדימים ושניהם נרשמו ואין מדובר בנאשם.

 

לטענות הסנגור יש להשיב:

הנאשם אישר שישנם מצבים שבהם הוא הוחלף במהלך ניתוח והדבר לא נרשם. לדבריו, רק הרופא המרדים שמתחיל את הניתוח הוא שרושם את הדרוש בטופסי ההרדמה (ת/7 עמ' 1 ש' 20-22). הנאשם אף אישר, כי מלבד מצב בו הוא הוחלף, ייתכן גם מקרה שהוא החליף רופא מרדים אחר ליותר מחצי שעה והדבר לא נרשם בטופסי ההרדמה (שם, עמ' 2 שורות 20-23). אם כך, העובדה שמרדים רשום בגיליון ההרדמה, מלמדת שגם היה בחדר הניתוח, אך העובדה שלא נרשם, לא בהכרח שוללת שבשלב כלשהו הוא היה בחדר הניתוח.

לגבי כל 4 החולים הנ"ל, אין מחלוקת שהנאשם היה, ביום בו טופל כל אחד מהם, בבית החולים, ועל כן במבחן ההזדמנות, גם יתכן שנכנס לחדר הניתוח כמחליף או בשל התמכרותו וכדי לקחת סם. החולה ש.כ. שעדותה הוגשה בהסכמה, גם מאשרת שהנאשם טיפל הגם שלא נרשם.

לגבי כל החולים הנ"ל, עפ"י ת/20 ומכח ההסכמה של הצדדים לגבי ק.נ., יש עפ"י המומחים, זהות בין הווירוס בדמם לווירוס בדם הנאשם, ולכך מתווספת עדותו של פרופ' מוטרו, בדבר הסיכוי הזעום שלא הנאשם הוא המדביק.

העובדה שהנאשם לא מואשם בקשר לק.נ. ואין ראיה שטופלה ע"י הנאשם, לא בהכרח מצביעה על כך שלא נדבקה מהנאשם.

 

יחד עם זאת ולמרות האמור, נראה, שבנסיבות העניין לגבי החולים, שבנוסף לראיות הקיימות, לרבות הראיות המדעיות, אין הוכחה פוזיטיבית, לכך שהנאשם טיפל בהם – ואין כל הסבר, כיצד הגיע הווירוס מדמו לדמם – אם לא היה בחדר הניתוח, והגם שאין בכך כדי ללמד שתיתכן הדבקה שלא ע"י הנאשם, יתכן וראוי שהנאשם ייהנה מצילו של הספק. כל שנאמר כאן, הוא שלא יודעים, כיצד הגיע הווירוס מדמו לדמם, כי מבחינת מבחן ההזדמנות – לא הוכח שהיה בחדר הניתוח.

החולה כ.ש. לא נכללת בקבוצה זו, שכן בה הנאשם טיפל לדבריה.

 

ב.     הזרקה, מקום ביצוע ההזרקה, האמפולות וה –Venflon

 

לטענת ב"כ הנאשם, המאשימה חזרה בה במהלך המשפט מהכתוב בסעיף 10 לכתב האישום באשר לשיטת ההזרקה שהובילה להדבקת החולים, שכן הוסיפה, בעמ' 19 לסיכומיה, גם אפשרות של הדבקת החולים באמצעות זיהום האמפולה ששימשה להזרקה לחולים.

על כך יאמר, כי התביעה לא חזרה בה, אלא הוסיפה השערה נוספת לדרך ההדבקה שנובעת מדברי הנאשם עצמו.

 

עוד הוסיף ב"כ הנאשם, כי טענת המאשימה לפיה הנאשם נהג להזריק במשך מספר חודשים עשרים פעמים ביום Fentanyl, אינה אפשרית  נוכח המציאות השוררת בחדרי הניתוח.

על כך יש להעיר, כי הנאשם עצמו העיד שהגיע למצב של הזרקה של 25 פעם ביום. המאשימה לא טענה, כי בכל 20 הפעמים ביום בהם הזריק הנאשם Fentanyl לעצמו היה זה בחדרי הניתוח והנאשם גם הודה, כי נהג להזריק בחדרי השירותים.

הסנגור טען בסיכומים, כי סברת ההדבקה דרך האמפולה נופלת, שכן האמפולה היא חד פעמית, מרגע פתיחתה היא אינה סטרילית ולאחר השימוש היא מושלכת לפח, זאת הוא למד מדברי ד"ר אייליג האמורים לעיל.

טענה זו של הסנגור היה בה ממש לו נהג הנאשם עפ"י הנוהלים, אלא שלא כך, לצערנו, נהג הנאשם עפ"י עדותו. הנאשם לדבריו לא נהג באמפולה כחד פעמית. גם אם קשה להאמין שזו היתה דרך עבודתו הקבועה והשגרתית – לאור העובדה שדרך זו סותרת באופן קיצוני את נוהלי העבודה המקובלים,  והמצויים בחדר הניתוח היו מעירים על דרך זו, הרי יתכן שכך נהג לעיתים, במיוחד כשעבד לבד בפרוצדורות רפואיות קטנות.

 

ב"כ הנאשם טען בסיכומיו, כי ע.ת.5, ד"ר אייליג הודה, כי ב-99% מהמקרים אין צורך לחבר את המזרק בעת החדרת המחט ל-Venflon. גם פרופ' גורמן, ע.ת. 11 הוסיף, כי רק לעיתים רחוקות נהג בשיטה של חיבור המזרק לVenflon -.  מסקנת ב"כ הנאשם מהאמור היא שאם רק לעיתים רחוקות יש שימוש במזרק בעת החדרת ה-Venflon, אזי אפשרות הדבקת החולים בסיטואציה כזו, היא אפסית.

טענה זו אין בה ממש.

ראה ה- Venflon ת/27, המזרק ת/2ב והסברי דר' אייליג בנוגע לדרך פעולתם בעמ' 63 לפרוטוקול. יובהר, ה- Venflon הוא צנתר המוחדר לאחד מוורידי היד, ומאפשר החדרת תרופות ונוזלים, מבלי לדקור את החולה שוב ושוב. הוא מוחדר לווריד באמצעות מחט המצויה בקצה אחד והיא נשלפת החוצה ע"י משיכתה מהקצה השני של ה –  Venflon, (מקום בו ב- Venflon שבמוצג יש פקק לבן) כך שבווריד נותרת מעין צינורית פלסטיק המאפשרת הזרמת חומרים לווריד. לקצה של ה- Venflon ממנו משכו את המחט החוצה והמנוגד לקצה של צינורית הפלסטיק הנותרת בווריד החולה, מחברים למשל אינפוזיה. באמצע ה – Venflon, מצוי פתח נוסף (המכוסה ב – Venflon שבמוצג, בפקק ירוק) מפתח זה מזריקים במזרק, ללא מחט, חומר לווריד החולה וזאת דרך שסתום חד כיווני, המאפשר הזרמה לווריד החולה אך לא מזהם את המזרק, כי אינו מאפשר זרימה מגוף החולה למזרק שחובר. הנוהל שהיה קיים בסורוקה ובבתי חולים אחרים, שהתיר להשתמש שוב ושוב מחולה לחולה באותו מזרק היה מבוסס על הבטיחות, המוכחת, של השסתום החד כיווני – שלא נסתרה עד היום, הגם שמחמת הזהירות – בינתיים הנוהל שונה. אין מדובר בהזרקה דרך הפתח המכוסה בפקק לבן - המנוגד לקצה המוחדר לווריד.

