קבצים לתשעה באב 2 - תפילת נחם

[צבי שביט‎]

בס"ד

שלום,

מצ"ב קבצים בנושא תפילת נחם.

כל הקבצים נמצאים גם בגוגל דרייב כאן.

קישור לכלל הקבצים של תשעה באב כאן.

קישור לכל הקבצים של כל החגים כאן.

=============

שלום,

לאחר מלחמת ששת הימים, היו מספר קריאות לערוך שינויים והתאמות בנוסח תפילת נחם.

אני מצרף מאמר שהפצתי בעבר וכן מספר תגובות שהתקבלו בזמנו לאחר שהפצתי את המאמר.

כמו כן, מצורפים מספר הצעות לשינוי וכן הנוסח המקורי שמופיע בתלמוד הירושלמי.

ברצוני להדגיש: אני לא מביע שום דעה בעד ונגד. אני רק מעביר מה שקיבלתי. כל אחד ינהג כמיטב הבנתו (ובהתאם להשקפתו).

צבי שביט (שטרן)

==================================================

איכה/ הרב יהודה ברנדס

בתחילת פרשת וחומש דברים, בעמדו בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, פותח משה את דברי הסיכום שלו בסקירה היסטורית. סקירה של תולדות עם ישראל בארבעים השנה שחלפו מאז יציאת מצרים ועד עתה. עיקרו של נאום הפתיחה של משה רבנו הוא נאום תוכחה, ולכן המאורעות שהוא מזכיר והאופן שבו הוא מתאר אותם הם מאורעות של חטא וכשלון של עם ישראל. את מינוי השופטים הוא פותח ב"לא אוכל לבדי שאת אתכם ... איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". את פרשת המרגלים הוא פותח ב"ותקרבון אלי כלכם" וממשיך ב"ולא אביתם לעלות ... ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם", הוא מחבר לכך את מניעת כניסתו לארץ: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". אף על פי שסיבת מניעת כניסתו לארץ היתה חטאו במי מריבה, הוא כורך אותה בפרשת המרגלים ובחטא העם. משם הוא עובר לפרשת המעפילים, וגם בה נוקט לשון תוכחה: "ואדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה'". למרבה התמיהה, יש לזכור שהאנשים אליהם פונה משה בלשון נוכח ומאשימם בכל המחדלים הללו, אינם אותם האנשים שחטאו ונכשלו. כל הפרשיות הללו המתוארות בנאומו של משה, אירעו בשנתיים הראשונות ליציאת מצרים, קודם שנגזרה גזירת "ארבעים שנה אקוט בדור". המעשים המדוברים נעשו על ידי הדור שמת במדבר, ואילו העומדים כעת לפני משה רבנו בשערי הארץ חפים מכל העוונות שהוא מונה בפניהם.
 
למרבה הפלא, העם לא טוען כנגד משה שהוא מאשים אותם לחינם. אמנם, ספר דברים אינו מכיל כלל דיבור של העם אל משה, והוא כולו נאומיו של משה רבנו. אולם סביר להניח שאילו תגובת העם לדברי משה היתה ויכוח, אי הסכמה או תרעומת, היה נשמע לכך הד כלשהו בדבריו. נראה שהעם קיבל את התוכחה בהבנה ובהסכמה.
 
אפשר להסביר את הדבר באמצעות סיפור חסידי. מסופר על האדמו"ר בעל השפת-אמת, שנקרא פעם בילדותו עם החברותא שלו, אל הסבא שבביתו גדל והתחנך, האדמו"ר הרי"מ מגור. הסבא הוכיח את שני החברים הקטנים על מעשה משובה שלא עשו. לאחר שקיבלו את הנזיפה ויצאו מעם פני הסבא, שאל החבר את השפת-אמת, מדוע קיבל את התוכחה כמות שהיא ולא אמר לסבו דבר, שהרי כלל לא עשו את המעשה שהסבא הוכיחו עליו. ענה השפת-אמת ואמר לחברו – אילו הייתי עושה זאת, הייתי מחמיץ לשמוע את דברי התוכחה של הסבא!
 
לסיפור זה שני פירושים. הפירוש הפשוט, פירוש מוסרי, אומר שהילד הבין שלשמוע דברי תוכחה מהרבי מגור, זו זכות גדולה, וגם אם הדברים נאמרים על חינם, הרי יש בהם ערך תורני ומוסרי והם ישפיעו עליו לטוב. פירוש פנימי יותר, חסידי, אומר כך: אם נתגלגלו הדברים כך שהסבא קרא לי לנזוף בי, מן הסתם אני ראוי לתוכחה הזאת. אף על פי שהמעשה עצמו כצורתו השלילית לא נעשה על ידי, קיים איזה פגם בהתנהגות או במחשבה שעליו מגיע לי ללקות, לקבל מוסר ולהתעורר לתקנו.
 
