לפני כמה ימים שאלתי את אחד מחברי, רב קהילה במרכז הארץ שזכתה לאחד הרבנים המוכשרים ביותר שאני מכיר, מה מתוכנן אצלו בבית הכנסת בליל שבועות. הוא סיפר לי שכיוון שבית הכנסת שלו נמצא בתוך מתחם ובו כמה בתי כנסיות הוא החליט יחד עם רבני הקהילות האחרות לערוך שיעורים במשותף לחברי כל בתי הכנסת. ואז הוא הוסיף: "בתי הכנסת האשכנזים, כמובן. בית הכנסת הספרדי שבמתחם עושים את התיקון שלהם".
אז אני מבית הכנסת הספרדי שבו "עושים את התיקון שלהם". אינני מבית הכנסת הספרדי מאותו מתחם של חברי, אך לצורך העניין אני מבית הכנסת הספרדי שיש בכל שכונה ושכונה שבו "עושים את התיקון שלהם".
הכוונה ב"עושים את התיקון שלהם" הוא שבמקום לשבת ולשמוע שיעורים הם יושבים כל הלילה וקוראים טקסט המכונה "תיקון ליל שבועות". מדובר על תחילה וסוף של כל אחת מפרשות השבוע ומספרי הנ"ך, חלקים מהמדרש ומהזוהר, מגילת רות, ועוד. למען ההגינות נציין שזה איננו מנהג ספרדי בלבד, גם בקרב אשכנזים רבים נהג המנהג לקרוא את ה"תיקון", כך נמצא שהרב אליהו כי-טוב בספר התודעה שלו איננו מתאר שום מנהג אחר בליל שבועות מלבד ש"חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבע"פ ודברים מן הזוהר וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה". עם זאת, כיום נדיר מאד למצוא בית כנסת אשכנזי בו יושבים רבים וקוראים את התיקון.
יש הרבה צדדים חיוביים באמירת התיקון. בתיקון נמצאים קטעים מרכזיים מהתורה, הוא חובר ע"י חכמי ישראל שבדורות הקודמים והתקדש באמירתו על ידי קהילות ישראל השונות במהלך הדורות. זאת, בניגוד למנהג הרווח היום בבתי כנסת שונים של העברת שיעורים שפעמים עוסקים בנושאים אזוטריים שלא נוגעים לחיי היום יום של ציבור השומעים. מאידך, קריאת התיקון היא קריאה די מונוטונית, החוזרת על עצמה מידי שנה. בתיקון אין חשיבה מחודשת מדי שנה איזה נושאים ירתקו את הציבור בשעות הלילה המאוחרות, ואיזה מתודה יגרום לציבור להישאר ערים. זאת ועוד, חלק מהדור הצעיר בקהילה הספרדית מסתכל בקנאה על שכניו האשכנזים העוסקים בנושאים אקטואליים מעניינים, בעוד אצלו בבית הכנסת יושבים וקוראים טקסטים "משעממים".
כך יוצא מצב שהתיקון בבית הכנסת הספרדי היא משימה ואתגר לא פשוטים בכלל. כיצד שומרים על המסורת ומרצים את כל אלו האוהבים את התיקון המסורתי מחד, ומאידך לא מאבדים את אלו שרואים באמירת התיקון ריטואל משעמם שלא כדאי עבורו להישאר ערים?
אחרי כמה שנים של ניסיונות לחלק את הזמן שווה בשווה בין אמירת תיקון לבין שיעורים פרונטליים, ניסיונות שלפעמים הסתיימו בחוסר שביעות רצון של שני הצדדים, אני חושב שהגעתי לנוסחה שעשויה להיות מוצלחת. עקרונית בבית הכנסת קוראים את התיקון ורוב הזמן מוקדש לזה, אך מדי כמה זמן עושים עצירה בקריאת התיקון לטובת שיעורים ודברי תורה קצרים. באופן זה יש גם הפסקה של הרצף שעלול לעזור לציבור לשמור על ערנות, ומי שמעוניין גם לשמוע חידושי תורה אקטואליים יכול לבוא על סיפוקו. זה אמנם לא מרצה את כל הצדדים לחלוטין, ואני גם בטוח שעוד נעשה בעתיד אי אלו התאמות כדי להגיע ממש לשביל הזהב, אך נכון לעתה זה נראה צעד בכיוון הנכון.
עוד נקודה לסיום. בדומה לחברי שהבין שאין טעם לקיים שני ערבים של שיעורים במקביל כשמסתבר שלפחות חלק מהדוברים יהיו זהים. עוד דבר שלעת עתה אנו משתדלים בבית הכנסת זה שאומרי השיעורים הקצרים ודברי התורה יהיו מתוך חברי הקהילה, ולא דוברים חרוצים המסתובבים כל הלילה מבית כנסת לבית כנסת למסור שיעורים. אני מעריך מאד רבנים אלה שמשקיעים כל כך הרבה בללמד תורה בלילה הזה, וגם אני יוצא לבית כנסת אחר כדי למסור שם שיעור, ואני עוד יותר מעריך את אלה מתוך הרבנים שאף משקיעים ומכינים שיעורים שונים לכל בית כנסת בו הם מבקרים. ובכל זאת זה נראה לי קצת משונה להטריח רב שזה עתה סיים להעביר שיעור בבית כנסת אחד לבוא לבית כנסת אחר הנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד להעביר שיעור, ולעיתים אף את אותו השיעור.
הרב בני דה לה פואנטה