בדרך כלל, עפ"י העדויות שנשמעו בביהמ"ש מפי דר' אייליג ודר' גורמן, אין צורך בבדיקה אם המחט של ה – Venflon חדרה כראוי לווריד החולה.

מנגד, הם העידו, כי החדרת Venflon ע"י רופא לעצמו, קשה יותר מאשר החדרתו ע"י רופא לחולה ויש עימה אפשרויות של טעות בהרכבה. על כן כדי לבדוק אם הרופא חיבר את ה – Venflon כראוי לגופו והוא חדר כנדרש לווריד של עצמו, הוא מחבר מזרק, אפילו ללא מחט, בקצה ה- Venflon (המנוגד לקצה המוחדר לווריד המכוסה במוצג בפקק לבן), ובאמצעותו שואב מעט מדמו שלו. כך הוא מזהם את המזרק. וודאי ששימוש במזרק זה לאחרים הוא בעייתי. גם אם לא באמצעות מזרק זה יזריק לעצמו  אח"כ במשך היום Fentanyl, אך יזרימו שלא דרך השסתום החד כיווני (המכוסה במוצג בפקק ירוק) יזהם את המזרק החדש בהחדרתו ל – Venflonהמזוהם.  

 

ג. לטענת ההגנה יש פגמים בעדויות ד"ר יונת שמר ופרופ' טור-כספא:

1. עדויות שמיעה- או פגם בשרשרת

במהלך המשפט ההגנה טענה טענות לא ברורות בנושאים שבכותרת, חזרה בה מטענותיה, הסכימה לכל הנדרש בנושא חוות הדעת מן הבחינה הראייתית ובסיכומים שוב חזרה על חלק מטענותיה, למרות הסכמותיה בעבר.

ב"כ הנאשם טען ביום 10/5/05 בעמ' 46 לפרוטוקול ש' 6-11:

"אין מחלוקת על כך שכל תוצאה בת/19 ניתנת לשיוך ספציפי. אני מסכים לגבי כל הבדיקות של החולים חוץ מהבדיקה של הנאשם עצמו. ההתנגדות שלי לבדיקת הנאשם היא התנגדות משפטית ולא מדעית, יש לי התנגדות משפטית שיש דרכים כיצד עושים חדירה או בדיקה כזאת בגופו של הנאשם ואני רוצה לטעון בבוא העת שזה לא נעשה עפ"י הכללים המשפטיים הנדרשים ". (ההדגשה שלי  - נ.ז.)

 

יצוין, כי טענה זו נזנחה בסיכומים ויתרה מכך יש לומר, כי הבדיקה לנאשם נעשתה בהסכמתו.

הסנגור גם לא התנגד להגשת ת/20 –המצביע על המרחק ברצף הגנומי של הווירוס באתר שנבדק בין זה שנמצא בדמו של הנאשם לבין יתר הנדבקים. בנוסף, הסנגור ציין בעמ' 106 שורה 14, כי "המחלוקות לגבי הפרוצדורות המדעיות שתוארו לרבות ה- PCR  לא קיימות בינינו".

      

ביום 15/1/06 הצהיר הסנגור לפרוטוקול בעמ' 134 בשורות 10 -17:

"אני מצהיר, כי בכל הנוגע לזהות הגנטית בין הוירוס בדמו של הנאשם לבין הוירוס בדמם של המתלוננים, אנו מסכימים שהתהליך בחוות הדעת של המומחים, נעשו כראוי, אלא שאנו נטען טענה משפטית כדלקמן: שקיים נתק בשרשרת הבדיקה בין השלב שבו המומחים שהעידו בבית המשפט בדקו והכינו את הדם לבין השלב שבו התוצאות של הבדיקה הוחזרו אליהם ומשם הוסקו המסקנות. אנו נטען טענה יחידה שהמדובר מבחינתם בעדות שמיעה שאינה קבילה ושלא יכלה להיות בסיס למסקנה שאליה הגיעו בשל הפגם שנפל בתהליך הטכני של הבאת הבדיקה מי רשם, מי הביא. אין לי טענה גם נגד יתר המומחים, כולל פרופ' מוטרו. הטענה שלי היא רק לשרשרת של הבדיקה, כמו בשרשרת בתיקי סם." (ההדגשה שלי – נ.ז.)

 

לאחר הדברים הנ"ל, ובשל כך שהתובעת הבינה, כי בסופו של יום ההגנה מיקדה את טיעוניה בנושא "השרשרת", הציעה ביום 21/2/06 התובעת בעמ' 139 לפרוטוקול ש' 9-11:

"אם הסנגור חוזר בו מההסכמה של שרשרת מוצג, אני מבקשת שתוזמן שוב דר' יונת שמר ופרופ' טור כספא, הם האנשים שיכולים להסביר מדוע התוצאה שנשלחה להם היא של החומר שהם שלחו למעבדה."

 

הסנגור השיב: "זה לא הזמן לטעון את הטענות האלה, מי שרוצה יטען זאת בסיכומים."

הנאשם עצמו אמר בחקירה הנגדית:

"קשה לי להתווכח עם תוצאות מעבדה, אבל אני לא יודע אם זה נכון שאני הדבקתי. אני לא יכול להשיב עכשיו לשאלה אם אני הדבקתי או לא" (ההדגשה שלי –נ.ז.) (עמ' 143 שו' 19-20 לפרוט').    

אם למרות האמור, כוונת ההגנה, למרות ההסכמות השונות שניתנו, כגון ההסכמה בעמ' 46 שצוטטה לעיל, לטעון לפגם ב"שרשרת",  צריך היה לומר זאת במפורש, לחקור את העדים על דוכן העדים, ולחילופין כשהתובעת הציעה להחזיר עדים לשם כך לדוכן העדים צריך היה הסנגור להשיב תשובה ברורה ולדרוש זאת. לסנגור עמדה האפשרות להביא מומחים מטעמו על מנת לסתור את ממצאי המעבדה ואת חוו"ד המומחים, כמו כן הסנגור יכל לעמוד על כך שהאחראים מהמעבדות החיצוניות יעידו ואף ליזום את עדותם.

