Matisyahu - Hasidic Reggae Singer
marbl...@yahoo.com
02-24
New York
AP
The hip-hop Hasid is getting a wider audience. Matisyahu, an Hasidic
Jew who's gained a cult following with his unique blend of rap and
reggae, will release his live debut April 19 on the nonprofit label
JDub Records, and the label will partner with Or Music to distribute
it.
Or's artists include the double-platinum, Grammy-winning Los Lonely
Boys.
"Given our enthusiasm for signing acts that instantly captivate us, and
that we feel will deliver the same impact to audiences worldwide,
Matisyahu is a one-of-a-kind talent at the forefront of an important
musical and social movement," Or president Michael Caplan said in a
statement. "JDub has done an incredible job developing Matisyahu to
date, and we will work closely with them to bring Matisyahu's music to
a broad, international audience."
Matisyahu - born Matthew Miller before becoming a Hasidic Jew as an
adult - has already gotten a lot of attention for his debut album
"Shake Off The Dust ... Arise," which mixes his beliefs with rap and
reggae.
By Diane Cardwell
The New York Times
December 17, 2004
Straight out of Crown Heights, Brooklyn, the lanky reggae artist
Matisyahu was side-stepping across the stage at the Downtown club in
Farmingdale, N.Y., puffing into the microphone like some sort of
latter-day Doug E. Fresh.
He had already worked up the crowd with his chanting and crooning,
backed by hip-hop-inflected Caribbean rhythms, but at this particular
moment Matisyahu was demonstrating his long-honed skills at the beat
box. As audience members bobbed their heads, whooped and mimed DJ
scratching motions, Sterling Bailey, a black musician and reggae
producer, simply exclaimed "Wow" over and over. Then he pronounced,
with admiration: "Does he sound like he was raised in the ghetto or
what?"
With Ice Cube snarling silently from video screens overhead, Matisyahu
began his next number. In Yiddish.
Granted, a bearded, 25-year-old Lubavitcher by way of White Plains
wearing a dark suit, brimmed hat and tallit might not seem like the
most obvious candidate for breakout reggae success, but these days
mixing Jewish identity with the sounds of hip-hop is far from
uncommon.
There is Josh Dolgin, known as So-Called, a performer and producer who
blends traditional klezmer music with urban beats, and Hip Hop
Hoodios, a Latino Jewish group. In Los Angeles a group called Blood of
Abraham uses Hebrew names. And in New York, DJ Hutz of the
part-Israeli group Gogol Bordello mixes electronica and a Puerto Rican
dance hall form called reggaeton with Gypsy music.
And JDub Records, a nonprofit music label and event producer, is
dedicated to promoting this loosely defined contemporary culture. JDub
has released Matisyahu's album, Shake Off the Dust Arise, and it
produces a periodic cross-cultural showcase called the Unity Sessions
with Arab, Muslim and Jewish artists performing traditional Middle
Eastern music, reggae and hip-hop.
The organization also sponsors events that are open to all but are
intended to help bring together young Jews looking for community
outside traditional institutions like the network of Jewish
federations or a synagogue.
"Really, for us, what's Jewish is defined by the artists creating it,"
said Aaron Bisman, 24, founder and executive director of JDub. "If
someone comes up with something that has lyrics in Yiddish or from
ancient Jewish texts, and the melodies are pulled from prayers or
whatever, obviously that's Jewish," he continued.
"But if someone is singing in English and it's poetic but it's about
their connection to their Judaism or some Jewish aspect of their
lives," he added, his voice rising in a verbal shrug, "that's good
enough."
At a time when mainstream black rap and the Christian church have been
inching ever closer -- witness Kanye West's runaway hit Jesus Walks
and the increasing number of ministries embracing the rhythms and
bluntness of hip-hop -- so too, it seems, are similar connections
surfacing among Jewish artists.
Perry Farrell (nee Bernstein) of Jane's Addiction explored Jewish
mysticism through cabala and emerged as DJ Peretz, spinning trance
music. The Beastie Boys' latest album, To the 5 Boroughs, features the
group's most explicit embrace of its Judaism yet, including Adam
Horovitz defining himself as a funky Jew and rhyming Piazza with
matzo. For a recent cover story in the irreverent culture magazine
Heeb, the group posed as juvenile (or is that Jewvenile?) delinquents
in a cash-strewn alley near a bottle of Manischewitz playing with a
dreidel instead of shooting craps.
But even as Bisman and his colleagues approach much of their work with
a nudge and a wink, they shy away from anything that smacks of kitsch.