זהו האופן שבו דור הנכנסים לארץ קיבלו את תוכחתו של משה, אף שבעיקרה היא מכוונת לדור יוצאי מצרים. לפי האפשרות אחת, הם קיבלו זאת בהבנה שכדאי לשמוע את דברי המוסר של משה רבנו גם אם אינם נוגעים להם ישירות. דברי התוכחה של משה רבנו יסייעו לדור החדש להתמודד עם הקשיים הצפויים לו ולהפיק את הלקחים מן השגיאות של הדור הקודם. האפשרות האחרת, פנימית יותר, היא ההבנה שמשהו מן הפגם שבגללו חטאו האבות הותיר את רישומו גם בדור הבנים, וצריך עדיין לעמול קשה כדי להטהר ולהכשיר את הלבבות עד תום.
 
במהלך האבלות של תשעה באב, אנו שומעים הרבה דברי תוכחה שנועדו כביכול לדורות הקודמים. חז"ל הצביעו במדרש על השילוב של שלשת ה"איכה": "איכה אשא לבדי" – תוכחתו של משה רבנו בפרשת השבוע, "איכה היתה לזונה" – תוכחתו של ישעיהו בהפטרת "חזון", ו"איכה ישבה בדד" – קינתו תוכחתו של ירמיהו. הצירוף המשולש הזה מובלט השנה במיוחד (תשע"ב), כשתשעה באב חל בשבת, ויש הנוהגים לקרוא מגילת איכה בשבת. (ביחידות, לא בציבור). שלש ה"איכות" הללו אינן אמורות להקרא כסיפור היסטורי על מאורעות וחטאים שאירעו בעבר, אלא כתוכחה ישירה לנו הקוראים זאת כיום. תהיה זו טעות לחשוב שהתוכחות האלה נאמרו לדורות קודמים ואנו פטורים מהן. עדיין ה"טרחכם ומשאכם וריבכם" של העם היהודי והחברה הישראלית קשים מנשוא. עדיין תוכחתו של ישעיהו הנביא "כספך היה לסיגים" יכולה לשמש כותרת ראשית במדורי הכלכלה גם היום, ועדיין, לחלקים רבים מקינת "איכה ישבה בדד" יש משמעות רלוונטית ואקטואלית ע עצם היום הזה. אם חושבים, לדוגמה, על האופן שבו מנסה ישראל לעורר את העולם לאיום האיראני, אזי מתנגנת כמו מאליה מנגינת "איכה ישבה בדד", ו"כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים". כל עוד חיים בתוכנו יהודים שעברו את השואה, אזי אין בכלל ספק
ברלוונטיות הגמורה של הקינות הללו למה שקרה לע ישראל לפני פחות משבעים שנה.
 
על בסיס הרקע הזה, יש לגשת לדיון על נוסח תפילת נחם בתשעה באב במנחה:
נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה.
הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב.
וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה.
וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל לֶחָרֶב וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן.
עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ: לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם.
כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.
 
כל החלק השני המתחיל מן המלים "ויבלעוה לגיונות" הוא סיפור היסטורי על אסונה של ירושלים בימים עברו, מימי חורבנות בית ראשון ושני, ועד תש"ח ותשכ"ז. כשמזכירים את חלליה של ירושלים, ושל ארץ ישראל כולה, אפשר כמובן לחשוב ולהתכוון גם על חללי זמננו, הרוגי מלחמות ונפגעי טרור. נכנסתי השבוע לספריה של ישיבת מרכז הרב, ראיתי את לוח הזכרון לשמונת בני הישיבה הצעירים שנהרגו בה לא מכבר – והמו מעי על חלליה.
 
החלק הקשה להזדהות בברכה זו הוא החלק הראשון. ירושלים היום היא עיר בנויה לתלפיות, חיה ותוססת, הומת אדם, המגשימה במידה מרובה את חזונו של הנביא זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". הנבואה מתגשמת לנגד עינינו כפשוטה, ועל כך אומר הנביא בשם ה': "כה אמר ה' צב-אות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם ה' צב-אות". (זכריה ח). ביום העצמאות וביום ירושלים אמרנו הלל בשבח והודיה על התגשמות הנבואה, וכיצד נעמוד בתשעה באב, כפויי טובה ואטומי עיניים אל מול המציאות ונחזור ונשנן את המלים "העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה – האבלה מבלי בניה ...והשוממה מאין יושב"?

מאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, נעשו מספר נסיונות להציע נוסח מתוקן לתפילת נחם. למעשה, תיקון קל ביותר מאפשר לומר את התפילה כך שלא תשמע כדברי שקר וכפיות טובה, ומבלי שיהיה בכך שינוי משמעותי ממטבע שטבעו חכמים בתפילה. די להוסיף את המילה "שהיתה", לפני "האבלה". נוסח זה מעביר את המצב של אבלה ושוממה מבלי בניה אל העבר, אך מותיר במקומם את ההזדהות והצער על האסונות והחורבנות שפקדו את העיר הזאת, ואת התקוה לנחמה ולגאולה שלמה.

יש מי שמציע להשאיר את הנוסח בלא שום שינוי, ולהתכוון בתאור האבלות והשממה אל העיר המזרחית, ובעיקר אל הר הבית, שעדיין מסור בידי זדים ושומם, רוב הזמן וברוב שטחו, מנוכחות יהודים. על מקומו של המקדש עומד מסגד, אין כהנים בעבודתם ואין לויים בשירם ובזמרם.
 
אין בהשתקעות הזאת בעומק היגון על מה שחסר, משום כפיות טובה כלפי מה שקיים. דומה הדבר לדור הנכנס לארץ העומד לפני משה – זה עתה סיימו מספר מלחמות שבהן כבשו את עבר הירדן והכשירום להתישבות שנים וחצי השבטים. בפרשיות האחרונות של ספר במדבר עסקו בחלוקת הנחלות, בתאור גבולות הארץ באופן מפורט ומדוקדק, אפילו התמקחו עם בנות צלפחד על החלוקה המדויקת של נחלת בני יוסף. התחושה שהם כבר "עם רגל אחת בארץ" ברורה מאד. הפער העצום בינם לבין דור אבותיהם שתמו למות במדבר – גלוי לעין כל. ואף על פי כן, הם מסוגלים גם לשמוע את תוכחתו של משה על הדור
הקודם, מבלי לחוש שיש סתירה בלתי-נסבלת בין שני העולמות. אדרבה, המורכבות הזאת, של עין אחת בוכה ומתייסרת ועין שניה צופה פני עתיד ושוחקת, היא המתכון הנכון לדור הביניים שבין המדבר לארץ, בין הגלות לגאולה. רק כשתתקיים הברכה החותמת: "מנחם ציון ובונה ירושלים" בשלמותה, אפשר יהיה לבטל את ימי הצומות האלה ולהפכם לששון ולשמחה. במהרה בימינו, אמן.

הרב יהודה ברנדס

-----------------------------------------------------------------------------------------

השאלה היא לְמה (ל' בשווא) קוראים "ירושלים"?

אם ירושלים היא החלק המערבי של העיר, שלא היה קיים עד לפני 2 דורות, השאלה נכונה. אך לא לכך כיוונו מחברי התפילה.

אם ירושלים היא העיר העתיקה, שהיא העיר העליונה של ימי בית שני, השאלה נכונה רק לרביע, כי רק ברובע היהודי יש יהודים, בעוד שבשאר שלושת רבעיה היא "מבלי בניה" כמעט לגמרי.

אבל,וזו האמת, ירושלים, ברוב מקורות חז"ל וכן בתפילה, וגם במקורות חיצוניים מהאלף הראשון למניינם, היא כינוי למתחם הר הבית, ולא למרחב העירוני כולו, ולכן הנאמר בתפילה נכון לגמרי.

אתמול קיימו שוטרי ישראל את האמור בתפילה ומנעו מיהודים לעלות להר הבית. אכן "מבלי בניה", לבושתנו ולחרפתנו.
יהושע בוך

----------------------------

יישר כח על הדברים!

ברשותך, על אף שאיני מעלה או מוריד כלום, אכתוב את מחשבותיי בנושא תפילת נחם:

ירושלים הוא שמו של בית המקדש. אנו אומרים זאת בתפילתנו: והביאנו לציון עירך ברינה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה...