בעניין זה, ראה: יעקב קדמי, על ראיות  הדין בראי הפסיקה, חלק שני, עמ' 674 (2003):

 

"חוות דעת אינה נפגמת בשל כך שבבסיסה נתונים שהם, על פי טיבם, בבחינת עדות מפי השמועה; והיוזמה להעדת האחרים- צריכה להיות יוזמתו של הנאשם...".

 

המומחים אמרו שהריצוף הגנטי אמין. הסנגור נמנע מלשאול את המומחים כיצד הם יודעים, כי הריצוף הגנטי אמין, הסנגור גם לא שאל את ד"ר יונת שמר על הרצפים הגנטים שהיא הפיקה בעצמה במעבדתה.

 

כבר נפסק בתפ"ח (ת"א) 8004/98 מדינת ישראל נגד לארי גלדסון , www.nevo.co.il:

"פגם בשרשרת הראיות, כשעומד לעצמו, אינו מוביל לאי קבילותה של ראייה. יש לבחון מה תוצאתו בפועל של פגם זה או מה ההסתברות לתוצאה האפשרית של פגם זה. מקום בו, למשל, נמצא פגם בשרשרת הראיות הנוגע למציאה של סם מסוכן והעברתו ממקום אחד למשנהו עד לבדיקתו ועד להבאתו בפני בית המשפט, אכן יש מקום לתהות האם הסם שנבדק הוא אכן הסם שנמצא, שמא הוחלפו שקיות סם או אפילו הושתל סם במזיד. תהיות כאלה יש בהן כדי לפסול את הראייה. לא כך במקרה שלפנינו. כאן אין מדובר רק במציאת ראייה פוטנציאלית והעברתה לבדיקה כדי לעמוד על טיבה. במקרה שלפנינו מדובר בבדיקה השוואתית של שני מקורות dna משני מקומות שונים. חזקה שאם הייתה נעשית טעות, מסוג הטעויות שפרטנו, הרי שתוצאות הבדיקה היו מראות על אי התאמה בין מקורות ה.- dnaפגם בשרשרת הראיות במקרה זה יכול להתבטא בעיקר בכך שהדם והשערות שנבדקו, אחד מהם או שניהם, אינם הדם והשערות שנדגמו בזירות השונות. כפי שציינו, הסיכוי שבמקרה כזה יתקבלו תוצאות המלמדות על זהות מאפייני dna בין המקורות הוא אפסי."

פסק הדין אושר בע"פ 5928/99 לארי גלדסון נ' מדינת ישראל  תק-על 2005(3), 2776 .

 

בסיכומי ההגנה נולדה טענה חדשה, לפיה אין לקבל את עדויות המומחים ד"ר יונת שמר ופרופ' טור-כספא, שכן עדויותיהם התבססו על עדויות שמיעה ולא בשל פגם בשרשרת. טענת הפגם בשרשרת – נזנחה. ד"ר יונת שמר ופרופ' טור-כספא שלחו את המבחנות אשר נמצאו בהם נגיפים מסוג 2AC  לחברות פרטיות חיצוניות בשם "היי לאב" ו"דניאל ביוטק" על מנת לעבור תהליך P.C.R. בסוף התהליך מתקבל מידע מספרי אשר לאחר עיבודו מתקבלת מסקנה לעניין התאמת הגנוטיפים השונים לגנוטיפ של הווירוס בדם הנאשם. לטענתו, המומחים לא ביצעו את הבדיקות בעצמם ואין להם כל פיקוח וביקורת על חברות אלה. לטענת הסנגור, אין לבית המשפט את הכלים לבחון את אמינות הבדיקות. עוד טוען הסנגור, כי גם על פי פס"ד מרציאנו (ע"פ 566/89 מאיר מרציאנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4), 539), עליו הסתמכה המאשימה בסיכומיה, אין לקבל את העדויות, שכן מומחה יכול לעשות שימוש "בעובדות חיצוניות", מבלי להוכיח אותן מדעית, כי אלו הן עובדות אשר מהוות בסיס ותיאוריה מדעית. לעומת זאת, הוא אינו יכול לעשות שימוש "בעובדות פנימיות" שכן אלה בגדר עדות שמיעה. לטענת הסנגור, הממצאים עליהם מסתמכים המומחים אינם אלא "עובדות פנימיות" הנתונות למחלוקת בפני בית המשפט.

ראשית, לא רק שהטענה, המדויקת לא עלתה בעת שמיעת המשפט, אלא שהסנגור גם הסכים במפורש בעמ' 106 שורה 14, כי "המחלוקות לגבי הפרוצדורות המדעיות שתוארו לרבות ה- PCR לא קיימות בינינו", ומעדויות המומחים ברור, כי הפרוצדורה המדעית כוללת גם ריצוף מקטעים של DNA.

שנית, בע"פ 566/89 מאיר מרציאנו ו-2 אח' נ' מדינת ישראל פ"ד מו(4), 539 ,עמ' 548-549, נקבע:

"..ברוב המכריע של המקרים, אם לא בכולם, מביא המומחה לפני בית המשפט מערכת של נתונים עובדתיים שעל יסודם הוא מבקש להסיק מסקנה מסוימת, ומערכת נתונים זו ניתנת לבדיקה ולחקירה, כפי שניתנת לבדיקה ולחקירה אף עצם הבחירה של הנתונים, שהביאו למסקנה של המומחה; בדיקת הנתונים ודרך בחירתם - באמצעות המסננת השיפוטית של מידת המהימנות שיש לייחס לעד - היא המביאה לקביעתם של המימצאים והמסקנות על-ידי בית המשפט." ...

 

"מדי יום ביומו מסתמכים רופאים, מדענים ומומחים אחרים במהלך עבודתם על תוצאות בדיקות שעורכים עמיתיהם לעבודה, שאת דרך בדיקתם הם מכירים ועליה הם אמונים."

 

פרופ' טור כספא הסביר, כי:

"פרוצדורה זו של שליחת DNA לריצוף לחברה אמינה היא פרוצדורה מקובלת וכך נעשות כל קביעות הריצוף היום במעבדות. עלי לציין כי לחברה לא רק שלא נמסר מידע לגבי מהות החומר שנשלח אליהן, לא נמסר להם אפילו שמדובר בנגיף..." (עמ' 106 שורות 19-21 לפרוטוקול).

המומחים יודעים שהם קיבלו בחזרה ריצוף של DNA אותו הם שלחו, שהרי החברות הבודקות לא ידעו מה המקטע שנשלח אליהן, והשיבו רצף באורכו של הרצף המתאים לרצף שנשלח אליהם בכל הדגימות ורק כך ניתן היה לערוך השוואת רצפים.

בעמ' 47 לפרוטוקול ש' 22- 23, העידה דר' שמר:

"הדמים נשמרו, הסנגור יכול לקבל דגימות מהדגימות ולעשות בדיקות כפי שירצה, אם הטענה היא שהבדיקות לא נערכו לפי הסטנדרטים המדעיים הראויים."