"We're not interested in something that can also appear at weddings
and bar mitzvahs," said Jacob Harris, 24, who attended school with
Bisman as a youth back in Phoenix and now develops artists at JDub.
In other words, they are not looking to replicate Adam Sandler singing
The Chanukah Song, as Alexandra Hochster, 22, who organizes the
label's New York events, put it, laughing. Still, that provided an odd
sort of cultural precedent for what JDub is trying to do.
"That was Adam Sandler standing up and saying, `Yay, I'm Jewish,"'
Bisman said. "He made a song, he got it on national radio."
Indeed, the notion of Jewish artists performing in traditionally black
forms is not as incongruous as it might seem. Reggae lyrics, for
instance, have often included explicit references to the Old
Testament.
In some ways, this culture is simply a natural result of artists
raised on punk, hip-hop, reggae and dance music and wanting their
Judaism to be a part of their work.
"We now have generations who have grown up with these sounds," said
Alan Light, the editor in chief of Tracks magazine. "At what point do
these things cease to be owned by those who initially created them,
and they are just set loose on the world for people to play with?"
Apparently, that point has come, and the results are attracting Jews
and non-Jews alike.
Copyright © 2004, South Florida Sun-Sentinel
Matisyahu's music flows with Bob Marley-like rhythms and the
spirituality and traditions of the Hasidic faith.
By Jennifer Sutcliffe
Entertainment Editor
March 04, 2005
By the time he reached Atlanta, Matthew Miller, a Hasidic Jew, had lost
his black yarmulke while crowd-surfing at a reggae concert. And as one
of only a few Jewish reggae artists on the music scene today, crowds
aren't the only thing he's moved by.
In his music, 25-year-old Matisyahu - as he is known by his fans -
juxtaposes influences from his past Phish-follower days in high school
and college with inspiration from his Jewish ancestry and spirituality.
Now on tour, Matisyahu played Smith's Olde Bar Monday night.
Matisyahu's music is defined by traditional reggae beats reminiscent
of Bob Marley and Toots and Maytals. But there is also something
distinctive that seems to ring from the Holy Land.
He draws much of his music from his religious beliefs, although his
concerts are primarily a musical event, not a spiritual one. Reggae
takes passages from the Old Testament, so his version of the music is
not far off from that for which Rastafarians are known.
Matisyahu began his performance by quoting Psalms 51:17 in his first
song: "Lord open my lips, and my mouth will utter Your praise."
Many of his other lyrics held subtle references to the Torah and Jewish
mysticism.
His band set the mood with a percussion solo followed up with a hearty
vocal solo from Matisyahu himself. He and the band jammed throughout
the concert on songs from their album, Shake Off the Dust...Arise.
The band embraced its jazz roots while combining facets of traditional
Jewish music with tropical-feel drums and Matisyahu's soulful voice.
Matisyahu similarly embraced his Jewish heritage, occasionally talking
about Kabbalism and other Jewish traditions between their long jams.
Many of his songs also had Hasidic influence from "Niggunim,"
wordless Hasidic melodies that are sung with deep concentration.
Matisyahu's solid beatboxing could have been ripped from an
underground hip-hop album.
Before the concert, Matisyahu gave a sample of this music to an
intimate crowd of about 30 people. He sang and beatboxed at a
discussion session at the University's Chabad House, a Jewish
community center in Emory Village.
In an interview with the Wheel, Matisyahu said he has never seen
himself as a "Jewish performer."
He grew up with what he calls a "watered-down" version of Judaism
and found his faith on a trip to Israel in his youth.
"No one has ever asked me to tone down [my Jewish image],"
Matisyahu said. "No one has ever really asked me to play it up,
either. But there's no way to get around the 'Hasidic reggae'
label. People are going to figure it out."
Matisyahu said most people respect the tone of his performances. He
said he likes to keep his concerts relatively wholesome.
"People get the sense that this is not the type of performance where
they are going to make out with their boyfriend or girlfriend in front
of the singer," Matisyahu said. "Usually people come for something
positive and spiritual."
He said his musical influences come from a combination of his
parents' influence and from the music he listened to in school.
"My parents had pretty good musical taste, like Neil Young and Paul
Simon," Matisyahu said. "Music, like hip hop and reggae, was the
language our generation grew up with."
During his performances, Matisyahu tries to get as involved with the
crowd as possible, often crowd-surfing and conversing with the
audience.