ירושלים היא גם העיר. וכשחז"ל מתכוונים לעיר הם אומרים זאת בפירוש, כמו בתפילה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב..." או "יעלה ויבוא... וזכרון ירושלים עיר קדשך..." או בקדושה "תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך..." או במוסף לראש השנה: "ותמלוך אתה הוא... בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך..."  ועוד ועוד...

אני לא חושב שזה כלל, אבל זה ממש בולט בכתובים. לפי זה אפשר להבין דברים נוספים: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני- כנראה הכוונה לבית המקדש החרב, ולא לעיר. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (בית המקדש), "לשנה הבאה בירושלים"- מה יותר מתאים מבית המקדש פה?

לפי זה, נחם מדברת על העיר עצמה. כי מפורש בה "העיר החרבה". על אף שכשאומרים בנחם ואת אבלי ירושלים, שוב, כנראה מדובר במקדש, ולא בעיר, כי אחר כך יש תוספת "ואת העיר..".

כנראה שבזמן שתוקנה ברכת נחם, אכן העיר היתה שוממה וחרבה. וב"ה, זכינו והיא כבר לא כך. ולעניות דעתי, צריך לשנות את הברכה. ולוואי יקומו אנשים אמיצים, ויעשו מעשה, וישנו את הברכה שתהיה רלוונטית לימינו (כמו גם ברכות אחרות, לא חסרה גלותיות בתפילה). ובינתיים, כשאנו אומרים העיר האבלה והבזויה וכו', נכוון לבית חיינו, מהרה ייבנה.

בנחמת ירושלים והמקדש ננוחם כולנו, ונזכה לראות מהרה בגאולה השלמה.

יובל נצח- מורג

------------------------------

בנוסח עפרה אנו אומרים : "...ואת העיר האבלה וההר החרב הבזוי והשומם. האבל מבלי בניו והחרב ממעונו....."
הרב אברהם גיסר - רב הישוב עפרה

-------------------------------

לפני שנים פניתי למו"ר הגר"ד ליאור שליט"א בשאלה דומה: כיצד אפשר לומר בברכת 'נחם' בתשעה באב על ירושלים 'החרבה ממעונותיה', הלא אנו רואים את הבתים הרבים בה. מו"ר ענה לי שהכוונה לבית המקדש, מאז הייתי משנה לעצמי: 'החרבה ממעונה'. לימים קראתי שהכוונה לשני מעונותיה - שני בתי מקדשות.

בשורה התחתונה, יש מן החוצפה בשינוי מטבע שטבעו חכמים (ולפחות, חכמים ממך...), גם אם חלק מהמשנים מלאים בכוונות טובות.

שמריה גרשוני

-----------------------

מצ"ב תשובת הרחד"ה המתייחסת (בקטע הצהוב) לטענה שהזכיר גם הר"י בוך:

ירושלים, ברוב מקורות חז"ל וכן בתפילה, וגם במקורות חיצוניים מהאלף הראשון למניינם, היא כינוי למתחם הר הבית, ולא למרחב העירוני כולו, ולכן הנאמר בתפילה נכון לגמרי.