 

ההגנה הסתפקה בהשמעת הטענה הסתמית בסיכומים, לא ביקשה את הדגימות, לא בדקה אותן ולא הגישה כל חוות דעת מטעמה. יתרה מכך, חלק מהנטען בסיכומים, הוא בבחינת ניסיון כושל לחזור ממה שהודו בו מבחינה עובדתית במהלך המשפט וזאת בלא שביקשו רשות מבית המשפט ונתנו נימוקים מיוחדים שיירשמו ובלא שניתנה רשותו של בית המשפט (ראה סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.)

 

תוצאות הבדיקות מדברות בעד עצמן. מדובר בשני מומחים פרופ' טור כספא ודר' שמר שבדקו כל אחד בנפרד ובלא קשר לחברו אזורים שונים של הגנום הנגיפי. כל אחד השתמש בשרותי מעבדה חיצונית פרטית אחרת שמקובלות בתחום ובעיניהם כאמינות, חלק נעשה ע"י דר' שמר עצמה, וחשוב מכל – התוצאות של שני המומחים, כאמור בחוות הדעת שלהם, מצביעות על מקור הדבקה זהה לחולים ולנאשם, הגם שנבדקו אזורים של הגנום הנגיפי הנתונים לשינויים תכופים ועל כך כבר נפסק  בע"פ 5928/99 לרי גלדסון נ' מדינת ישראל  תק-על 2005(3), 2776 ,עמ' 2783:

"...ודווקא משום שתוצאות הבדיקה ההשוואתית של ה-DNA הראו על התאמה, נדמה שהסיכוי שהפגם בשרשרת הראיות פגע במהימנות התוצאות שהתקבלו הוא אפסי". (ההדגשה שלי – נ.ז.)

 

 

2. ניהול החקירה על ידי בית החולים-

בסיכומיו טען הסנגור, כי ע.ת.1 רס"ב משה אגם, העיד, שפנה לגופים ניטרליים למנוע כל חשש שבית החולים מעורב בדרך כל שהיא שיש בה כדי להשפיע על החקירה, ביניהם לפרופ' טור כספא, אלא שפרופ' טור כספא עובד בבית החולים "בלינסון" השייך אף הוא, כשם ששייך בית החולים "סורוקה", לקופת חולים כללית. הדבר נכון, לטענתו, גם כלפי יתר העדים שכולם עובדי קופת חולים כללית. כל זאת בזמן שברור, לדבריו, שלבית חולים "סורוקה" אינטרס מובהק להסיט את האשמה הרובצת על כתפיו  לכתפי הנאשם.

טענה זו סתמית, בלתי מבוססת, וגם הציטוט של דברי החוקר לא מדויק, שכן החוקר תיקן עצמו והסביר שהכוונה היתה לפניה לסטטיסטיקאי הפרופ' מוטרו.

מעבר להטחת חשד סתמי בבית החולים סורוקה ובעדים שעובדים בבית החולים או בקופת החולים, לא הובא ולו שמץ של ראייה לכך שלבית החולים היה מניע ששימש להפללת הנאשם. יתרה מכך, ובלא כל קשר לבית החולים ולעמדותיו, אין מחלוקת שהנאשם היה מכור לסם ה- Fentanyl, שהסתיר את התמכרותו מבית החולים, ושגנב את הסם מבית החולים. הראיות שהובאו כדי להוכיח שהנאשם הוא שהדביק את החולים, הינן גם ראיות מדעיות, כשחלק מהתהליך לצורך חוות הדעת, נעשה ע"י גופים חיצוניים.

כשנטענת הטענה הבלתי מבוססת כלפי עובדי בית החולים סורוקה, יש לומר: מוטב היה להימנע מלטעון אותה, אך ניתן, אולי, לסבול אותה – בטרם דחייתה, במסגרת מרחב התמרון של טענות ההגנה, אך כשהיא נטענת כלפי פרופ' טור כספא שלא עובד בסורוקה, רק בשל כך שהוא עובד בבית החולים ע"ש רבין (בלינסון) ואפילו לא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן – הטענה מקוממת.

הגם שער אני לרצון בית החולים לאחר חשיפת הפרשה למזער את נזקיה, לציבור ולבית החולים, הרי למניעת ספקות אני מבהיר, כי העדים הותירו רושם אמין ולא התרשמתי, כי עדותם הושפעה מכך שהם עובדים בבית החולים סורוקה או בקופת החולים הכללית. יתרה מכך, חשדות אלה לא הוטחו בעדים והם לא התמודדו איתם.

 

9.   הראיות המדעיות

אין היום עוד מחלוקת ביחס לקבילותה וכוחה של ראיית הד.נ.א. הראייה התקבלה ע"י הקהילייה המדעית וגם ע"י בתי המשפט בישראל.

ההתלבטות בפסיקה הישראלית היא ביחס להסתברות הסטטיסטית הדרושה כדי לבסס הרשעה על סמך ממצא D.N.A מעבר לספק סביר (לא הוחלט על מספר הסמנים הנדרש לשם זיהוי).  מחד גיסא, כבוד השופטת דורנר בבש"פ 5174/99 ג'אלב חאלדי נ' מדינת ישראל תק-על 99(3), 1590 קבעה שלקבלת תוצאה ודאית, המעלה את דרגת ההסתברות ליחס של אחד למספר מיליונים, דרושים שישה "מרקרים", שהיא הכמות הסטנדרטית לעריכת בדיקות D.N.A. חברי, כבוד השופט הנדל בת"פ (ב"ש) 73/95 מדינת ישראל נ' מאיר בן מכלוף כהן תק-מח 98(2), 157, אימץ את שיטתו של פרופ' אדם פרידמן, לפיו דרוש מספר סימנים גדול יותר משישה, שכן סימנים בודדים פותחים פתח לטעות. לעומת כבוד השופטת דורנר וחברי כבוד השופט הנדל, קובע כבוד השופט אדמונד לוי בעניין ת"פ (ת"א) 10379/98 אבוקישאק (טרם פורסם), כי אין "מספר קסם" של סמנים והגורם הקובע הוא מידת הסבירות של קיום שגיאה. בארה"ב המגמה היא שלא להסתפק בשלושה עשר סמנים בלבד אלא לדרוש לפחות שבעה עשר סמנים. (ראה אחיקם סטולר ויורם פלוצקי "D.N.A על דוכן העדים", רפואה ומשפט, ספר היובל עמ' 143 (עמיחי לוי עורך, 2001)).

המחלוקת הנ"ל בתיק זה, תיאורטית, שכן לא נטענה ולא עלתה כלל.