This backfired at one concert, when he jumped backward into a crowd
that had dispersed in pockets throughout the venue. Without a large
group of people to support him, he took out four people, he said,
instead of being caught.
"It was like a scratch in a record," Matisyahu said.
Dredlocks, redemption and, of course, ganja are clear themes in
Rastafarian culture, but what Matisyahu relates to most is the sense of
identity it gives to those who truly relate to it.
"In order to know who you are, you have to know where you came
from," he said. "The whole theme in the music is 'keep your
culture' - don't let anyone take that from you."
As for himself, Matisyahu said the Rastafarian religion is simply not
part of his heritage.
"For a Rasta, smoking pot is part of their culture," Matisyahu.
"But for a white kid, smoking pot is not real culture."
- Contributing Writer Alexander S. Rubin contributed to this story.
This story was printed from The Emory Wheel.
Site URL: http://www.emorywheel.com.
מבולבל בשם מתיו מילר בסנטרל פארק, מהרהר
על דרכו בחיים. לפתע ראה חסיד חב"ד יושב
לבדו על ספסל. החסיד, שהתגלה מאוחר יותר
כרבי דב יונה קורן, פנה ללא כל סיבה נראית
לעין לבחור הצעיר והזמין אותו לשבת עמו.
שנתיים לאחר אותה פגישה מקרית, השתנה
מזלו של מתיו מילר. הוא שינה את שמו
למתיתיהו, התחזק באמונתו והפך לחסיד חב"ד
נלהב, שמאמין בקב"ה ומקיים את כל מצוותיו.
דבקותו בקיום המצוות לא מנעה ממנו
להמשיך ולעסוק באהבתו הגדולה השניה
מוזיקת הראפ וההיפ הופ, הנחשבת היום
למוזיקה הפופולרית ביותר בקרב הצעירים
בכל רחבי העולם. בשנתיים שחלפו, למרות
שגידל זקן, התחיל לשמור מצוות ושינה את
הופעתו כיאה לבחור חרדי, דרך כוכבו
המוזיקלי של מתיתיהו והוא הפך לאחד
הזמרים המבוקשים ביותר בארצות הברית.
כרטיסים להופעתו נמכרים חודשים מראש.
"אני מודה שהרבי היה רוצה שאני אשב
בישיבה ואלמד", הוא מצהיר, "אבל מבחינתי,
המוזיקה היא האנרגיה שלי. זו הדרך שלי
להשפיע על אנשים ולעודד את רוחם. לוותר
על כך, יהיה מבחינתי ללכת נגד רצון האל.
אגב, גם קהילת זמרי הראפ באמריקה חשבו
בהתחלה שאני תמהוני, אבל עכשיו הם רואים
אותי באופן 'קולי' לחלוטין. סבבה להם שיש
חרדי ששר ראפ".
לנוכח ההתפתחות המופלאה בשנים האחרונות
של יוצרים דתיים בכל גווני הקשת
האמנותית מסרטים דרך הצגות וספרות נדמה
שגם ראפר עם ציציות היה רעיון בהחלט
מתבקש. אגב, לידיעת הבנות, מתיתיהו עדיין
רווק.
לא רואה נשים
"אמינם היהודי עם הציצית
אתה לוחם שנלחם על נשמתו
המים מציפים אותך
ואתה מנסה להמשיך ולהילחם נגד הזרם".
("לוחם")
סצנת הראפ וההיפ-הופ, למי שלא היה כאן
בשנים האחרונות, החלה בשוליים האמריקנים
והאירופאים וסחפה אחריה את כל העולם.
מדובר במוזיקת מחאה, שאין בה קצב, משקל,
בתים מאורגנים ופזמון, כפי שהכרנו בעבר,
אלא היא מבוססת על יכולת דיבור מהיר
במיוחד של הזמר המבצע, בלבוש זרוק
למהדרין ובבתים ארוכים ארוכים
המסתיימים בפזמון קצר קצר. זמר הראפ וכך
גם זמרי ההיפ-הופ, מדברים יותר מאשר הם
שרים, וכדי לעקוב אחריהם צריך הרבה
סבלנות ויכולת קליטה מהירה. אגב, כדי
להשתלב בקלות בין הזמרים וחובבי המוזיקה
הזאת, כדאי להכיר את המילה "יו". זמרי הראפ
וההיפ-הופ נוטים, משום מה, להשתמש במילה
זו הרבה מאוד פעמים.
