| | גיליון 1607: בא ו' שבט תשע"ו 16/01/2016 | | נקודת מבט
> 'עריפת' הרבנות הראשית / הרב ישראל רוזן | "גזירה עבידא דבטלה" (כתובות ג,ב).
לאחרונה פורסם כי חרב הקיצוצים בצה"ל מונף גם על הרבנות הצבאית. 'גזירה' זו יכולה להיות מוצדקת אם היא נעשית לטובת התייעלות, מודרניזציה וכד'. הרמטכ"ל מוביל מדיניות רב-שנתית לקיצוצי תקציב בחלק שאיננו קרבי במישרין, בצד הפחתת תקנים ושינויים בחוזי הקבע וכד'. ויישר חילו! ידיעה מלפני כחדשיים מפרטת: "הצבא מציע קיצוץ רוחבי של 6% בכלל המטות, זאת במסגרת התכנית הרב-שנתית 'גדעון'. הקיצוץ ישפיע על הצנזורה, הרבנות הצבאית, הפרקליטות, חיל חינוך, המחלקה למדעי ההתנהגות, יחידת הגששים ועוד. בין השאר הביע עמדתו שאין צידוק לפרנס את 'גלי צה"ל' מתקציב משרד הבטחון, ויישר חילו! אכן, הסניגורים טוענים שמדינה הנמצאת במצור ומוקפת אויבים כישראל חייבת לקיים תחנת רדיו פעילה כ'ספאר' לשעת חירום, ואין זה מנידוננו כאן.
בגיזרת הרבנות הצבאית קלטתי שלש גזירות , והערותיי בצידן; (א) ביטול/צמצום ענף 'תודעה יהודית' ו/או הכפפתו/שילובו בחיל חינוך. (ב) העברת מערך הכשרות בצה"ל לידים אזרחיות ולא עוד מכ"שים במדים. (ג) הורדה בדרגה של קבוצה ניכרת מסגל הרבנות הצבאית.
רוח לחימה יהודית
בעת יסוד ה'שירות הדתי' בצה"ל בתש"ח, אשר קדם לרבנות הצבאית (אגב, בראשו עמד חותני נתן גרדי ז"ל שהיה ממונה על נושאים אלו עוד ב'הגנה' בימי טרום המדינה. 'הרבנות הצבאית' נוסדה עם מינויו של הרב שלמה גורן ז"ל), לא נכללה בו משימת 'הפחת רוח יהדות' בשורות הלוחמים. ענף זה הוקם (בשם 'ערכי רוח לחימה') ע"י הרבצ"ר הרב ישראל וייס ושודרג מאד ע"י מחליפו הרב אביחי רונצקי.
אני מזדהה מאד עם משימה זו ברוח 'כהן משוח מלחמה' אשר תפקידו לעודד ולטפח את רוח הלוחמים בעין יהודית. הצלחתה המוכחת של משימה זו היתה לצנינים בעיני חיל החינוך ה'חילוני'. לחשים רעשניים וטורדניים רבים נלחשו באזני הרמטכ"לים לדורותיהם משדה 'החינוך' אשר נתקנא בהצלחת 'צרתו'. ענף 'תודעה יהודית' מבטא את יציאת הרבנות 'מן הכלים', מן המטבח ומתפקיד 'כלי קודש' כספקי אביזרי דת ועריכת לוויות ל"ע בלבד (שאינני מזלזל בהם כל עיקר), ופריצתה לזירת הלוחמה. הענף משתלב עם מגמת ריבוי הכיפות הסרוגות בתפקידי פיקוד ו'אחרי', והמתנגדים לתפיסה זו המציאו מילת גנאי חדשה: 'הדתה'.
לדידי, מוטב לבטל כליל את ה'תודעה היהודית' בצה"ל ולא למסרה לידי חיל החינוך. עדות לאופיים של 'ערכי היהדות' המפעמים בחיל זה היא כהונתה של 'רבה רפורמית' בתפקיד מרכזי שם.
הפרטת מערכת הכשרות
בסוגיא זו אינני מן המביעים 'תדהמה, הלם וזעזוע'. לא אחת הבעתי עמדה במדור זה לטובת הפרטה במכלול שירותי הדת, ובראש וראשונה בתחום הכשרות. הכוונה כמובן שהרבנות הצבאית תהיה ה'רגולטורית'; קובעת התקנים, ממנה ומפטרת, אבל מפקחי הכשרות לא יהיו במדים דוקא. ואדרבה, ב'זכרון רחוק' מימי שירותי הצבאי קשה לי להיזכר במוטיבציה של 'להצליח בתפקיד' בתחום אפרורי זה.
אכן, אינני בטוח כי הפרטת הכשרות במטבחי צה"ל תהיה זולה יותר, ואינני רואה גם את כח האדם שירוץ למשימה זו, מ"מ – אם משילים מהצבא כיום את הכנת המזון, והטבח הצבאי האגדי הופך להיות יותר ויותר 'שירות הסעדה' חיצוני, אין סיבה שרק הכשרות תשאר ב'מדי ב' או ג'. רוצים מודרניזציה – קבלתם, ובלבד שתשלמו על כך את המחיר. ו'המחיר' כולל גם מציאת תעסוקה צבאית הולמת למכ"שים ול'צאצאיהם' המנטאליים. והערת שוליים קטנה אך משמעותית בעיניי: אם מחפשים זירה צבאית מתאימה לחלק נכבד מצפי חרדים שיתגייסו, חבל לאבד את אפיק הכשרות הקלאסי התפור על אברכי משי, בעלי משפחות, החייבים בקל"ב (=קרוב לבית). מישהו חשב על זה?
'אל תגעו ברבניי!'
גזירת ההורדה בדרגה זוממת לפחת את דרגת כל הדרגים; לדידם של המפחתים די לנו ברב פיקודי בדרגת רב-סרן, למשל, ולא סגן-אלוף, וכן על זו הדרך בקרב ראשי ענפים/אגפים ובכל קשת הקצונה של הרבנות הצבאית. למען האמת אינני מכיר את כל התפקידים ואת עץ-המבנה וקומותיו. אחת ידעתי, הרבנים בצה"ל נחשבים ומוערכים בסביבתם, בקהלם, בשל דרגותיהם. הירארכיה היא לב המערכת הצבאית והדרגה איננה רק מדליה; היא המעמד והסמכות, כמובן בצד תכונות אישיות של מנהיגות וכישורי השראה, פיקוד וכד'. אין לי עמדה ביחס לתפקידים שאינם רבניים, אך 'אל תגעו ברבניי!'
(נכתב במוצ"ש וארא) | קבלת שבת
> ולכל בני ישראל היה אור במושבותם / הרב מרדכי גרינברג,
ראש ישיבת 'כרם ביבנה' | במכות הקודמות, כשרצתה התורה להראות ההבדל בין ישראל למצרים, ציינה התורה שהמכה לא פעלה על ישראל. למשל, במכת ערוב נאמר "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן... לבלתי היות שם ערוב". בדבר, "וממקנה ישראל לא מת אחד". ובברד, "רק בארץ גושן.. .לא היה ברד". מדוע במכת חושך לא נאמר שלבני ישראל לא היה חושך, אלא נאמר באופן חיובי "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם"?
המשנה באבות אומרת שהעולם היה ראוי להיבראות במאמר אחד, אך נברא בעשרה מאמרות, כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. הכוונה, שאילו היה העולם נברא במאמר אחד, היו הכל רואים איך הקב"ה מהווה את העולמות, ואז לא היה מקום לעבודת האדם ולבחירה חופשית, וע"כ היה צורך בהסתרת דבר ה' המהווה את העולמות, ונברא בעשרה מאמרות, ירידה אחרי ירידה, עד להתגשמות האחרונה, כפי שנראה עולמנו.
אמרו חכמי ישראל שעשר המכות הן כנגד עשרה מאמרות, והן באו לגלות את ההסתרה שבמאמרות, ולכן חזרה והדגישה התורה במכות "למען תדע כי אין כמוני" וכדו'.
אלא שסדר ההתגלות שבמכות הוא בסדר הפוך של ההסתרה שבמאמרות. במאמר הראשון, "בראשית", ההסתרה מועטה, ונאמר בו "יום אחד" ולא "ראשון", משום שעדיין לא היה דבר, רק "ה' אחד". ואילו במאמר האחרון ההסתרה הגדולה ביותר. לעומת זאת, המכה הראשונה, מכת דם, באה להסיר מעט מההסתרה הגדולה שבמאמר האחרון, ואילו המכה האחרונה, מכת בכורות, באה להסיר את הלבוש האחרון, ע"כ נאמר בה "אני יוצא בתוך מצרים", ותרגומו "אנא מתגלי", במכה זו הייתה ההתגלות הגדולה ביותר, "ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ה' ".
המכה שלפני האחרונה היא מכת חושך, והיא כנגד המאמר השני "ויאמר אלקים יהי אור, ויהי אור". חז"ל ציינו שלא נאמר "ויהי כן" אלא "ויהי אור", שלא היה כן, אלא נגנז האור לעתיד לבא משום שאינו ראוי לרשעים וגנזו לצדיקים. במכת חושך חזר המצב לקדמותו, "וימש חושך", כמו ביום הראשון, לפני בריאת האור, אך לישראל לא זו בלבד שלא היה חושך כמו למצרים, אלא היה אור, היינו אותו אור שיתגלה לצדיקים לעתיד לבא.
