Fwd: 14 pictures for you
Dvora Raziel
אהובים ויקרים שלנו
יום שני פושקררג'סטאן
מכתב ראשון.
אנחנו אפילו לא שבוע כאן וכבר עבר כל כך הרבה, הרבה מקומות הרבה רגשות והרבה פעמים המחשבה: נכתוב על זה במכתב הראשון.
ביום שלישי שעבר עלינו על טיסה מתל אביב לפרנקפורט גרמניה שתכלול עצירה של לילה ובוקר וביום למחרת מפרנקפורט לדלהי.
הטיסה היתה קשה- מטוס פצפון טיפה יותר גדול מאוטובוס, מושבים צפופים מאד מאד וגולת הכותרת- ללא מסכי וידאו אישיים ולא ציבוריים. המחשב שהעלינו למטוס היה בלי סרטי ילדים מותקנים בתוכו וכמובן אין קליטת אינטרנט.. הילדים מיצו את כללללל אפשרויות ההתעסקות במטוס- קיפול שולחנות הלוך וחזור ועיצבון מי שיושב לפנים, מעבר במעברים הצפופים ושפיכת קוקה קולה בכל קימה קטנה. משחקי מחבואים עם הוילון של מחלקת העסקים.. בקיצור לא ברור מי שמח יותר בנחיתה, הילדים ,אנחנו, הנוסעים האחרים בקרבתנו או צוות המטוס..
בשדה התעופה בפרנקפורט המליצו לנו על מלון קטן שמחירי היורו שלו לא בשמים, לא לפני שהפקידה בדלפק החמיצה פנים כשפורת צייץ והיה לה לרגע קשה לשמוע, היא עשתה פרצוף נצרם כאילו כיוונו לה מערכת חורקת באוזניים באמצע שמונה עשרה של יום כיפור ,סיפתח לגרמניה
נתנאל בטעות הכניס את התפילין לתיק שנכנס לבטן המטוס..
מה נעשה מחר בבוקר בלי תפילין?
השגחות מיוחדות מה', נתפלל שיזמן לנו משהו..
ואכן ההפתעה לא מאחרת לבוא..
נכנסנו למלון, הלו הלו ווי וונט אי רום פור תונייט..
יס, יס.. אומרת הבחורה בקבלה
ופתאום נכנס המנהל, בחור צעיר , שיער משוח בג'ל, חלופה משובצת, צעיף וורוד כמיטב האופנה הפרנקפורטאית
"שולם עלייכם" הוא אומר, מה? שמענו טוב?
"עליכם השלום"
הוא יהודי, שם עברי ראובן, אולי תציל אותנו איפה נמצא תפילין?
למחרת בבוקר בהנחייתו צועדים לבית הכנסת הגדול, הוא פתוח, ישיבה של חב"ד מחזיקה אותו.
ריח של מרק עוף של בובע ויהודים עם טלית ותפילין.
למרות שפרנקפורט הופצצה במלחמה בית הכנסת העצום והמפואר עומד על תילו ומוקדש לאחינו בית ישראל ה' יקום דמם.
העדפנו ללכת אל בית הכנסת ברגל הליכה ארוכה ברחובות צדדיים ויפים, הליכה ברחובות, מזל שסתיו באירופה צבע עלי השלכת צהוב ואדום אחרת הכל אפור שחור לבן, גם מי שלובש ג'ינס מוסיף קצת צבע לרחוב,
סדר מופתי ושקט , אתר בניה- פועלים עם כפפות לייטקס, בנין מחופה רשתות, והבניה שקטה שקטה לא נשמע קול פטיש, ואיפה אבי שצועק על שמעון?? סע סע כבר רברס!!
הרגשה קשה הכל מהודק ומסודר .. וקר ונוקשה. מן הסתם אין ישראלי שנוחת בגרמניה ואין לו הרגשה קשה של רחובות מלאים בסבל יהודי..
טיסה לדלהי, ברוך ה' טיסה מצוינת, מטוס מרווח, סרטים כיד המלך, סינמטק לכל ילד.
נוחתים בדלהי, ההבדל בין דלהי לגרמניה מכה בפנים, עוד לפני שיצאנו לרחוב בכלל,
אנשים חייכנים, מסתובבים בזוגות או קבוצות מדברים בקול, עושים קיצי קיצי לתינוק,
בביקורת דרכונים שואלים אותנו בחיוך, מה, שלושה בנים? מה עם בנות? מה? את מבוגרת ממנו בשמונה שנים? צחוקים..