אוריאל פרנק

שו"ת עשה לך רב חלק ב סימנים לו-לט

לט. ארבע תשובות בענין נוסח "נחם" בתשעה - באב1
-----------------
הנני מאשר קבלת מכתב כת"ר מיום י"ט מנ"א דנא ומתכבד להשיב:
כת"ר בתמיהתו עלי שנהגתי להוסיף מלת "שהיתה" בתפלת "נחם" של ט' באב, ולשנות מלת היא "יושבת" ולומר היא "ישבה" - שואל: איך נפרנס נוסחאות "עננו" בשאר ימי התעניות... ואמירת "כי בצרה גדולה אנחנו" ואיזה צרה... ומדוע לא העירו הפוסקים על כך וכו'.
לענ"ד פשוט הדבר שימי התענית הם ממש על אותן צרות שאירעו לאבותינו באותם ימים, ועדיין לא באו על תיקונם, ועומדים אנו עדיין באותה צרה, אם גם אולי לא בשלמותה. ואין ספק שכל זמן שלא נגאלנו גאולה שלימה ע"י משיח צדקנו עדיין אין תיקון גמור לחרבן הבית וגלות ישראל וכו': ומה שמציין כת"ר שמחת ניצחון אנטבה שאירע ביום י"ז בתמוז, ואיך נאמר בצרה גדולה וכו' (אם הכונה לימים אלה), תמיהני וכי נצחון אנטבה גדול מנצחון מלחמת ששת הימים, ועדיין אנו בצרה, ועדיין נכונים לנו קשיים מדיניים, ואפילו מערכות צבאיות קשות נכונות לנו עד לגאולה השלימה, וכל זמן שלא בא משיח צדקנו עדיין מתענים אנו על הצרות שאירעו לאבותינו "ולנו", ממש כדברי הרמב"ם בהלכות תענית פרק ה' הלכהא' עיי"ש.
ובוודאי צודק כת"ר באמרו שימי התענית משחזרים כל מאורעות שאירעו וכו', כמו ימי השמחה, ולכן פשוט שיש להתבטא "זמן שמחתנו" "זמן חרותנו" וכדומה, אף אם נמצאים ביגון וצרה, אבל מכאן ועד לביטויים שהם נגד המציאות והאמת רחוקה עדיין הדרך.
ואדרבא, התיקון שהנהגתי משלים את הרעיון של כת"ר כדי שנוכל לשחזר את מאורעות אותם ימים, נתאר את כל האמת כיצד נראתה ירושלים באותם ימים, אבל לומר עליה כיום "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה", זאת לא אוכל להבין. וכבר מאז מלחמת ששת הימים נהגתי בעצמי תיקון זה.
ומה שכותב כת"ר בפשיטות שגם בבית - שני אמרו "נחם" אף שהיתה ירושלים בנויה וכו', זו ודאי צריכה הוכחה גדולה, כי אעפ"י שהתענו על חסרון חמשה דברים (יומא כ"א ב) וכפי שכת"ר כותב, אבל ודאי ש"נחם" לא היו יכולים לומר, ויהא זה מהסבה ההיסטורית הפשוטה שתפלת "נחם" היא יחסית חדשה, וחוברה אחרי חורבן הבית השני, ולכן אינה נמצאת בתלמוד בבלי והדברים ארוכים. ואם כונת כת"ר שאמרו איזו תפלה דומה בתכנה ל"נחם", זו וודאי צריכה ראיה חותכת ולא מסתמא.
במכתב שהנני מצרף בזה ימצא כת"ר עוד טענות לצדקת דברי. והנני בברכה נאמנה לכת"ר ובצפיה לגאולתנו השלימה וברגשי כבוד ויקר.
----------
הנני לאשר קבלת מכתב כת"ר מיום א' לסדר... ואת האמת אגיד, שחדלתי מלהשיב תשובות לשואלים בנושא "נחם", וגם דרך העתונות בקשתי לא להקפיד באם לא יקבלו השואלים תשובה, אך מה אעשה וקשה עלי ביותר לא להשיב לת"ח הכותב אלי, ומתוך מכתבו ניכר שכב' ת"ח הנהו. זאת ועוד, יש במכתבו נקודה חדשה שאחרים לא עמדו עליה, ולכן אשיבנו עליה בעיקר:
והנה כב' תמה עלי, מה ראיתי להציע תיקונים בתפילת "נחם" אחרי שבדורות קודמים שהיתה ירושלים מיושבת בישראל, רבנים וישיבות וכו', ולא עלה על דעתם לתקן מאומה בתפלת "נחם". זה תמצית השגת כב' עלי.
ותשובתי בצדה. הדגשתי בדברי "אחרי מלחמת ששת הימים", והכוונה פשוטה וברורה לשלטון ישראל על ירושלים העתיקה והר הבית.