בספר מאור ושמש כתב שראשי התיבות בפסוק "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", הם במניין כ"ו, כמניין שם הוי-ה, שהיה מאור השכינה שנגנז. ואילו על החושך שהיה למצרים נאמר שהיה "מחושך של מעלה". מעלתם של ישראל שלא זו בלבד שלא היה להם חושך של מצרים, אלא שזכו לאור של מעלה. | זווית נשית
> על בחירה וגורל / תרזה פרנקל | פרשת השבוע, העוסקת בסיפור המכות ובהכנה ליציאת מצרים, היא בעיני רבים פרשה העוסקת בבחירה החופשית. פעם אחר פעם פרעה מתבקש לשחרר את בני ישראל ממצרים, אך בסופו של דבר, כאשר עינויי המכה התורנית שנפלה עליו ועל עמו שוכחים, ה' מקשה את ליבו והוא מסרב להתיר להם ללכת. התורה, כשהיא מדגישה את הקשיית הלב של פרעה, מוסרת לנו שלמעשה נשללה מפרעה הבחירה החופשית, ללא יכולת לשלוט בכך.
במדרש רבה מובאת תשובתו של ר' שמעון בן לקיש לשאלת ר' יוחנן בנושא: "....שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שנייה ושלישית, ואינו חוזר בו – הוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא" (מדרש רבה, שמות, פרשה יג פסקה ג). על פי מדרש זה, הבחירה החופשית איננה אינסופית, וכאשר אדם בוחר ברע פעם אחר פעם, הוא בסופו של דבר גורם לכך שהבחירה תישלל ממנו כעונש, והוא לא יוכל שוב לחזור למוטב. כלומר העונש האמיתי שקיבל פרעה לא היה דווקא המכה הנוספת שקיבל בשל סירובו, אלא אובדן השליטה על החלטותיו ועל מעשיו.
תארו לעצמכם את התחושה המייסרת של אדם, שרוצה לעשות טוב, אבל מנגנון נסתר כלשהו מונע ממנו באופן חיצוני את היכולת ללכת אחרי רצונו ובחירתו, והוא נכפה לעשות רע. נראה לי שעונש כזה הוא אחד הנוראיים שאפשר לתת לאדם – התערבות חיצונית בפנימיותו של אדם, כך שאין ביכולתו לשלוט על החלטותיו, ובעיקר אין ביכולתו לשוב מדרכו הרעה.
* * *
מחשבה זו מאוד מזכירה לי את העבודה החינוכית היומיומית שאני עסוקה בה. אני קוראת מדי יום לתלמידות שטעו, לבחור נכון, לחשוב שוב על מעשיהן, לנסות לשחזר וללמוד מזה, כדי שבעתיד הדברים יקרו אחרת. אבל לעיתים יש תלמידות, מעטות ב"ה, שנכנסות למין מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו, של טעות אחר טעות אחר טעות, בלי יכולת לעצור. במקרים כאלו אני תוהה, האם ייתכן שנלקחה מהבנות הללו האפשרות לבחור בטוב?! ובכלל, האם כבני אדם אנו עומדים מול מצבים של בחירות קשות שבהם אנחנו נתונים בתוך מעגל שאין ממנו אפשרות יציאה? התשובה לדעתי היא שכן, יש מצבים בהם גם מאיתנו נשללת הבחירה החופשית.
לעיתים אני פוגשת בבית הספר ילדות שהגורל הרע להן, שנולדו לתוך מציאות קשה מנשוא, או נשאבו אליה שלא באשמתן. אין לי תשובה איך, אבל חלקן, אולי אפילו רובן, אוספות את כוחותיהן ומצליחות להתרומם מעל היומיום הקשה ולשאוף קדימה. הבנות האלו ראויות להערצה, לחיבוק ולהערכה גדולים מאוד מכל אנשי החינוך העוטפים אותן. לעומתן אחרות באות עם הייאוש בעיניים, מעצימות את מעגל הקושי בו הן נמצאות, ובוחרות לא לשתף פעולה עם המבוגרים שמנסים לעזור, ופעם אחר פעם הן מוצאות עצמן נזופות ונענשות. בשיחות איתן, כשאני משקפת להן את הבחירות שהן בוחרות, הן מביטות בי בחוסר הבנה, ותוהות – על איזו בחירה את בכלל מדברת?! כשכל האנרגיות והלב שלנו מוכוונים לעזור להן, רק שיבינו שהעתיד שלהן יהיה טוב יותר אם יאמינו בנו וייתנו לנו לעזור להן, אנחנו עומדות תוהות – האם הבחירה החופשית נלקחה מהן, והן פשוט לא יכולות אחרת?!