        יצוין, כי הסנגור לא חלק שיש בכוחה של ראיית ד.נ.א. להרשיע, על כך שהבדיקה נעשתה בשיטה מדעית מהימנה, על השיטה המדעית שנבחרה (PCR), או על כך שקביעת המומחים לא מבוססת סטטיסטית וטענותיו הטכניות כנגד ביצוע הבדיקה – "שרשרת" – נדחו. (ראה הפרמטרים שנמנו בחוות דעתו של חברי, כב' השופט הנדל בת.פ. (ב"ש) 76/93 מדינת ישראל נגד סלימאן אל עביד,  תק-מח, 96(1) ).

        חשוב מכל, הסנגור הודיע במפורש, כי אין לו טענות נגד המומחים וקביעותיהם וטענתו היחידה היא בנושא השרשרת.

 

        המומחים, כזכור, העידו, באופן חד משמעי, כי כל הנדבקים שנבדקו, נדבקו מאותו מקור הדבקה וכי נמצא נגיף זהה בדמם של הנדבקים והנאשם.

 

10. הראיות הנסיבתיות

הדין, מכיר באפשרות להרשיע על פי ראיות נסיבתיות כאשר המסקנה וההיגיון על פי השכל הישר ונסיון החיים, מחייבים את המסקנה המרשיעה כמסקנה אחת ויחידה.
(ראה יעקב קדמי , על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק שני 688 - 698 (2003)).

"הכלל הוא , כי כוחה של ראייה נסיבתית אינו נבחן אגב בידודה מיתר הראיות שבאו בפני בית המשפט, אלא- נהפוך הוא: "כאשר מדובר במקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות, אין לבדוק את כוחה הראייתי של כל ראייה נסיבתית בנפרד ובאורך עצמאי, אלא לאור הראיות האחרות" ; ו-"במקום שבו מבקשים ליישם הרשעתו של נאשם על מקבץ של ראיות נסיבתיות... אין זאת אומרת שכל ראייה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק ... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות ... שכל אחת מהן... אינה מספקת כשלעצמה...".

(יעקב קדמי שם, בעמוד 699 וכן ראה הפסיקה הענפה המובאת בעניין זה שם.)

"העקרונות שנקבעו בפסיקה מתיישבים עם השיטה האינדוקטיבית. נפסק כי  הראיות  הנסיבתיות  צריכות  להביא למסקנה מרשיעה  בדרך האלימינציה של  פירושים  המתיישבים  עם  חפות  הנאשם  (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620); כשמדובר בשרשרת ראיות נסיבתיות, "המסקנה הסופית יכולה להתקבל  מצירופן  של כמה ראיות נסיבתיות כאלה  שכל  אחת  מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם"

(השופט לנדוי  בע"פ  524/77,  584,  653, 701 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד  לב(2)  682,  684-685); כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על  בית-המשפט  לשקול  על-פי  מבחני ההיגיון ונסיון החיים, "הסבריו של  הנאשם,  אם  ניתנו  כאלה וכן .... היפותזה סבירה אחרת .... אם  יש  מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר  ספק  סביר  בדבר אשמתו של הנאשם" (השופט שמגר בע"פ 543/79, 622, 641 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 115, 140). 

לסיכום, על  בית-המשפט  לשקול  את  מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של  העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטים סבירים  אחרים. אם  ממכלול  הראיות  האפשרות להסיק קיום עובדה שאין  בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה  שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי".

 

בתיק זה הראיות שהצטברו לחובת הנאשם מדברות בעד עצמן:

א.   הנאשם נושא את הנגיףC   Hepatitis גנוטייפ  2AC.

ב.    הנאשם מכור ל – Fentanyl.

ג.    הנאשם גנב את הסם מבית החולים.

ד.    הנאשם השתמש בסם גם בעת עבודתו בחדרי הניתוח ובחדרי טיפול נמרץ – בשירותים, וזאת לפני, במהלך ואחרי ניתוחים והגיעו הדברים לכך שהזריק לעצמו את הסם 25 פעמים ביום.

ה.       אין מחלוקת שההדבקה בווירוס היא בכך שהווירוס בדם אדם הנושא אותו מגיע לדמו של הנדבק. מגע דם בדם.

ו.         אין מחלוקת ש-34 חולים נדבקו בווירוס.

ז.         אין מחלוקת שהנאשם והחולים נושאים גנוטייפ  נדיר, יחסית, של הווירוס - .2AC

ח.   לגבי 31 חולים אין מחלוקת שטופלו ע"י הנאשם. חולה נוספת ש.כ. זיהתה את הנאשם כמי ששוחח עימה בטרם הרדמתה והחדיר לה מחט לווריד (כנראה Venflon) וזאת הגם שאין רישום שהנאשם הוא המרדים בניתוח שלה. במבחן ההזדמנות, גם כשאין רישום כאמור, הוכח שאין הדבר מוכיח שהנאשם לא הרדים.

ט.   יתרה מכך, חולות שעברו פרוצדורה של IVF – גם נבדקו לפני הטיפול ע"י הנאשם והווירוס לא נמצא בדמן. גם ביחס לחולים האחרים אין ראיה שחלו בטרם טופלו ע"י הנאשם.

י.    החולים נדבקו כל אחד במועד אחר ובמספר חדרי ניתוח, כאשר אין כל קשר בין החולים.  לגבי חולים 33 ו-34  אין תיעוד, או עדות, על המפגש עם הנאשם, אך כאמור אין זה מוכיח שלא היה מפגש. הקשר המוכח היחיד בין 32 חולים (למעט חולים 33 ו- 34) הוא הנאשם.

יא. הנאשם הזריק לכל החולים, מלבד חולה מס' 30 – Fentanyl – הסם שהוא התמכר לו.

יב.  פרופ' מוטרו קבע, שההסתברות היא קטנה מאחד למיליון שנקבל הפרש כה גדול באחוזי

ההתדבקות אם ההנחה הנכונה היא שאחוז הפרטים עם וירוס Hepatitis מסוגAC 2 בקרב מטופלי דר' פונטוס אינו שונה מאחוז הפרטים עם וירוס Hepatitis מסוג2AC  בקרב המטופלים ע"י רופאים אחרים. מהבחינה הסטטיסטית, הוא הסיק (באופן מובהק ביותר) שההשערה, שאחוז הפרטים עם וירוס ה Hepatitis מסוג 2AC גבוה בקרב מטופלי ד"ר פונטוס מאשר בקרב המטופלים ע"י רופאים אחרים.

יג.   ביחס ל- 27 חולים, מתוך רשימת 34 החולים הנ"ל, פרופ' טור כספא ודר' שמר, שחוות הדעת שלהם לא במחלוקת, למעט טענות של שרשרת – שנדחו, קבעו כל אחד באופן עצמאי, כי הווירוס בדמו של הנאשם זהה לווירוס בדמם של החולים.

בהעדר שמץ ראיה או אפילו טענה, לפיה גם הנאשם נדבק ממקור אחר המשותף גם ליתר הנדבקים, אין מנוס מלהסכים עם מסקנתה של דר' יונת שמר לפיה לא יתכן מקור אחר להדבקה מלבד הנאשם.