על רקע המציאות הזו, מתיתיהו נראה שונה
ואחר. הוא עולה לבמה בלבוש חרדי מלא, עטור
בזקן וכל הופעתו אומרת "חסיד טוב
ירושלים" (או ברוקלין). בנוסף להופעתו
החיצונית השונה והמוזרה, הוא גם עולה
לבמה ללא עדשות המגע שלו ומצהיר כי הוא
עושה זאת מסיבה דתית: מתיתיהו לא רוצה
לראות את הנשים בקהל, אשר יכולות לגרום,
חלילה, ליצר הרע שלו לעבוד שעות נוספות.
"אני מרבה לחשוב על האנשים שבאים להופעות
שלי", הוא אומר. "אני מודה שרובם יהודים,
אבל אני לא רואה בזה דווקא משהו רע.
בניו-יורק, לדעתי, הרבה מאוד אנשים חשים
שחסר להם אמן יהודי ששר בסגנון היפ-הופ.
אני חושב שאני ממלא את החסר הזה".
ממלא או לא ממלא חסכים, התגובה הראשונה
להופעתו של מתיתיהו על הבמה היא הלם קל.
כשהוא עולה לבמה אפשר להרגיש את המתח
באוויר ואת התפרצות השמחה. מתיתיהו,
המצויד בכיפה שחורה ענקית, זקן מטופח,
בגדי שבת מבריקים ומשקפי שמש, נותן במשך
שעתיים שואו מדהים. אחרי שמתרגלים
לעובדה שהבחור מולך, שנראה כמו עוד מתפלל
ממוצע מבית הכנסת, הוא בעצם ראפר, ההנאה
אף גוברת. הוא מנופף בידיו, מדבר במהירות
עצומה ואומר מילים שנשמעות לצופה הממוצע
בערך כך: "יו, בבא בתרא, ר' יוחנן מאן, טייק
איט, אני שומר נגיעה, הייתי עבריין, היום
אני חסיד, עכשיו אני את החרדים מרקיד".
למעריצים, משמעות המילים ממש לא משנה והם
מדקלמים איתו בצורה מעוררת הערצה.
"היום יש לי פחות אגו מפעם", מודה מתיתיהו,
"כשאני כותב שיר, אני מנסה לצייר לי איזו
תמונה בראש. למשל, אני יכול לראות בחור
חסידי מתפלל ליד הכותל ולקשר את זה למשהו
שראיתי במנהטן. ככה אני כותב את השירים
שלי".
סמים ואלימות
"בקווי הריקנות מצאתי את עצמי מוותר
קשור לכלום פעמים כה רבות
הצלת את נשמתי מליפול לצד האחר
בזכותך נשמרתי מעולם הקליפות"
("נ נה נה מחסה")
מתיתיהו נולד בפנסליבניה לפני 26 שנים
בשם מתיו מילר. המשפחה בה גדל היתה משפחה
יהודית חילונית, שלא ראתה ביהדות משהו
יוצא דופן שיש לשמור עליו. מתיו הצעיר
גדל באזור שבו לא היו כמעט יהודים. "זה לא
בדיוק נכון שהמשפחה שלי היתה לגמרי
אתאיסטית", הוא מסביר. "הם פשוט לא
התעניינו בכלל ביהדות. כאילו, אם אני
הייתי מתחתן עם איזה אמריקנית, אני לא
מניח שההורים שלי היו מתעלפים או משהו
כזה. צריך להבין שפשוט לא היה לנו שום קשר
כזה או אחר עם היהדות. זה לא עמד בכלל
ברקע".
בגיל 14 חווה מתיו את משבר גיל העשרה. בעוד
אצלנו בחברה הדתית, בחור במצוקה נחשב
בדרך-כלל למישהו שקצת מאריך את השיער
ומאחר לתפילה בשבת בבוקר, אצל מתיו המשבר
התבטא בהליכה על הקצה, כמעט עד הגבול של
סכנת חיים. הוא התחבר לחבורות של מסוממים
ואלכוהוליסטים, העביר את זמנו בקטטות
אלימות וחיבר שירי ראפ שהכילו מילים
קיצוניות וקשות. בקיצור, תורה, עבודה
וגמילות חסדים לא עמדו ממש בראש מעייניו
באותה תקופה. "אני חושב שגם אז היתה הרבה
אמת מצפונית ורוחנית בשירים שלי", אומר
מתיתיהו ולפתע פורץ בצחוק, "רק שאז
קיללתי המון... אבל כשאני מסתכל לאחור,
אני מבין עד כמה השירים שלי אז היו חסרים
קצת בגרות". אין ספק שאם היו אומרים באותם
ימים לאמו של מתיתיהו, שהבן המכור לסמים
ואלכוהול יהפוך לסמל של תנועת חב"ד, היא
בוודאי היתה מגחכת. אבל השינוי בחיי
מתיתיהו עמד ממש בפינה.