ואין ספק כי בדורות הראשונים כאשר גוים זרים שלטו על ירושלים הייתה עדיין בבחינת חרבה ושוממה גם אם ישבו בה כמה אלפי יהודים, משא"כ עתה. וחילי דידי מדברי מרן הב"י על מ"ש הטור, הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר... וקורע (בסי' תקס"א). וכתב מרן הב"י והאי ערי יהודה בחרבנן דקאמר, דהיינו  וכו'. ואפשר וכל שהן בידי עו"ג אעפ"י שיש בהם ישוב, בחרבנן מיקרי, וכן עיקר עכ"ל. ומי לנו גדול ממרן הב"י שקבע בפשיטות  שמציאותן של ערי  ישראל בידי גוים הן בחינת "בחרבנן" אעפ"י שיש בהם ישוב, ודו"ק.
ועתה שגם זכינו לשלטון ישראל בירושלים, וגם להמוני בית ישראל שגרים בה, וממלאים את חצרות בית ה', הוא הכותל - המערבי בקול רנה ותודה לה', לא מיקרי יותר "בחרבנן". וא"כ איך נאמר "העיר החרבה הבזויה והשוממה", והכל הוא בחינת דובר שקרים לפני ה'. וכמה צריכים לדייק ולדקדק בתפילותנו לפני הי"ת, וכמו שכתב הרב בעל - החינוך במצוה תר"ו.
ורצוף בזה הנני ממציא לכב' תשובה שכתבתי למשיג אחר, ואולי יש בה כדי תשובה במקצת לטענות אחרות הרמוזות במכתבו.
והנני בברכה ובצפיה לגאולתנו השלימה במהרה.
אף כי אינני עונה לשום מכתב הדן בתפילת "נחם", משום שאין לי מה להוסיף על מה שכתבתי ופרסמתי בנדון, אעפי"כ בתור יוצא מן הכלל, הנני משיב לכב' על מכתבו מיום ר"ח מנ"א דנא, מטעם הכמוס עמדי.
כל התיאור של כב' על ירושלים של ימינו, ללא מקדש, ואלפי זרים גרים בתורה, וגלות ישראל בחו"ל, הכל אמת ונכון, אך האם זה מצדיק לומר דברים שאינם נכונים?
תפלת "נחם" נכתבה בתקופה שאחרי החרבן, כאשר הסבו הרומאים שמה ל"איליה קפיטולינה", ואסרו על היהודים לגור בה. באותו מצב כל התיאור של תפלת "נחם" הוא אמת.
אך בזמנינו, שאמנם אבלים אנו עדין ואבלה יחד אתנו ירושלים על חרבן בית - המקדש, אך שבה העיר תחת שלטון ישראל, וצה"ל מופקד על בטחונה, היתכן שנאמר "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה" האם מפני שיש גולה יהודית, אז הפכה ירושלים לבזויה שוממה? הלא גם בזמן הבית חיו מליוני יהודים (קרוב לששה וחצי מיליון) בחו"ל, והאם אז היתה ירושלים בזויה וחרבה ושוממה?
כמו"כ חיו בזמן הבית אלפי גוים בירושלים וביתר ערי ישראל, והאם משום כך קראו לה אז "חרבה בזויה ושוממה" ובתקופת בית ראשון עבדו ע"ז בכל פינה בירושלים, האם משום כך היתה העיר בזויה וחרבה ושוממה, ומה בכך שיש היום כנסיות. ומסגדים בעיר. עובדא זאת אינה מצדיקה עדיין לקרוא לירושלים בזויה ושוממה מבלי בניה.
והעיקר שבעיקרים, שזו אינה אמת, חרף כל המצב שכב' תיאר במכתבו, כיצד נאמר "שוממה מבלי בניה", כשגרים בה מאות. אלפי יהודים, ואל רחבת הכותל באים באלפיהם.
ושמא משום שאנו מנועים מלבוא אל הקודש פנימה, אל מקום המקדש - האם מקום המקדש הוא כל ירושלים? וישים כב' אל לבו שאנו אומרים בתפלת "נחם" את אבלי ציון, ואת אבלי ירושלים ואת העיר החרבה, הרי כאן, ציון, ירושלים, והעיר, ומה פירושם והגדרתם. 
שלמה לויזון בספר "מחקרי ארץ" מעלה השערה כי הוספת יו"ד לירושלים (שכן נקראת במקורה - ירושלם) לשון רבים היא, כי העיר נחלקה תמיד לשתים, העיר העליונה היא ציון בראש ההר, והתחתונה בשפלת ההר עכ"ל. וידוע כי "ירושלים היתה שתי עיירות אחת עליונה ואחת תחתונה,העליונה נפלה בגורל בנימין והתחתונה בגורל יהודה" (בית המדרש ילינק תרצ"ח השוה יומא. י"ב. זבחים קי"ח: ונ"ד: וסוטה ל"ז). וכך מבואר בילקוט שמעוני (תהלים, ומקורו במכילתא) על הפסוק: כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. עד שלא נבחרה ירושלים הייתה כל א"י כשרה למזבחות.משנבחרה ירושלים יצאה א"י... משנבחר בית - עולמים יצאה ירושלים, שנאמר כי בחר ה' בציון, ואומר זאת מנוחתי עדי עד, ע"כ.