בשיעורי מחשבת ישראל אנחנו לומדים עם התלמידות את דברי הרב סולוביצ'יק, על ברית גורל וברית ייעוד, ובכיתה יושבות בנות שנגזר עליהן להישאר בגורלן, בלי יכולת לבחור אחרת. אין לי תשובה לשאלה הכואבת שמטרידה אותי כאן, אני רק חושבת שאני מבינה יותר טוב מה מהות העונש שקיבל פרעה מאת ה', ביחד עם עשר המכות. | מפת השבת
> הֹחדש הזה לכם – ראש חֳדשים / ע"פ הספר מפת השבת מאת עמוס ספראי | בפרשתנו מופיעה המצווה הראשונה בתורה, מצוות קידוש החודש. בימי הבית השני נהגו, עד שקלקלו המינים, להכריז על קידוש החודש בעזרת השאת משואות. מסלול המשואות מתואר במסכת ראש השנה (ב, ד):
ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא, ומסרטא לגרפינא, ומגרפינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש.
העברת הידיעה לכל הגולה בעזרת משואות, מזמנת לנו מפגש עם מספר מקומות בארץ ישראל.
גרעין נח"ל בשם משואה הוקם בשנת תשכ"ט (1969) על ידי חברים מבני עקיבא בבקעת הירדן, לרגלי קרן הסרטבא שהוזכרה במשנה. לאחר מספר שנים אוזרח המקום והפך לגרעין שיתופי.
מושב שיתופי אחר, משואות יצחק, נוסד בשנת תש"ה (1945) בהרי גוש עציון, ובשמו משלב השם משואות לזכר חבריהם של מייסדי המושב שנספו בשואה.
כיום שוכן המושב בסמיכות לעיר אשקלון. באמצע הדרך בין משואות יצחק הישנה למשואות יצחק החדשה שוכן מצפה משואה. שמו של המקום ניתן לו בעקבות המשואות שהועלו בימי קדם בין לכיש ובין עזקה, המוזכרות במכתבי לכיש.
בימינו משמש מצפה משואה דווקא למניעת אש, כאשר הוא משמש כמקום תצפית ליערני קק"ל בכדי למנוע שריפות יער. | בא לידי ביטוי
> מה זאת אומרת "זאת אומרת"? / יעקב עציון | כולנו משתמשים רבות בצירוף "זאת אומרת", אך נראה שאיננו נותנים את דעתנו בדרך כלל לשאלה מי זו ה"זאת" שעליה אנו מדברים. למשל, אם ילד אומר לאביו שקיבל ציון טוב במבחן, ואביו שואל אותו "מה זאת אומרת טוב?" - המבחן הוא שם עצם ממין זכר, וכך גם הציון והאב ובנו, ובכל זאת אנו אומרים "מה זאת אומרת".
ובעצם, אנו נוהגים כך לא רק בצירוף "זאת אומרת". ניטול לדוגמה משפט נפוץ כמו "היה מזג אוויר קריר, אך בכל זאת יצאנו לטיול". גם הצירוף "בכל זאת" לא מתייחס לשם עצם מסוים שמינו נקבה. בשני הצירופים הנזכרים המילה "זאת" היא מילת רמז סתמית, שאינה מתייחסת לשם עצם כלשהו אלא באופן כללי לעניין שבו אנו עוסקים.
בפרשתנו שואל הבן הרואה את מצוות פדיון הבכור "מה זאת" – שאלה שלימים שולבה בהגדה של פסח כִּשאלת הבן התם. אף בשאלה זו המילה "זאת" היא מילת רמז כללית, בבחינת "מה קורה פה?". המקרא משתמש במקרים כאלה הן במילה "זה" והן במקבילתה "זאת". דוגמה לדבר – בפרשה הקודמת נאמר לפרעה בשם ה': "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי"; ואילו בפרשתנו נאמר (בתשובה לבן-ההגדה שאינו יודע לשאול): "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". הנה לפנינו – "בעבור זה" ו"בעבור זאת", ובשניהם נראה שהמשמעות כללית ואינה מתייחסת לשם עצם מסוים (ויושם לב שאונקלוס מתרגם את שני המקומות בנוסח זהה: "בְּדִיל דָּא").
לגבי הביטוי "זאת אומרת" עצמו – מקורו המילולי כנראה במשפט שלמה שבתנ"ך. לאחר ששתי הנשים טוענות טענותיהן, מציג המלך את דבריהן בלשון זו: "זֹאת אֹמֶרֶת: זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי". כאן המילה זאת אינה מילת רמז סתמית – אלא מתייחסת לאישה שבאה אל המלך. כשהמלך אמר "זאת" בראשונה, כך נראה, הוא החווה בידו או בראשו אל עבר האישה - וכשאמר "זאת" בשנית פנה לחברתה.