יד.  גם אם לא הוכח מנגנון ההדבקה בראיה ישירה, כעובדה - דם נגוע שהוא דמו של הנאשם – הגיע לגופם ודמם של החולים שטופלו על ידו. אין דרך בה הדם הנגוע יגיע לגוף החולים, אלא באמצעות הזרקה דרך הVenflon- שהוחדר לגופם. גם הנאשם לא הצביע ולו על מקרה אחד ולו תיאורטי, בו בשל תקלה מקרית כל שהיא היה מגע בין דמו לדם החולים.

 

הצטברות העובדות והנסיבות הנ"ל, מובילה למסקנה, שהוכח, לפחות ביחס לחולים, שכל הנסיבות הנ"ל גם יחד מתקיימות בהם, כי הנאשם הוא שהדביק אותם.

משהוכחה עובדה המסבכת את הנאשם במעשה העבירה ואפילו הוכחה בראיות נסיבתיות, ועובדה זו יוצרת לכאורה ראיה לחובתו והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר לעובדות שהוכחו או בודה מליבו הסבר ללא שחר,  רשאי בית המשפט לקבוע על סמך זה את אשמת הנאשם (ראה קדמי שם עמ' 729).

 

"מקום שהתביעה נושאת בנטל השכנוע, עמידה בנטל הראיה מצידה מעבירה את נטל הראיה לנאשם. משמעות ההעברה היא: שעל הנאשם להפריך את ה"ראיה לכאורה", אם מכוח הראיות שהביאה התביעה ואם מכוח ראיות שיובאו מטעמו..." "...ויודגש: אין נפקא מינה בהקשר זה אם התביעה סומכת גרסתה על ראיות נסיבתיות, לרבות על חזקות שבעובדה או שבחוק; שכוחן של אלו שקול, ללא נטילה ממשקלן על דרך של הסבר או ראיה להפריך, שקול לכוחן של ראיות ישירות..." "... אך מקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה [המתחייבת מן הראיות ואשר משקלה נכבד כאמור-י.ק.] למציאות". יעקב קדמי, על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי עמ' 1502-1503 (2003).

 

יש חולים ב - Hepatitis C 2AC  שלא הוכח ביחס אליהם שהנאשם טיפל בהם, אך הם מופיעים בת/20 – ריכוז החולים שהווירוס בדמם זהה לווירוס בדמו של הנאשם, עפ"י קביעת המומחים. יש חולים שחולים ב -2AC     Hepatitis Cשהוכח שהנאשם טיפל בהם, אך הם לא מופיעים ב- ת/20 הנ"ל.

בנסיבות אלה, החלטתי, מחמת הספק, כאשר חסרה ולו אחת מהעובדות או הנסיבות המנויות לעיל, לזכות את הנאשם מהדבקתו של החולה הרלוונטי. יוסבר, כי בת/20 – מופיעים 29 נבדקים, בהם כלול הנאשם ו- א.מ. – שלא קשורה לתיק (היא נבדקה רק כדי לשלול שהיא המדביקה ויש הסכמה לגבי נבדקת זו שאין לה קשר לנושא ולהדבקה). בנוסף מרשימה זו יש להוריד שני נבדקים: פ.מ. ו – ע.ע. שלא הוכח שהנאשם טיפל בהם.

רק ביחס לחולים, בהם מתקיימות כל הנסיבות והעובדות שנמנו לעיל גם יחד במצטבר, אני קובע, שהם נדבקו מהנאשם ב- Hepatitis C 2AC, דהיינו הנאשם הדביק 25 חולים כדלקמן:

ג.ב.צ, ב.ג.א, ב.י., א.י., אל.נ., א.מ., א.א.ש, ע.א., א.כ.מ, ר.א., ש.י., פ.א., ס.ו., מ.א., כ.ש., ל.א., ז.א., ט.ר., ג.ל., ה.א., א.נ., י.ע., מ.ש., א.צ.ב, א.ר.מ.

 

11. מנגנון ההדבקה

כיצד הנאשם גרם בהתנהגותו להדבקת מטופליו? מהו מנגנון ההדבקה?

 

אם הנאשם הזריק לעצמו Fentanyl לווריד בבית החולים ולא באמצעות Venflon, נראה, שיש שתי דרכים באמצעותן יכול היה הנאשם להדביק את החולים.

דרך אחת, באמצעות שימוש במזרק אחד לו ולחולים, כשהמזרק בו עשה שימוש לעצמו מזרים חומר לווריד החולה דרך השסתום החד כיווני ב- Venflon של החולה, המונע אומנם זרימת דם מהחולה למזרק אך לא מונע זרימה מהמזרק לווריד החולה. דמו של הנאשם נגוע בנגיף וברור, כי דרך ההדבקה הנפוצה היא במגע דם בדם. אי לכך, העובדה שהVenflon - הוא חד כיווני אינה רלוונטית למניעת ההדבקה של הנאשם את החולים.

הדרך השנייה, היא בזיהום האמפולה, שכן לדבריו של הנאשם, הוא השאיר אותה פתוחה ואף עשה בה שימוש חוזר. הנאשם זיהם את האמפולה בדמו לאחר שעשה בה שימוש לעצמו ולאחר מכן, עשה בה שימוש נוסף, כאשר הזריק למטופליו גם אם הפעם השתמש במזרק סטרילי וחדש.

 

אם הנאשם הזריק לעצמו Fentanyl באמצעות Venflon שהתקין לעצמו, למשל באזור הקרסול, כפי שהעידה האחות שטיפלה בו, יתכן שכדי לבדוק אם ההתקנה תקינה, חיבר מזרק בקצה ה – Venflonהמנוגד לקצה המוחדר לווריד, שאב מעט דם ובכך זיהם את המזרק. (בדיקה מסוג זה תתכן הן בעת התקנת ה- Venflon, במיוחד כשרופא מתקינו לעצמו, והן בחלוף מס' שעות כדי לבדוק שה - Venflon עדיין בווריד והמעבר בו פתוח). לאחר שהמזרק זוהם, בין אם עשה שימוש באותו מזרק גם לחולה ובין אם שאב חומר מהאמפולה וזיהם אותה וישאב ממנה אח"כ אפילו דרך מזרק חדש, ויזריק לחולה – החולה עלול להדבק. מובן שבשיטה זו אין משמעות לכך שב - Venflon שהותקן בגוף הנאשם שסתום חד כיווני או שיש שסתום כאמור ב - Venflon בגוף החולה שדרכו, שוב באמצעות המזרק המזוהם מוחדר חומר לגוף החולה.

 

12. המסגרת הנורמטיבית

א. עבירת חבלה בכוונה מחמירה- סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977

 

"(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. דינו - מאסר עשרים שנים:

(1)       פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין;..."

