קבצים לפסח 4 - הגדה של פסח
צבי שביט
במשנה נאמר: "ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה". לפי משנה זו, ברור כי סיפור היציאה ממצרים מתבסס על סיפורו של המביא ביכורים. כך נאמר בתחילת פרשת כי תבוא (דברים כו): "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב...". פרשת מביא הביכורים, "ארמי אבד אבי", נקראת בתורה "הגדה" – "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ", והיא מעמידה אותנו מול סיפור יציאת מצרים, שתחילתו בגנות של ירידת יעקב אבינו למצרים, וסיומו בשבח של מביא הביכורים שעומד בארץ ישראל, בבית המקדש.
אמנם, הגמרא (פסחים קטז, א) מציעה שני פירושים אחרים ללשון המשנה 'מתחיל בגנות': "רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו". בלשון הירושלמי דברי רב מקבלים נופך נוסף: "רב אמר: מתחילה צריך להתחיל (יהושע כד) בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'". ומכאן, שיש שני סיפורים נוספים ביציאת מצרים, שאפשר לספר אותם בליל הסדר. סיפורו של רב לקוח מספר יהושע, שם מצביע יהושע בן נון על כך שמתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה, ומי שרוצה יכול לבחור להמשיך לעבוד עבודה זרה, אלא שהוא וביתו יעבדו את ה'. כאשר העם אומר לו שהוא רוצה לעבוד את ה', מדגיש יהושע את הקושי שבעבודת ה', ובסופו של דבר עם ישראל כורתים ברית מחודשת על כך שהם יעבדו את ה'. זהו סיפור ארוך בסיומו של הספר, וסיפור יציאת מצרים שבו נזכר כחלק מהעבודה המתמדת של האדם שרוצה לעבוד את ה'.
יש להבחין בין סיפורו של רב ביציאת מצרים לבין סיפורו של שמואל. הסיפור ששמואל מביא (דברים ו, כ-כה) הוא התשובה לשאלת הבן החכם. כאשר ישאל הבן מדוע לקיים את כל העדות, החוקים והמשפטים, על האב לספר לבנו כי היינו עבדים במצרים, וה' הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, ונתן אותות ומופתים גדולים במצרים, עד שהוא הוציא אותנו על מנת לתת לנו את ארץ ישראל. לאחר מכן ציווה ה' אותנו לעשות חוקים שיהיו לנו טובים ומחיים. לפיכך, דבר צודק הוא לשמור לעשות את המצוות כפי שה' ציווה אותנו: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם ... וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ, כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".
אם כן, יש במשנה ובגמרא שלשה סיפורים של יציאת מצרים, שבכל אחד מהם ישנו דגש אחר. בסיפור של "ארמי אבד אבי" הדגש הוא על הירידה למצרים והחזרה לארץ, בסיפור שבספר יהושע הדגש הוא על הריחוק של אבותינו מעבודת ה' והתקרבות שלנו לעבודתו, ובסיפור שבספר דברים הדגש הוא על כך שהיינו עבדים במצרים ויצאנו לחרות.
מהו הסיפור ביציאת מצרים אותו בוחר בעל ההגדה לספר לנו? כהמשך לארבע השאלות ב"מה נשתנה" אנו מתחילים בפסוקים שהביא שמואל: "עבדים היינו", לאחר "ארבעה בנים" מובאים הפסוקים שהביא רב מספר יהושע, ולבסוף באה הדרשה של הפסוקים מ"ארמי אבד אבי". עיון נוסף יצביע על כך, שלאחר שבעל ההגדה פתח בגנות של העבדות, המשיך בגנות של הריחוק מה', ולבסוף הביא את הגנות של הירידה מן הארץ, סוגר בעל ההגדה את הסיפורים השונים בשבח של כל אחד מהסיפורים. תחילה הוא מביא את השבח של החזרה לארץ ישראל דרך הפיוט "כמה מעלות טובות למקום עלינו", ובו מופיעה ההצהרה: "על אחת כמה וכמה ... שהביאנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה", כפי שמסתיימת פרשת מביא הביכורים. בהמשך מביא בעל ההגדה את משנת "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה, ומרור". הדגש במשנה זו הוא על המצוות המעשיות של ליל הסדר, וזו סגירה בשבח של הגנות שהביא רב "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ועכשיו אנו עובדים את ה' ומקיימים את מצוותיו. לבסוף, מביא בעל ההגדה את המשך הפסוקים כתשובה לבן החכם, וכסגירה לגנות שהביא שמואל "עבדים היינו", מצהיר כל אחד: "לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר: ואותנו הוציא משם".
בין שלש ההתחלות בגנות, לבין שלש הסיומים בשבח מפתח בעל ההגדה את הדרשה על עשר המכות אותם הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, והמכות הנוספות שהם קיבלו על הים. אם כן, מוקד ההגדה הוא הסיפור של הניסים והנפלאות אותם עשה לנו ה'. בעיון בספר שמות ניתן לראות שזהו הסיפור שמספר לנו ה' על היציאה ממצרים – סיפור על המופתים שמוכיחים שאין כה' אלוקינו.
עולה, שההגדה בנויה כתבנית המנורה – (1) גנות (שמואל): עבדים היינו; (2) גנות (רב): מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו; (3) גנות (משנה): ארמי אבד אבי. במוקד (4): עשר המכות במצרים והמכות על הים. (5) שבח: חזרנו לארץ, על אחת כמה וכמה. (6) שבח: אנו עובדים את ה', שלש מצוות הסדר. (7) שבח: אנו בני חורין, ואותנו הוציא משם.