מתיתיהו חוזר בתשובה
"אתה האור שבחיי מאז ולעולם,
אלוקים, אתה מנצח את החושך והדלות
לך אשיר בשמחה עד הבוקר
למרות שדוד המלך לוקח אותי בקלות"
("נר")
בגיל 18, ממש כמו בסרטים, החל קול פנימי
לומר לו שהדרך בה בחר אינה הדרך הנכונה.
שריקנות וסמים לא יכולים להוות תחליף
לחיים. מתיתיהו החליט לחתוך באחת את חיי
הרחוב ויצא למסע לכיוון הרי רוקי. הוא
התיישב שם, חש שוב ושוב את הקול הפנימי
מייסר אותו, והחל לערוך התבוננות פנימית
על חייו. כמו דוד המלך, גם מתיתיהו נשא
עיניו אל ההרים לראות מאין יבוא עזרו.
כשהתבונן בנוף המרהיב הנשקף מהרי הרוקי,
כשנשם את האוויר הנקי, כשהביט בציפורים
ובפריחה, לרגע נפלה עליו הארה ששינתה את
חייו מהקצה אל הקצה הוא הבין שיש אלוהים.
"ההרים שם העניקו לי השפעה עצומה", מרחיב
מתיתיהו, "הבנתי שאני לא יכול יותר
להתנהג בחוסר אחריות ולחיות כמו איזה
מתבגר מטומטם בשארית חיי. מאותו רגע
התחלתי לחפש. אגב, החיפוש שלי לא היה
דווקא החיפוש אחרי היהדות. עצם העובדה
שיש אלוהים לא מחייבת אותי דווקא להיות
יהודי. חשבתי אז על חיפוש אחר, אמונה
באופן כללי".
מתיתיהו (אז עדיין מתיו) החליט שאם יש
אלוהים, אז כדאי להגיע הכי קרוב אליו. הוא
ארז את המזוודות ונסע לישראל, המקום הכי
קרוב ליושב במרומים. כאן הוא הבין
שהאמונה באל היא לא רק שיגעון חולף, אלא
הדבר האמיתי. מתיתיהו התחיל להרגיש בפעם
הראשונה את הדבר המכונה "זהות יהודית"
מתרקמת בו. הוא רקד לראשונה בחייו עם
חסידים בכותל המערבי, התפלל בדבקות, בכה
כמו ילד והציץ בדפי גמרא. לאחר שאזל כספו
והוא נאלץ לשוב לביתו, הוא חשש שמא לא
יצליח לשמר את ההתלהבות היהודית שפיעמה
בו וישוב בקרוב לחיי הרחוב. הוא שקע שוב
בדיכאון, הרגיש ששום דבר לא הולך לו.
ההורים שלו, שלא הבינו מה הוא רוצה מעצמו,
החליטו לרשום אותו לבית ספר למוזיקה
בניו-יורק. שם התוודע לראשונה למוזיקה של
הרב שלמה קרליבך והבין שזה הייעוד שלו
להיות קרליבך של מוזיקת הראפ. לאחר
פגישתו המקרית עם הרב קורן בסנטרל פארק,
העמיקו קשריו של מתיתיהו עם חסידות חב"ד,
עד שהפך לחסיד לכל דבר.
היום מתגורר בקרוואן הייטס, מרכז חסידי
חב"ד. בעקבות הופעותיו, שזכו להצלחה
עצומה, החתימה אותו חברת תקליטים המתמחה
במוזיקה יהודית על חוזה ארוך טווח
והוציאה כבר את שני תקליטיו הראשונים,
שמכרו מאות אלפי עותקים.
בשיריו מגולל מתיתיהו את סיפור חייו,
מימי הרחוב הקשים ועד הפיכתו לחסיד
מאמין. כיום החסידות גאה בו ורואה בו את
אחד מסמליה המתחדשים והרעננים. מתיתיהו
עצמו מגיב על כך בצניעות מסויימת ואומר
ש"בסך-הכל, כולנו עושים את רצונו יתברך
בדרך זו או אחרת. אם מישהו יתחזק בדרכיו
בעקבות כך, מה טוב. אפשר להיות דתי וגם
אמן. אין עם זה כל בעיה".