איך זה שעל פני אותו כדור ארץ במרחק חמש שעות טיסה יש ארצות כל כך שונות? מה קרה שם במגדל בבל? איך נפוצו כך האנשים?
כל מזוודה שהגיעה אנחנו מברכים, אופס הגיטרה לא מגיעה.
עד שלוש בבוקר טרטרו אותנו מפקיד לפקיד, מסתבר במחשבים שהגיטרה נסעה לדרום אפריקה,
יוצאים מהשדה תעופה
מחפשים מונית למיין באזאר, מי שהיה בהודו יחייך עכשיו מי שעדיין לא, לא מאמין.
מונית זה הולך ככה:
נכנסנו עם כל החבילות דחוסים הנהג מתניע והופ, תוך כדי התחלת נסיעה קופץ עוד בן אדם ומתיישב במושב שליד הנהג קדימה על הברכיים של נתנאל, ג'סט וון קילומטר הוא אומר, יעני אני מצטרף רק לקילומטר.
נו פרובלם, נתנאל צוחק, מתורגל כבר, ברוכים הבאים לאינדיה.
הקילומטר הופך לכמה וכמה, עצירה , הנהג מתחלף עם מישהו אחר שחיכה בדרך, והופ, עושים פרסה , כל הסיבוב היה בעצם טרמפ למישהו..
בחור אחר עכשיו על הבירכיים. מיין באזאר? לא יודעים איפה זה בדיוק. בכלל נראה להם שסגרו את הכביש. אז אולי תישנו כאן במלון הזה? מצביעים על פתח של איזו מאורה טיפוסית..
מיד חוזרים אלינו האינסטינקטים שרכשנו בפעם שעברה: לא סגרו את הכביש ואתם יודעים בדיוק איך להגיע לאן שביקשנו, ולא, לא בא לנו לישון במלון של דוד שלכם.והשעה 4 בבוקר אז נא לסוע מיד.
הגענו, בלילה המייןבאזאר עוד יותר מטונף ועצוב מאשר ביום. מה אנשים מחפשים כאן? ביום ניזכר..
חן פוקח חצי עין, למה כזה בלאגן פה? מילותיו הראשונות בהודו
בכלל, ברוך ה' חן רעוא מדבר מדהים וחמוד מאד, לפורת צמחו שתי שיניים למעלה והוא לומד לעשות "לא" עם הראש..
בילינו את היום בדלהי אכלנו את כל הפרגיות שהיה לבית חבד להציע ובערב נסענו נסיעת לילה לפושקררג'סטאן.
הגענו ביום שישי בבוקר והתמקמנו בגסטהאוס מקסים וילה קטנה וורודה עם חדרים נקיים ודשא ענק בכניסה קרוב מאד לבית חב"ד, חשבנו שחשוב שנהיה קרובים לשם אבל לא תארנו לעצמינו שנבלה שם כל כך הרבה.
אז אנחנו הרבה בבית חבד, לבוא מיסוד המעלה אנחנו מרגישים בבית...
הילדים שמחים מאד כאן ומשחקים עם הילדים של המשפחה המקסימה שמקבלת אותנו יפה מאד ומפנקת אותנו, הילדים מרגישים כאן כל כך בנוח שאפילו מדי פעם הגדולים נשארים לשחק ואנחנו יוצאים רק עם פורת לשעה שעתיים סיבוב בשוק או באיזור.
עתר לומד כל בוקר עם הילדים, הילדים אומרים פסוקים, מקבלים ממתקים, עושים מסיבת שבת ואומרים יחי כמיטב המסורת. לי יש שיחות טובות עם זלדה הרבנית של הבית וכולם מסתדרים מצוין ברוך ה'.
זו בהחלט נחיתה רכה לילדים וגם לנו- אוכל כשר (פחמימות, פחמימות, פחמימות) כיוון שפושקר עיר קדושה להינדים אסור להכניס בשר, דגים, ביצים ואלכוהול לעיר. החבדניקים מבריחים קצת ביצים, קצת טונה והעיקר קצת משקה..
היה להם בלגן בחגים המשטרה שמעה שיש אלכוהול ועשו להם סצינה.
שקיעה על האגם בפושקר-
השמש יורדת לאט וצובעת את האגם בוורוד תכלכל, שנהיה כהה יותר ויותר ולאט נדלקים אורות העיר, צילצולי פעמונים ממקדשים ושוב הכל כבה כי יש כאן הפסקות חשמל בלי סוף, לא ארוכות אבל ביום שישי כן היתה הפסקה של שמונה שעות, כמה דקות לפני שבת נדלק האור שוב.