בלשון חכמים, במקום מילת הרמז המקראית "זאת" נוהגת דרך כלל המילה "זו" (כך הוא למשל בלשון שבה מקדש החתן את הכלה – "בטבעת זוֹ") – אך בצירוף "זאת אומרת", שמשמעו "כלומר", נשמרה המילה "זאת" בשל ציטוט לשון המקרא. כך למשל אומר האמורא ריש לקיש על המשנה במסכת פסחים, המלמדת שצריך לטבול את הירק בחזרת: " זאת אומרת: מצוות צריכות כוונה". היו שהסבירו ש"זאת אומרת" הוא מעין קיצור של "משנה זאת אומרת", אך נראה שכאמור יש כאן מילת רמז סתמית, זאת אומרת מילה כללית, ואין לחפש אחר מישהי מסוימת האומרת את הדברים. | ילדים פותחים את הלב
> הנקודה המקשרת... / מירב מגני,
כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד |
כבר כמה ימים שהדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזר הביתה מבית הספר הוא לפתוח את תיבת האימייל שלי אבל כל פעם אני מתאכזב מחדש. אני לא מבין למה הרב חיים, רב בית הספר, לא מחזיר לי תשובה כפי שהבטיח?
לפני שבוע ניגשתי אליו ושאלתי שאלה שמאד הציקה לי. "איך זה שלקב"ה הגדול והנורא בורא שמים וארץ, שהוא כל יכול, אכפת מה אני (הקטן) עושה כשאני קם בבוקר. מה זה משנה לו איך אני נוטל ידיים ולאיזה רגל אני מכניס תחילה את הנעל - ימין או שמאל? מה המשמעות של כל הפרטים הקטנים הללו בחיים? זה באמת משנה לריבונו של עולם איך אני מכין כוס תה בשבת? אני באמת לא מבין את החשיבות של הפרטים הקטנטנים האלו. העיקר שנהיה אנשים טובים, נעזור זה לזה, נתפלל ונלמד תורה. בשביל מה להיכנס לפרטים???"
הרב חיים הקשיב לשאלתי, הוא כתב על פתק את כתובת האימייל שלי ואמר שישתדל לשלוח תשובה בהקדם, אך לאכזבתי עבר כבר שבוע ותשובה אין.
אז גמלה בליבי החלטה. 'אלך אליו הביתה, אדפוק על הדלת ואבקש תשובה'.
הרב חיים קידם את פניי במאור פנים. הוא כיבד אותי כמו שמכבדים אורח חשוב, הושיב אותי בחדר האורחים ורמז לאשתו, הרבנית בת שבע, להגיש לפניי כיבוד. הוא ישב על ידי בנחת וציפה לדבריי כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. האמת שדי התבלבלתי מהכנסת האורחים שזכיתי לה. 'אם יש לרב חיים פנאי בשבילי מדוע לא ענה לי על שאלתי?' הרהרתי.
הרב חיים לא הותיר זמן להרהוריי ופנה אליי בחביבות. "מדוע זכיתי לביקור החשוב?" הוא שאל. "אממ... הרב אינו זוכר את שאלתי???" הופתעתי.
"וודאי!" אמר הרב חיים, "אני זוכר היטב. עוד באותו היום כתבתי לך תשובה מפורטת ומנומקת. אתה בטוח שלא קיבלת את תשובתי?"
הנהנתי בשלילה. הרב חיים הוציא מכיסו את הפתק עליו הייתה כתובה כתובת האימייל שלי: yoav@gmailcom והושיט לי.
"עכשיו אני מבין מדוע התשובה לא הגיעה, חסרה הנקודה. אם הרב יוסיף את הנקודה, הנה כך: yo...@gmail.com, הכל יסתדר," אמרתי.
"אוי באמת?" התפלא הרב חיים. "מה זה משנה אם יש נקודה או אין נקודה? אל תעשה עניין מהפרטים הקטנים, זה לא מצחיק לחשוב שזה מה שיפריע לנו לשלוח דואר אלקטרוני זה לזה?" הוא אמר בחיוך שהסביר שהוא לא באמת חושב כך, אלא רוצה ללמד אותי משהו על חשיבות הפרטים הקטנים.
"אתה מבין?" הוא הוסיף, "תפקידן של המצוות לקשר אותנו לקב"ה. כדי שהקשר יתבצע מוכרחים להקליד את 'הכתובת' הנכונה והמדויקת ולא לשכוח אף 'נקודה'."
הודיתי לרב חיים על הדרך המיוחדת שבה ענה על שאלתי. "זה לא רעיון שלי הוא אמר, זה סיפור ידוע שחבר שלח לי במייל, למזלי הוא לא שכח להקליד 'נקודה'..." הוא צחק.