 

סע' 34כד – הגדרת "חבלה חמורה"-

" 'חבלה חמורה' - חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים;"

 

" 'פצע'- חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף, ולענין זה קרום חיצוני הוא כל קרום שאפשר לנגוע בו בלי לבתר או לבקוע כל קרום;"

 

המדובר בעבירה תוצאתית, המחייבת פציעת הקורבן או גרימת חבלה חמורה בגופו וזאת מתוך כוונה  הטומנת בחובה סיכון ממשי של גרם חבלה גופנית קשה.

באשר ליסוד העובדתי הדרוש בעבירה זו, אין החוק קובע דבר באשר לטיב ההתנהגות הגורמת לפציעה או לחבלה החמורה ויכול שההתנהגות תהיה במעשה או במחדל.

יש צורך להוכיח גם את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לבין הפציעה או החבלה החמורה. 

לטענת הסנגור, המאשימה לא הרימה את הנטל להוכחת הרכיב ההתנהגותי שביסוד העובדתי, שכן לא סיפקה הסבר משכנע לגבי מנגנון ההדבקה - דהיינו כיצד הנאשם הדביק בהתנהגותו את החולים. משכך גם לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם ושימושו

ב- Fentanyl לבין הדבקת החולים.

 

 

היסוד הנפשי של העבירה

המחשבה הפלילית בהקשר העבירה האמורה היא "מודעות" לכל אחד מרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה, ובמקרה דנן בשל כך שעסקינן בעבירה תוצאתית גם "כוונה" כלפי התוצאות. בעבירות תוצאתיות נדרשת גם "כוונה" או "פזיזות", אלא שעל פי הרישא של סעיף 329 נדרשת כוונה בלבד. במישור ההכרתי נדרשת מודעות כלפי טיב ההתנהגות, קיום הנסיבות ואפשרות התרחשות התוצאה, ואילו במישור החפצי נדרשת כוונה (ובפזיזות לא די) כלפי התוצאה. במישור ההכרתי, הנאשם הבין את מהות מעשיו, שכן שימש כרופא, ידע שהוא נושא את הנגיף בדמו, ידע מה הן דרכי ההדבקה בנגיף ובראשן מגע דם בדם, ויתרה מכך, ידיעתו אף עולה על ידיעתו של רופא רגיל ולו בשל כך שעובד הוא בחדרי ניתוח וסיכוני התנהגותו לחולים היו נהירים לו בפועל, ואף על פי כן הזריק לעצמו Fentanyl בשטח בית החולים, סימם עצמו תוך כדי עבודה שעוסקת בחיי אדם, וגרם לכך שדמו הנגוע בווירוס יגע בדם החולים.

הנסיבות האמורות היו ידועות לנאשם ולמעשה הוא הכתיב את רובן. הנאשם גם היה מודע לאפשרות התרחשות התוצאה, שכן כפי האמור מתוקף תפקידו כרופא ובפרט רופא מרדים ידועה היטב אפשרות ההדבקה בנסיבות האמורות.

על מנת להוכיח את התקיימות יסודות העבירה יש לענות על השאלות הבאות:

1. האם המטופלים עליהם מדובר בכתב האישום אכן נשאי נגיףHepatitis C , דהיינו נגרמה להם חבלה חמורה?

2.        האם הנאשם בהתנהגותו גרם להדבקת מטופליו ב - C Hepatitis, דהיינו הנאשם גרם לחבלה החמורה של מטופליו?

לשאלה זו כבר ניתנה תשובה בראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל וזאת גם אם יש התלבטות בנושא מנגנון ההדבקה.

3.      האם ניתן לייחס למעשי הנאשם כוונה מחמירה?

 

נראה שאין קושי לענות בחיוב על השאלה הראשונה. כאמור "חבלה חמורה", היא אפוא , חבלה "...הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל...". פרופ' טור כספא, סקר ארוכות בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט את ההשלכות הבריאותיות העלולות להופיע כתוצאה מהידבקות בנגיף Hepatitis C. לדבריו, "במרבית החולים תתפתח עדות לדלקת כרונית של הכבד בדרגה זו או אחרת. שחמת הכבד מתפתחת בכ- 20% מהנגועים ב- HCV." בביהמ"ש אמר, כי 20% מהחולים יפתחו שחמת כבד או  צירוזיס, שמשמעותו הצטלקויות שמופיעות בכבד בהדרגה עד אשר גורמות לאי תפקוד הכבד. "סיבוכי שחמת הכבד עלולים להביא את החולה להשתלת כבד או לגרום למותו. זיהום בנגיףHepatitis C  קשור גם בהתפתחות סרטן כבד ראשוני ... בסיכון של 1-4% לשנה בין חולי השחמת". לדבריו, הנגיף עלול לגרום גם למחלות נוספות בנוסף למחלת הכבד כמו מחלת הקריוגלובולינמיה אשר עלולה לפגוע בעור, בפרקים, בכליות ובעצבים וכן סרטן בלוטות הלימפה.

תופעות הלוואי כתוצאה מקבלת טיפול תרופתי כנגד הנגיף הן, בין היתר, מחלות דמויות שפעת, אחת לשבוע בעת קבלת זריקת האינטרפרון. בנוסף, ישנם כאבי ראש, ירידה במשקל, אנמיה ואף פגיעה בלב, בריאה ובראייה, אם כי הדבר נדיר.

בענייננו, על אף שיש עדות לכך שכל המטופלים שטופלו הבריאו, לעת עתה, עדיין לא ניתן לומר, בוודאות, כי הם החלימו מהמחלה, אלא כל שניתן לומר על פי עדותו של פרופ' טור כספא זה שאנשים אלו: "לא היתה להם עדות מעבדתית או נגיפית לHepatitis  סי, סיכוייהם בין 5-8 שנים, במעקב שיש ובטיפול באינטרפרון סיכוייהם כ-96 אחוז להיות חופשיים ממחלה לאורך תקופה זו" (עמ' 105 ש' 7-9 לפרוטוקול).

האמור נאמר לגבי נדבקים שנטלו את הטיפול, אולם נדבקים שבשל גילם המבוגר או בשל מחלות נלוות לא קיבלו את הטיפול האמור, לא הבריאו. מנתוני ת/53 – רשימת המטופלים שנדבקו בנגיף ואשר קשורים לנאשם, לפחות ארבעה לא קיבלו את הטיפול מסיבות שונות, לפיכך גם לא הבריאו.

 

מהי אותה כוונה הנדרשת בעבירת חבלה בכוונה מחמירה?

סעיף 20(ב) לחוק העונשין, קובע:

"(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן."