מעתה, התפלה היא על נחמת ציון, הוא מקום המקדש, ועל ירושלים היא העיר התחתונה, ולפי"ז הסיום ועל העיר החרבה וכו' מן הסתם הכונה לפרבריה של ירושלים רבתי. ברור איפוא, שהעדר קדש וקדשיו אינו בא לידי ביטוי בתפלה באמרנו "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה"אלא בקטע הראשון בלבד "ציון".
ומדויקים הדברים ביותר בנוסח התפלה כפי שבא בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) רחם ה' אלקינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה וכו', הנה כי כן התפלה על שוממות המקדש הוא בקטע "ציון משכן כבודך",ואין כל קשר לחרבן הבית עם הביטויים עיר אבלה חרבה ושוממה.
ועתה אוסיף עוד, אם נאמר "היא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה ויבלעוה לגיונים וירשוה וכו'", האם יש לך שקר גדול מזה, האם ירושלים יושבת בראש חפוי תחת לגיונות רומי ביום הזה?
אבל לפי התיקון הקל שהצעתי, הכל מיושב היטב:
נחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבילה (כי אכן כולנו אבלים עדיין על חרבן בית מקדשנו ועל גלות השכינה) שהיתה חרבה בזויה ושוממה מבלי בניה (ר"ל שאנו מתפללים לנחמת העיר, זו שהיתה חרבה וכו' והזקוקה עדיין לנחמה). היא ישבה וראשה חפוי... (אז)ויבלעוה לגיונים ויירשוה (אז) ויטילו את עמך לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון (כל הנ"ל תיאור היסטורי נכון ומדויק) ועל כן ציון במרר תבכה (גם עתה על אותו חרבן ועל אותו הרג של צדיקים) וכו' וכו'.
יתן ה' ומהרה נזכה לגאולת ישראל השלימה וימים אלה יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
----------
הנני מאשר קבלת מכתבך אודות תפלת "נחם", מיום ו' מנ"א דנא ומתכבד להשיבך:
בראש וראשונה הנני מתיחס אל צלום קטע עתונות, בו העמדת את פסק - דינו של רב אחד גדול בתורה, האוסר לשנות מאומה בתפילת "נחם", מול פסק דיני המחייב שינוי קל מאד לתיאום התפלה אל המציאות, לבל נהיה בבחינת דובר שקרים לפני ה'.
אם התכונת בקטע עתון זה להביא לשימת לבי את טענת אותו רב גדול, שרבותינו אנשי כנסת - הגדולה ידעו שעתיד ליחרב בית המקדש וכו' כמבואר בסדור רב עמרם גאון וכו' ולכן גם "נחם" נתקן לכל העתים והזמנים וכו', הנה פשוט וברור שאין כן הדבר. דברי רב עמרם גאון מכוונים אל תפלת י"ח אשר תקנוה אנשי כנסת הגדולה, מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים (כמבואר במגילה י"ז ב), ועל תפלה זאת חלים כל הדברים הנ"ל.והתבונן וראה שמאז תיקנוה ועד היום הזה, לא נס ליחה אפילו במלה אחת, ואפשר להתפלל אותה כאילו נכתבה ליום זה ושעה זאת, עד ביאת משיח צדקנו, כי כולה נכתבה ברוח הקודש, וכל המשנה בתפלת י"ח אפילו מלה אחת טועה ביותר, ואינו מבין ענינה ומהותה.
אבל מה לכל זה ולתפלת "נחם" שלא אנשי כנסת - הגדולה תקנוה, אלא רבותינו שאחרי חרבן הבית השני, וכמו שציינתי במכתבי הנ"ל. וכיצד יעלה על הדעת שרבותינו אנשי כנה"ג שחיו ופעלו בראשית ימי הבית - השני, ינסחו תפלת "נחם", ויכתבו בה תיאור מדוייק של חרבן הבית השני שאירע אחרי למעלה מארבע מאות שנה (העיר החרבה הבזויה והשוממה... ויבלעוה לגיונים, הכונה רומי, ויירשוה ויהרגו בזדון חסידי עליון וכו'), וכל זה בזמן שהחלו לבנות את ירושלים וחומותיה ובית - המקדש. זה דבר שאין הדעת סובלו כל עיקר.