בחזרה הביתה חשבתי שוב על הדברים, כעת אני מבין שהמצוות יוצרות את הקשר לה' וכדי שייווצר הקשר צריך לקיים את פרטי המצווה במדויק. ידעתי שיש לי עוד המון מה ללמוד על המצוות ועל האופן שבו מקיימים אותן בדיוק. לכן החלטתי שמעתה אלמד הלכה ברצינות ואם יהיו לי שאלות אשאל את הרב חיים. אז תאחלו לי בהצלחה ביצירת הקשר...
ומה אתכם קוראים חביבים? גם אתם וודאי רוצים ליצור קשר עם בורא עולם! אז בכל מצווה שתעשו זכרו תמיד כל 'נקודה' קטנה.
אשמח לתגובתכם:mag...@gmail.com | תמיד ב'צומת'
> 'שבעט' - עט לשימוש חיוני בשבת / מכון צומת , צוותי מדע ותורה באלון שבות |
בעידן הדיגיטלי נראה לפעמים כי העט והעיפרון הם נחלת העבר, אך הם עדיין נחוצים, ולעתים גם במקרים של ביטחון או רפואה. בין אם מדובר באחות הרושמת תרופות למטופל או חייל המתצפת על עמדות אויב, הזקוקים לאמצעי כתיבה גם בשבת.
בעבר, ע"מ להתאים את קרשי המשכן זה לזה, היו כותבים אות אחת על קרש זה ואות שנייה על קרש סמוך וכך ידעו להתאימם זה לזה. מלאכה זו נקראת כותב, והיא אסורה מדאורייתא. אמנם כאשר הכתיבה אינה מתקיימת, כלומר אינה נשארת לתמיד אלא רק לזמן מה, היא אסורה מדרבנן.
במכון צומת פותח עט ייחודי לשימוש בשבת למקרי צורך חיוני. הדיו מתנדף כעבור ימים ספורים, ולכן אינו מתקיים. לפני ההתנדפות, במוצאי שבת, מצלמים את הכתב, או כותבים מחדש בעט רגיל. ניתן להשיג את העט באתר מכון 'צומת'. | החידה השבועית
> חידה לפרשת בא / יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה |
מצא שלוש מילים.
המילה האמצעית היא בת שתי אותיות. במילה הראשונה החלף פעם אחת את האות ז' באות ד' ובמילה השלישית ד'=י' ומפסח עברנו לאורחות בלתי קרואות הבאות בקיץ.
מהן שלוש המילים המקוריות ומהן המילים אותן קיבלנו?
תשובה לוארא
החידה הייתה :
מיהו האדם שחציין האחרון של אותיות חותנו שוות לבנו?
הפתרון:
האדם הוא אהרן הכהן שחותנו הוא עמינדב ובנו הוא נדב: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר" (ו,כג)
נשמח לארח את חידותיכם במדור זה עם ציון שמו של כותב החידה. נשמח לקבל רעיונות לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה (על החידה להגיע למערכת שלושה שבועות לפני פרסומה).
"החידון והחוויה" מארגנת חידונים לבר/בת מצווה, למשפחה, לקהילה, לבית הספר או לעיר כולה.
לפרטים נוספים בקרו באתר שלנו: "החידון והחוויה"
לתגובות: in...@hidonim.com | בין קודש לחול
> רק מה שאת אוהבת / הרב עמיחי גורדין,
ר"מ בישיבת 'הר עציון' |
קטעים מתוך שיר של מאיר גולדברג שהפך כמעט להמנון של מסיבות בנות מצווה:
'...תעשי רק מה שאת אוהבת,
רק מה שאת חושבת,
שיהיה לך טוב...
יום אחד יבוא מי שחיכית לו,
מי שאת רוצה יבוא,
עם מה שאת אוהבת בו...
תעשי רק מה שאת אוהבת...
* * *
השיר הפופולארי של מאיר גולדברג מעצים את החירות ואת העוצמה הפנימית של האדם. שיר זה הוא חלק מהרוח הפוסט-מודרנית הנושבת בדורנו. רוח שמעצימה את האני ואת כוחותיי הפרטיים ומעמעמת את הערכים החיצוניים ואת המציאות החיצונית. אין ערכים חיצוניים, יש 'רק את מה שאת אוהבת', אין מציאות חיצונית – 'מי שאת רוצה יבוא'...
האם זה רע להעצים את הכוחות הפנימיים? לא. זה מצוין להעצים את הכוחות הפנימיים. 'בן אדם עלה למעלה עלה, יש לך כנפי רוח, עלה למעלה עלה.' כתב הרוא"ה הגדול. כל המחקרים מלמדים שאדם שמאמין ביכולותיו, יגיע הרבה יותר רחוק ממה שכוחותיו האובייקטיבים כביכול מאפשרים. אמונה פנימית היא בסיס להצלחה ולאושר.