סעיף זה  מבטא את הכלל לפיו "ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות שקולה כנגד כוונה" במקום שנדרשת כזאת. תיקון 39 עיגן מפורשות את כלל הצפיות במשפטנו בכל הנוגע לעבירות תוצאתיות בעלות יסוד נפשי של כוונה כגון העבירה בה עסקינן. ברע"פ 9818/01 שמעון ביטון נ' ציון סולטן, תק-על 2005(1), 4187 ,עמ' 4195, קבע כבוד הנשיא ברק באשר להלכת הצפיות:

"משמעותו, כי היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות (פלר, יסודות בדיני עונשין 593 (כרך א', תשמ"ד))... כלל זה נקבע כמסקנה פרשנית מן השימוש שעשה המחוקק במושג ה"כוונה", נוכח ההיקף הרחב של המשמעויות הלשוניות שניתן לכלול בו (פרשת בורוכוב, בעמ' 215-214). הוא מגלם את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה."  ראה גם ע"פ 3116/99 יהודה בן משה גיל  נ' מדינת ישראל נד(4) 193, ע"פ 5446/99 מאיר אלימלך נ' מדינת ישראל  תק-על 2002(2) 66 וכן ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל נה  (2)496.

 

תוצאת האמור לעיל, כי את סעיף 329(א)(1) יש לקרא כך:

הגורם חבלה חמורה, שלא כדין, כשהוא מודע לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לחבלה חמורה, בכוונה - בראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, לגרום לו חבלה חמורה.

 

בנסיבות העניין לאור מה שהוכח בתיק זה, ומאחר ובפזיזות לא די, נראה שאין להרשיע את הנאשם בעבירה בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, בשל הספק בנושא ראייתו מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, לגרום לחולים חבלה חמורה.

 

ב.  חבלה חמורה (הנאשם לא הואשם בעבירה זו)

סעיף 333, חבלה חמורה

"החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו- מאסר שבע שנים."

"הלכה למעשה, המדובר כאן (חבלה בכוונה מחמירה - נ.ז.) בעבירות של פציעה (לפי סעיף 334) וגרם חבלה חמורה (לפי סעיף 333), שהוחמרו  בשל ביצוען מתוך "כוונה"  כמפורט בפתיח". יעקב יעקב קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק שלישי, עמ' 1278 (2006).

 

גם עבירה זו היא עבירת מחשבה פלילית תוצאתית, אולם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה לפיה, מלבד "מודעות" לשלושת רכיבי היסוד העובדתי הינו גם "פזיזות", דהיינו היא נעדרת דרישת "הכוונה" כמו זו הנדרשת בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. קדמי בספרו, שם, בעמ' 1295, מסביר את היסוד העובדתי: "החובל" במעשה ובמחדל לרבות מחדל אישי מכוח חובת הזהירות הנעוצה בהתנהגות יוצרת סיכון. "חבלה חמורה" כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק וכפי שהוסבר לעיל והדיבר "שלא כדין" מבטא "העדר צידוק על פי דין" לגרום את החבלה. (מובן שיש גם להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי אך לא נרחיב את הדיבור באשר אליו, שכן אין דרישה זו שונה מהעבירה הקודמת בה דנו קודם לכן). אם כן, היסוד הנפשי המבדיל מעבירת חבלה בכוונה מחמירה הינו:

"'הפזיזות'- בהקשר זה משמע אחד משניים: אדישות לאפשרות התרחשותה של 'חבלה מחמירה'; או- קלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר של התרחשותה של חבלה חמורה ואפילו מתוך תקווה שלא תתרחש...". (שם, קדמי, עמ' 1297).

 

אדישות או "'שוויון נפש' לאפשרות של התרחשות התוצאות, מבטא את היחס הרצוני בהתרחשות, ומשמעותו- בלשון ההלכה הפסוקה עד היום ­­-"אי אכפתיות"; ואילו 'נטילת סיכון בלתי סביר', מבטאת, במישור הרצוני, נכונות ליטול סיכון שאין הצדקה חברתית או כלכלית לנטלו, בבחינת  הימור אסור מדעת."

 

הפזיזות כ"אדישות" לאור כל האמור עד כה הוכחה מעל לכל ספק סביר. די להפנות לדברי הנאשם עצמו שנשאל האם זה צעד אחראי מצד רופא לזרוק בפח בשירותים מדבקות הנגועות בדמו של חולה HCV והוא השיב "... שאולי לא כל כך" וכשנשאל מדוע בכל זאת נהג כך, ענה "אני משיב שאני אשם. אמת שלא היה אכפת לי" (עמ' 162, שו' 15-18 לפרוטוקול). תשובתו זו של הנאשם, אין טובה ממנה כדי לשקף את הלך הנפש שאפיין את התנהגותו מתחילתה ועד אשר נחשפו נזקי מעשיו. הנאשם ידע שאם דמו יגע בדמם של החולים, הם ידבקו במחלתו. הנאשם היה אדיש לאפשרות גרימת התוצאה.

 

סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע:

"הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום

בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן ; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום."

בעמוד 156 לפרוטוקול מיום 21/3/06 נכתב:

 

" בית המשפט, בהמשך למה שכבר נאמר בישיבות קודמות בעל פה, מודיע לצדדים שקיימת גם אפשרות שאם תישקל הרשעה בעבירות הנוגעות לעצם ההדבקה, שתישקל גם אפשרות במקרה כזה, להרשיע בעבירות קלות יותר מאלה בהן הורשע (זו שגיאת הקלדה, ככל הנראה, הכוונה ל"הואשם"- נ.ז.) הנאשם, בין אם מדובר בעבירות שנדרשת בהן רשלנות ובין אם בעבירות שנדרשת בהן פזיזות, אך העבירות קלות יותר מהעבירה המיוחסת לנאשם, 329 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, למשל עבירה בניגוד לסעיף 333."

בהמשך לקביעתי, כי מחמת הספק יש לזכות את הנאשם מביצוע עבירות לפי סעיף 329(א)(1) הנ"ל, בנסיבות העניין, לאחר שהוכחו העובדות והאשמה על פי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, הגם שלא הואשם בסעיף זה ולאחר שניתנה לו "הזדמנות סבירה להתגונן", אני קובע, כי יש להרשיע את הנאשם ב- 25 עבירות של חבלה חמורה בניגוד לסעיף 333 הנ"ל.

 

ג. מעשה העלול להפיץ מחלה במזיד- עבירה לפי סעיף 218 סיפא לחוק העונשין-

"העושה בהתרשלות מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות, דינו - מאסר שלוש שנים; עשה את המעשה במזיד, דינו - מאסר שבע שנים."

יעקב קדמי בספרו על הדין בפלילים, חלק רביעי  בעמ' 2262 (2006) מציין לגבי היסוד העובדתי, כי העושה מעשה "העלול" מצביע על דרישה של רמה גבוהה של "סיכוני מימוש" ברמה של עמידה במאזן ההסתברויות ויש הסבורים ברמה של "קרוב לוודאי". מדובר בעבירה התנהגותית שכן האיסור בסעיף אינו