ברור איפוא שאחרי החרבן נתקנה תפלה זאת, ולא אנשי כנסת הגדולה תקנוה, ולא חלים עליה כל דברי רב עמרם גאון שנאמרו על תפלת י"ח. ולכן אין תפלת "נחם" נמצאת בתלמוד בבלי, אלא בירושלמי. ואף גם זאת הנוסחא שונה בסדורי רבותינו גדולי הראשונים, והשינויים הם גדולים ועצומים. ומכאן שלא נאמרה תפלת "נחם" על דרך תפלת י"ח, ואין נוסחתה מחוייב כמות שהוא כלל ועיקר, והלא גם עיקר אמירתה אינו מחוייב, והשוכח לאומרה אינו חוזר, והדברים ארוכים.
ואם כונתך (באותה קטע עתון מצולם) לרמוז לי שאותו רב גדול כבר פסק שאין לשנות, ולא היה ראוי מצדי לחלוק עליו, אשיבך, שזה כחה שלההלכה, ומעולם לא היה פסק הלכה של שום גדול בישראל מאחרי חתימת התלמוד, פסק מחייב, והרשות נתונה לכל אדם לחלוק בראיות נכונות ונכוחות אפילו על רבותיו (עיין במ"ש בספרי "דבר המשפט" חלק ג' פ"ו הלכות א - ד סעיף י"א). ואפילו הרמב"ם ומרן ז"ל, חלקו עליהם גם בנידורם וגם הבאים אחריהם, ובדברים רבים אין אנו עושים כמותם, והדברים ארוכים.
זאת ועוד אפילו בית - הדין גדול שבירושלים, הסנהדרין, שהעניקה להם תורה סמכות עליונה לפסוק לכל ישראל, וחייבה מיתה לכל מי שיעשה אויורה לעשות בניגוד להוראתם, והוא הזקן - ממרה שנזכר בהלכה, לא נאמר אלא בדברים גדולים ועקרוניים בלבד, היינו כשהורה לעשות בדברים שיש בזדונם כרת ושגגתם חטאת (כמבואר בסנהדרין פ"ז ונפסק להלכה ברמב"ם הלכות ממרים פרק ג' ה"ה) אבל ביתר משפטי התורה, וכל שכן בדברים שאינם מן התורה, וכ"ש וק"ו בדברים שהם מעין ענין "נחם", לא עלה על הדעת אפילו לסנהדרי גדולה שבירושלים להטיל מרות וסמכות,וכ"ש לדורות שאחרי החרבן שבטלה סנהדרין, וכ"ש וק"ו לדורנו.
ועתה אשיבך בקצרה על דבריך במכתבך:
מה ראית להשוות תיקון קל שבקלים באמירת "נחם" שנתקנה אחרי החרבן, ונועד לתאמה אל המציאות, אל אותם הורסי - הדת, הטוענים נגד דיני התורה ממש, לא ידעתי מה דמות תערוך ותשוה.
ומה שטענת "לגופו של דבר", על "השממה הרוחנית" של ירושלים, על אותה "מכביה" שטכס סיומה נערך שם וכו' וכו', ואין ספק שבכך אתה צודק,ויש בחיינו הרבה שממה רוחנית. אלא שאין לכל זה ענין לתפלת "נחם" המסורתית, והיית יכול לחבר תפלת "נחם" חדשה, ולקונן על השממה והחרבן הרוחניים, שאין איש מנסה להתעלם ממציאותם, אבל לא לבטא דברי שקר לפני ה' בתפלת "נחם" המסורתית, שמחבריה כיוונו לחרבנה הפיסי, והיותה שוממה מבלי בניה ממש.
ומבחינה זאת, לגופו של דבר באמת, טעות מרה בידך, וחביבים הם אותם בנים שבאים לחצרות בית ה' בכל מצב ובכל תנאי, והלואי והיינו זוכים שכל ישראל בהמוניהם יעלו ויבואו בכל טומאתם, כדרשת רבותינו על הפסוק, ותבואו ותטמאו את ארצי, הלואי שתבואו ותטמאו את ארצי, או כדרשתם במדרש איכה, "הלואי היו ישראל עמי ואפילו הם מכעיסים אותי". ואין אתה רשאי לקרוא לירושלים "שוממה מבלי בניה" מפני שחלק מהם עזבו דרך ה' (והלא אלפים רבים שומרי תורה הם), וכך אמר ר' מאיר "בין כך ובין כך קרויים בנים, שנאמר בנים סכלים המה, ואומר בנים לא אמון בם, ואומר זרע מרעים בנים משחיתים (קידושין ל"ו א). והקב"ה ית"ש אוהב הוא את אותם הבנים, אשר אותם בזית במכתבך, הרבה יותרממה שמסוגל אדם לאהוב את הכשרים והצדיקים בישראל, והדברים ארוכים ודי למבין.
על הסעיף השלישי במכתבך, שהוא דברי קינטור, מעדיף הנני לא להשיבך. תודה על ברכתך המרומזת, וה' הטוב יכפר בעדך.

[צבי שביט‎]