ובכל זאת השיר הזה הוא רע מאוד. כשהאור הפנימי, החיוני והחשוב, מסנוור ומשכיח מאיתנו את העולמות האחרים, אנחנו בצרה גדולה. כשאנחנו שוכחים שיש גם ערכים חיצוניים שלא מתחברים עם ההגשמה העצמית שלנו, אנחנו בבעיה.
וכאן ברשותכם נעביר את רשות הדיבור לאמא של היוצר המוכשר מאוד - אריק ברמן. אריק ברמן בשיר 'הגשמה עצמית' מתאר בצורה חדה וצינית דו שיח דמיוני בין הזמר השואף להגשמה עצמית לבין האזהרה המדויקת של אמא שלו.
* * *
..אני אשים פתק או שניים, בחומה הא-לוהימית,
אבל לא לשם שמים – אלא לשם הגשמה עצמית.
אני אוביל גדודים של נוער, במלחמה הקיומית,
יכתבו אלי בדואר, אני אחתום להם את שמי,
לאסיר בבית הסוהר, לחולה הסופנית,
אבל לא בשם הטוהר - אלא בשם הגשמה עצמית.
... נערבב עם קורט רגש, שיר מולדת עממי,
אבל לא בשם הדגל - אלא בשם הגשמה עצמית.
... נדמה לי שאימא פעם אמרה לי, שבכלל זה לא כדאי לי,
אבל מה היא מבינה...
'תשמור את החלומות לעצמך וללילות,
כדי שתוכל להתעורר, אחרת תשתגע... '
(מתוך הגשמה עצמית – אריק ברמן)
* * *
זה קוסם מאוד כשבשם המימוש וההגשמה העצמית אנחנו שוכחים את העולם החיצוני. קוסם מאוד, עד שאנחנו קולטים שאנחנו תלושים מהמציאות. זה קוסם מאוד, עד שאנחנו מגלים שקפצנו ממטוס בלי מצנח, ועכשיו אנחנו משוועים לחבל הצלה חיצוני, אחרת נשתגע.
* * *
יש משהו פגום בשיח שאנו מנהלים לעיתים סביב עולם המצוות והערכים שלנו. אנחנו יותר מדי עסוקים בלהסביר איך המצוות והתורה עוזרות לנו לממש את עצמנו. אנחנו מסבירים למה לימוד התורה נוגע בנו. אנחנו מסבירים איך התפילה תרגש אותנו. אנחנו מסבירים איך המצוות מעצימות ומפתחות אותנו.
הכל נכון. התורה מעצימה, מפתחת, מרגשת ומשמעותית. זאת אכן אמת. אמת, אבל לא כל האמת.
התורה חשובה לנו לא רק מפני שהיא תורמת לנו, אלא בראש ובראשונה כי היא תורת ה'. העמידה לפני ה' חשובה לא רק כי היא מרוממת אותנו, אלא בראש ובראשונה כי אנו עובדי ה' המתייצבים לנוכח הבורא כעבדים העומדים מול מלכם (גם אם לא הרגשנו כלום במהלך התפילה).
התורה והמצוות הינן חבלי ביטחון שעוזרים לנו לשמור על יציבות ואיזונים בתוך עולם סוער וחופשי. ילדת בת מצווה יקרה, אם את רוצה חיים אמיתיים ומשמעותיים, אל תעשי רק מה שאת אוהבת. שיהיה לך טוב.
לתגובות, הערות והארות: benk...@gmail.com | משו"ת בארץ
> ברכת הגומל על נס שנעשה לילד קטן / הרב רא"ם הכהן,
ראש ישיבת עותניאל ורב הישוב |
שאלה:
האם קטן רשאי לברך 'הגומל'? האם אביו יכול לברך במקומו?
"הגומל לחייבים טובות" - מיהם ה'חייבים'?
נוסח הברכה על פי גרסתנו בגמרא בברכות (נד,ב) הוא "ברוך גומל חסדים טובים", אולם גרסת הרי"ף, הרא"ש (שם) והרמב"ם (ברכות י,ח) היא: "גומל לחייבים...", וכן פסק השו"ע (או"ח ריט,עא). על פי נוסח הגמרא שלנו אין סיבה למנוע מקטן לברך ברכה זו בעצמו, אולם לפי גרסת הרי"ף וסיעתו קטן איננו מן ה"חייבים" ולכן אינו יכול לברך, וכך כתב המגן אברהם בשם מהר"ם מינץ, וכן פסקו המשנה ברורה, כף החיים (שם) והבן איש חי (עקב, ד).
אולם בהגהות ר' עקיבא איגר לשו"ע כתב שקטן יכול לברך, וכך העיד החיד"א (בברכי יוסף) על המנהג במקומו. וכן כתב בצורה ברורה במור וקציעה (שם):
דמאי שנא מכל הברכות דמחנכין אותן בהן, אף על גב דלאו בני חיובא נינהו, אפ"ה מיחייבי מדרבנן, הכי נמי בהא, ושפיר קאמרי חייבין, אי משום חיובייהו מתורת חינוך, ואי משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא.
ואינו מוכרח לפרש "חייבים" דווקא על המברך... כי הגע בעצמך שהוא צדיק גמור ואעפ"כ מברך כך... ואיך יתקנו חז"ל כלשון זה במטבע ברכה. אלא ודאי מטבֵּע ברכה כך הוא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד בין לראויים בין שאינן ראויים, שאפילו להחייבים עושה להם טובות... והוא טעם שמתוודים גם הצדיקים "אשמנו" [=בלשון רבים]... ועל מה שנוהג ברוב הוא מברך . וא"כ ודאי שיש לקטן לברך אותה.
לענ"ד יש להכריע כמור וקציעה הנ"ל, ואם כך ברור שישנה עדיפות שהקטן יברך מפני שמקיימים בברכתו גם את מצוות חינוך הקטן.
ברכת הגומל על נס שנעשה לאדם אחר
בגמרא בברכות (שם) מצינו שאדם יכול לברך עבור הצלתו של אדם אחר, וכך עשה רב חנא, תלמידו של רב יהודה, כשהתרפא רב יהודה ממחלתו בירך: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" [=ברוך ה' שהשאירך בינינו ולא נתנך לעפר]. מכך מסיק הריא"ז (מובא בדרכי משה ובהגהות הרמ"א): "ונראה בעיני שאם רצה אדם להודות ולברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו - הרשות בידו".
הרשב"א (בברכות) כתב: "ועל נס רבו מברך, כרב חנא" וזאת על אף שבירושלמי נותרה הגמרא בשאלה בעניין זה. הבית יוסף דייק מן הרשב"א שרק על רבו יכול לברך, אולם בשו"ע (ריט,ד) לא הזכיר הגבלה זו, ומכך הסיק המגן אברהם שהשו"ע חזר בו, ומסקנתו היא שאפשר לברך בכל מקרה ששמח על ההצלה (וכך גם סובר הב"ח, החולק על הב"י במקום). אולם בצדק העיר בשו"ת בני בנים (ב,טו) שהשו"ע כתב הלכה זאת בלשון דיעבד ("אם ברך אחר ואמר 'אשר גמלך טוב'") ולא התיר זאת לכתחילה.
ולעניין אב המברך עבור בנו, כתב התשב"ץ (ד,ד, וכ"פ רע"א) שוודאי ניתן לעשות כן, שהרי בנו נחשב כגופו ממש (וכן מובא בגמרא בשבת קה,ב). אם כן, לכאורה נראה בפשטות שיש לברך. וכן משמע מלשון הטור והרמ"א.
אולם בביאור הלכה על אתר הביא את האליה רבה שסבר שהעיקר כדעת הבית יוסף, שמברך רק על נס רבו (ומשמע שמחויב לעשות כן). וכן פסק החיד"א בברכי יוסף ןבמחזיק ברכה.
בשו"ת בני בנים טען שאין לדייק מהרשב"א שמברכים רק על רבו (כפי שדייק בב"י). ראייתו היא מהאורחות חיים שהביא בהלכות ברכות (מה) את דברי הרשב"א ואעפ"כ בהמשך (סז) כתב: "הרואה את חברו שקם מחוליו אומר: 'בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא' ". וכן במאירי ובפקודת הלווים לרא"ה.
נוסח הברכה על אחר
לשיטת הפוסקים שניתן לברך הגומל על הצלת אדם אחר, הנוסח המובא בטור ובשו"ע הוא: "אשר גמלך כל טוב". לפי נוסח זה אין קושי לאב לברך על בנו הקטן מפני שלא נזכר כאן "חייבים" ואין זו אלא ברכת הודאה ושבח.
מסקנה
מכיוון שמצאנו סיעה נכבדת של ראשונים הסבורים שאדם יכול לברך על אוהבו או קרובו שהוא כואב בכאבו ושמח בשמחתו, ומכיוון שכך פסקו הטור והרמ"א, ניתן לברך על הצלת בנו או בתו, וכ"פ בערוך השולחן. לכן להלכה מי שחשקה נפשו לברך על הצלת בנו או בתו, בוודאי הולך בדרך סלולה. ואם הקטן הגיע לחינוך לענ"ד יש עדיפות שהקטן יברך בעצמו מדין חינוך.
הרב רא"ם הכהן: Reem.h...@gmail.com | |
|
|