מעתה, יכול כל אחד לבחור את האופן בו הוא מספר את הסיפור. האם נדגיש את היותנו עבדים במצרים ואת העובדה שכיום אנחנו בני חורין, או שנדגיש את המרחק שהיה לנו מה' ואת הקירבה שאנחנו מתקרבים כיום לה', או שנדגיש את עובדת היותנו בחוץ לארץ ואת ביאתנו לארץ ישראל, ואולי נדגיש בעיקר את נוכחות ה' ומציאותו. כל הדברים הללו נכונים, וכולם באו לידי ביטוי ביציאת מצרים. ונראה, כי בעל ההגדה כלל את כל צורות הסיפור, והוא מאפשר לנו את המרחב של הסיפור שלנו, ואנו יכולים לחוות כל אחד מחלקי הסיפור בזמן אחר, שכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ויכולים אנו לספר ביציאת מצרים שלנו לילדים.
שאול יונתן וינגורט
ייש"כ, הרב שאול,
יוצא שיש להגדש"פ מבנה משוכלל מאוד בעל שני מבנים במקביל:
- מבנה לינארי בעל 4 חלקים משולשים כל אחד,
- ומבנה כיאסטי דמוי מנורה.
השנה בליל הסדר פתחתי במבנה הלינארי, שהיה חידוש גם עבור ילדיי, ואִתגרתי את הגדולים לשים לב מתי אנו עוברים שלב: משלב השאלה לתשובה ולתודה. כך הסיפור היה מתוחם ומובנה וברור.
מרים בתי גם הגתה תוספת נחמדה: בסוף כל חלק פיזמנו ניגון קבוע (טרם מצאתי קישור לניגון) -- מעין ההכרזה בשמחת תורה "עד כאן הקפה ראשונה"...
אוריאל פרנק
צבי שביט
מקובל לפתוח את הסדר בסידור סימניו, והנוסח המקובל כיום הוא זה: קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה.
אך בהגדות מדויקות יותר נמצא נוסח שונה מעט, הגורס "רחץ" במקום "רחצה", והחריזה מלמדת כי זו הגרסה הנכונה.
השיר הקצר הזה מחולק לשני בתים שחורזים בסופם (מוציא מצה / הלל נרצה) - ובכל בית ישנה חריזה פנימית המופיעה שלוש פעמים:
קדש ורחץ / כרפס יחץ / מגיד רחץ / מוציא מצה
מרור כורך / שולחן עורך / צפון ברך / הלל נרצה
את המילה רַחַץ יש לקרוא בשני פתחים (מילה פייטנית שמשמעותה רחיצה), שכן כל המילים שבשיר הן בנות שתי הברות, ובכל צלעית ישנן ארבע הברות. בגלל הסמיכות ל"מוציא מצה" החלו לומר "מגיד רחצה", אך כאמור החריזה כאן צריכה להיות עם השורות הקודמות ולכן "רחץ" הוא הנוסח הנכון.
ועוד הערה קטנה הקשורה לחריזה: שני הפיוטים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" נכתבו באשכנז בימי הביניים המאוחרים, ונשאלת השאלה מדוע נכתבו בארמית ("חד גדיא" במלואו, ו"אחד מי יודע" בחלקו). ובכן, נראה שיד החריזה בדבר. בארמית, כידוע, היידוע נעשה באמצעות הוספת א' בסוף המילה. כך למשל "גברא" פירושו "הגבר", "כלבא" פירושו "הכלב", וכן על זו הדרך. בארמית המאוחרת יותר, למשל בזו שבתלמוד, הוסיפו פעמים הרבה א' בסופי מילים אף כשלא היו מיודעות, ולכן נמצא צורות כמו "ההוא גברא" - אותו אדם - אף שהמילה אינה מיודעת.
מכל מקום, בזכות האל"ף הסופית קל לחרוז שמות עצם בארמית, ונראה שלכן נכתב הפיוט "חד גדיא" בארמית. יש המשערים שהפיוט במקורו נכתב ביידיש קדומה, שבה הייתה סיומת קבועה לכל שמות העצם, וכדי לשמר את התכונה הזו נכתב השיר בארמית ולא בעברית. ואגב, הארמית שבפיוט אינה ארמית של ממש, אלא ארמית של דוברי עברית, ויש בה צורות מלאכותיות. כך למשל בארמית לא משתמשים בפעלים שחט והכה, אלא ב"נכס" ו"מחה").
וכך גם בשיר "אחד מי יודע" – לאחר האבות והאימהות ישנו רצף של מילים המסתיימות בתנועת a – תורה, משנה, מילה, לידה (אמנם אין זו חריזה משובחת, אלא חריזה מינימלית. ידועים הדברים המיוחסים לראב"ע בהקשר זה: "לא תחרוז בשור וחמור יחדיו. כי השור ילך במישור, והחמור יעלה אל הר המור").
כדי ששאר הדברים הנמנים בפיוט יתאימו לחריזה, בחר בעל הפיוט לעבור לארמית, וכך קיבלנו את שבעת "ימי שבתא", את עשרה "דיבריא", ואת "כוכביא", "שבטיא" ו"מידיא". אמנם בארמית אין אומרים מידה אלא מכילתא, וכן המילה מידה היא ממין נקבה, ולכן מוזרה הצורה "שלושה עשר מידיא" - אך כאמור לעיל אין כאן ארמית של ממש, אלא מעין הכלאה של עברית וארמית.
