1. הרמב"ם החשיב את לימוד השפה העברית כמצווה. בפירושו למשנה (אבות ב, א) "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה" - הסביר שמצווה קלה היא למשל לימוד עברית.
2. הרמב"ם כתב את ספר ההלכות הגדול שלו (משנה תורה, המכונה "היד החזקה") בעברית. את שאר ספריו (פירוש המשנה, ספר המצוות, מורה נבוכים ועוד) כתב בערבית-יהודית, שהיתה שפת רוב היהודים באותה תקופה. ר' שמואל אבן תיבון עמד עימו בקשרי מכתבים בהתייעצויות כיצד לתרגם את הספר מורה נבוכים לעברית. הרמב"ם יעץ לו להעדיף תרגום של משמעות התוכן מאשר תרגום מילולי.
3. בספר מורה נבוכים מקדיש הרמב"ם פרקים רבים לביאור מושגים מילוליים, זאת במגמה להרחיק הבנה מוטעית שיוצרת בעיות אמוניות.
4. את ספר משנה תורה כתב בלשון חכמים, כאשר הוא מסביר בהקדמה שמצא אותה נוחה יותר להתבטאות בנושאים הלכתיים מאשר לשון המקרא.
5. במשנה הראשונה של מסכת תרומות הוא מסביר שאין לומר שצורות התבטאות בלשון חכמים (כגון "תורמין" במקום "מרימים") הן טעות, מכיוון שהגדרת השפה היא על פי דובריה, כלומר: היהודים בארץ ישראל, ואי אפשר לומר שהם טועים.
6. הרמב"ם מסביר שהסיבה שהעברית נקראת "לשון הקודש" היא מפני שאין בה מילים גסות, כגון שמות למקום הערווה ולחיבור מיני, אלא רק כינויים לכך.
7. בהלכות קריאת שמע פסק הרמב"ם את החובה לדקדק באותיותיה כגון להרחיק בין הדבקים, והוסיף על לשון הגמרא שצריך גם להיזהר שלא ירפה את הדגש ולא ידגיש את הרפוי, שלא יניח את הנד ולא יניד את הנח (כלומר: יקפיד על שווא נע ונח).