תופים שמלווים את השמש ומתופפים מהר יותר עם שקיעתה, נגני חלילים, וכמובן פרות אינסוף.
ברווזים באגם- נשמע קלאסי אבל יש לזכור, זו לא אירופה, הברווזים צריכים לבוסס בכמה מטרים של טינופת עד שהם מגיעים לאגם שגם המים שלו לא בדיוק עושים חשק של אגם הברבורים.
זו עיר שמפוצצת בעבודה זרה, זה ענינה. זה זר ומוזר פעמים מגוחך- תהלוכות מחרישות אוזניים עם רמקולים בגודל צורה וסאונד של שנות החמישים, אנשים ילדים צבועים ומאופרים בפנים נישאים על גבי אפיריונים ,
בתחילה הילדים היו צועקים: פרה פרה כל פעם שראינו אחת אבל מהר מאד זה נהפך למציאות כמו חתול בארץ ישראל. גמלים עדיין עושים את העבודה , יום אחד הילדים רכבו עם נתנאל על גמל ונהנו- חן רעוא אחרי שתי דקות פחת ובכה וביקש לרדת.
אנחנו מטיילים כל יום כמה קילומטרים אל מחוץ לעיר כל יום לכיוון אחר.
התנועה כאן היא על אופנועים בעיקר וכמובן שכרנו גם אחד.למדנו מההודים איך נוסעים משפחה שלימה על אופנוע אחד.
יום אחד מצאנו בדרך בית חולים לחיות , הרופא הראשי לבוש בגדי חדר ניתוח לקח אותנו לסיור והרגשנו כמו באיזו תוכנית של נשיונל ג'אוגרפיק, ראינו איך כפריי הסביבה יורדים מאופנוע עם עז חולה או כלב שנדרס או שתי ילדות שסחבו יחד עז סרבנית כמה קילומטרים אל הרופא,
ראינו טיפול בכלב פצוע מאד, כולל הרדמה שלו, והכל בתנאי שדה לא משהו, אבל משתדלים.
בכיוון אחר שנסענו גילינו מלון מפואר מאד מאד בנוי בצורת ארמונות מהרג'ה שזה גולת הכותרת של רג'סטאן- האיזור כאן,
שומר עם חרב בכניסה, המלון היה ריק והם בשמחה תמורת סכום סימלי הרשו לנו להכנס לבריכה הריקה לחלוטין, היה כיף וחזרנו אחרי יומיים שוב לבריכה בנוף מדברי.
כל פעם שהילדים שואלים לאן נוסעים? אנחנו עונים שנוסעים ומבקשים מה' שיזמן לנו משהו יפה ומעניין .
ובאמת יש הרגשה שהודו זו תיבת אוצרות ואתה לא יודע מה יגיח מעבר לפינה.
כן יש את השאלה האם זו הודו? האם זה הפתיחות שבמסע?
לא יודעת.
מה עוד יש כאן? שוק ענק מלא מלא סחורות בגדים תכשיטים קצת של תיירים.
ברוך ה' אנחנו פוגשים בבית חב"ד הרבה ישראלים שיהיו בהמפי בקרוב בעזרת ה' ומתחילים ליצור קשרים.
זהו פושקר.
הערב נוסעים לאודייפור, עיר קרובה ויפיפיה נהיה שם עד יום שני בעזרת ה' ומשם בטיסה להמפי,
אנחנו שמחים מאד על ימי הטיול האלה ולומדים המון עלינו, על הצרכים של הילדים, על המטיילים אבל מחכים מאד כבר להגיע ולפתוח את הבית.
אנחנו מקווים שכולם בטוב כל אחד לפי ענינו וכמובן שנשמח מאד מאד לאימיילים מכם
אוהבים מאד
נתנאל, דבורה עתר יצחק חן רעוא ופורת
You have been sent 14 pictures.
20131008_161519.jpg
20131008_230526.jpg
20131012_174835.jpg
20131012_175216.jpg
20131013_104537.jpg
20131014_085501.jpg
20131014_175146.jpg
20131014_175225.jpg
20131017_181103.jpg
20131017_181308.jpg
20131017_181423.jpg
20131018_085610.jpg
20131018_124618.jpg
20131018_124637.jpg
These pictures were sent with Picasa, from Google.
Try it out here: http://picasa.google.com/
