מבוא לתקופת בחינות
שלומי איינהורן
מובא בספרים הקדושים מנהג עתיק יומין, לנתק הקשרים והחבלים בין האדם למרעיו פעמיים בשנה, בחורף ובראשית הקיץ. ובתקופה זו מתכנסים האנשים ביחידות או בחברותות והוגים במושכלות, ולית בעיניהן שום דבר לבד מאותן מושכלות.
ומנהג ידוע הוא דוקא בקרב תלמידי היונברסיטי, שחשבון התקופות אצלם שניא מכולי עמא, דהא המה מונים תקופת חורף ותקופת אביב, ויש מהם שמונים אף תקופת קיץ. ובין התקופות קיימא להו 'ירחי כלה', והן קודש ללימוד המושכלות הנ"ל.
כיצד? בטלנים שבהם קורין אותה 'חופשת סמסטר', ועושין בה מנהג 'ויסעו אל הר סיני', עליו אמר רש"י 'כתינוק הבורח מבית הספר'.
חרוצים שבהן קורין אותן 'תקופת הבחינות', ובה הן מזקקין עצמן ועוברים מבחינה לבחינה, עד שמגיעים לבחינה היותר עליונה ומתייחדין עם הקלף ומשיבין את אשר ישיבו. קודשא בריך הוא אחד לעילא לא קם מכורסיא דיקריה עד דאישתמע קלא דבוחן 'נגמר הזמן', והכל נאנחין. והולך קול האנחה מקצה העולם ועד קצהו, ויוצאת בת קול ואומרת "מי שטרח בערב שבת" וכו'.
ואז שבים הכל ומתחברים לפייסבוק, ואומרים זה לזה פוק חזי דשום דבר לא קרה בינתיים, וסדנא דארעא חד הוא, ואין להתפלל על הציון לאחר הבחינה דהא תפילת שוא היא. מודים אנחנו לפניך שלא שמת חלקנו מיושבי הקפיטריה, ולא מהולכי בטל במדעי הדשא. שאנו עמלים והם עושים חיים, אנו עמלים ויש לנו חלק לעולם הבא, והם אינם עמלים ומקבלים שכר מינימום. שנאמר "כי על כל יביאך האלוהים במשפט".
*כששאלתי אותו אם אפשר לפרסם הוא כתב: