Fw: מזל וכושר
Uriel Frank
מיועד לגליון אסתר
בעניין גורל ומזל נביא מידידנו יעקב עציון: מגיע לכם[1] כוכב טוב
הברכה "מזל טוב" בעברית שלנו הפכה להיות מילת קוד כללית לכל אירוע משמח באשר הוא. לידה, חתונה או בר מצווה, וגם זכייה בפרס, קבלת תפקיד חדש או אפילו שחרור מצה"ל – בכל המקרים הללו הברכה הנפוצה ביותר היא "מזל טוב". אין מזל לישראל, אמרו חכמינו (שבת קנו א) – אבל "מזל טוב" ברוך ה' יש לרוב.
מהו מזל? בתנ"ך מופיע המזל פעם יחידה, ודווקא לא בהקשר טוב. על יאשיהו המלך מסופר בספר מלכים ב כג ה: "וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה... וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". המזלות האמורים כאן הם כוכבים בולטים או קבוצות כוכבים, שלהם היו עובדי העבודה הזרה מקריבים ומנסכים (ייתכן שמופיעים המזלות פעם נוספת בתנ"ך, במשמע קרוב, תוך חילופי העיצורים ל' ו-ר'. כך נאמר באיוב לח לב, בפסוקים המתארים את נפלאות הטבע: "הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם, הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ").
גם בלשון חז"ל פירוש המילה "מזל" היה קבוצת כוכבים, אך אט אט התלווה לו המשמע החדש המוכר לנו, שעניינו גורל וקביעת עתידותיו של האדם, לשבט או לחסד – וזאת על פי התפיסה הרווחת שלפיה בכוחם של הכוכבים והמזלות להשפיע על הזמנים והמאורעות.
במסכת פסחים בגמרא מובאת מחלוקת אסטרונומית בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בשאלת סיבוב הכוכבים הנראֶה מכדור הארץ: "חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי: תשובה לדבריהם - מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון".
המזלות האמורים כאן הם קבוצות הכוכבים (קונסטלציות בלעז) שבשמים, שכבר בימים קדמונים קיבלו שמות לפי צורתם המקורבת (תוך הפעלת דמיון במידה פחותה או יתרה). על פי חכמי ישראל הגלגל (מעין כדור ענק ושקוף שבו משובצים הכוכבים) הוא נייח והמזלות הם המסתובבים (= חוזרים), ואילו על פי חכמי העולם המזלות קבועים בגלגל, והוא עצמו מסתובב ונושא אותם איתו (ומכאן מקור הביטוי "גלגל חוזר בעולם", היינו מסתובב ושב על עקבותיו).
כך או כך, המזל כאן משמעו כפשוטו – קבוצת כוכבים, כדוגמת העקרב או העגלה הנזכרים, הנקראים באותם שמות מימי רבי ועד סדרות הניווט הלילי בימינו אנו.
בקטע אחר מן התלמוד כבר בא המזל במשמעותו המשנית – הנוגעת להשפעה על קורות האדם. כך מובא במסכת שבת קנו א: "איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל... שנאמר כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' אֶל-דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל-תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל-תֵּחָ֑תּוּ כִּי-יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה׃. גויים יחתו, ולא ישראל".
בביטוי "מזל מחכים, מזל מעשיר" המזל הוא עדיין קבוצת הכוכבים – אך בצירוף "אין מזל לישראל" המזל הוא כבר זה המופשט – השפעת הכוכבים על מסילות חייהם של בני האדם.
למרות התפיסה ש"אין מזל לישראל" - שיחק לה מזלה לברכת "מזל טוב", והיא השתגרה בפי המברכים. מובנה המקורי הוא ברכה ליולדת שרגע הלידה יחול בזמן שבו שולט מזל טוב, ולא חלילה כוכב כלשהו שסגולותיו שליליות.
סמך למנהג המקורי ניתן למצוא בספר חסידים, שנכתב באשכנז לפני כ-800 שנה לערך:
"אשה שיושבת על המשבר, אם היא בחדר ובני אדם בבית יבקשו עליה רחמים ועל הילד שיולד במזל טוב".
בשלב שני הפכה הברכה מאיחול לפני מעשה לברכה לאחר האירוע המשמח, וכך היא הלכה ואיבדה את קשרה למזלות שבשמים.
מי שיעיין במילון אבן שושן בערך "מזל טוב" ימצא בין השאר את ההסבר הבא: "ברכה מקובלת לבעל שמחה, למי שנולד לו בן או בת, לבאים בברית הנישואין, לזוכה בגורל וכדומה". בסוגריים מוסיף המילונאי הערה מעניינת: "אצל הספרדים – רק לבת!". כלומר, ברכת "מזל טוב" מיוחדת דווקא להולדת בת ולא בן.
אכן, במאמר שפרסם פרופ' יצחק אבישור ברבעון "לשוננו לעם" בשנת תשס"ד הוא מביא דוגמאות לחלוקה ברורה שנהגו בה יהודי עיראק: הברכה "מזל טוב" נאמרה להולדת בנות, ואילו בהולדת בן נקטו המברכים "סימן טוב" דווקא.
כך למשל, במדורי ברכות בעיתון היו מודיעים על הולדת בן בכותרת "סימן טוב", ואילו על הולדת בת – תמיד "מזל טוב". כשהייתה בעיר חתונה היו מברכים בכפליים – "סימן טוב ומזל טוב" – כשהכוונה היא הן לחתן והן לכלה.
לדברי אבישור, לא בכדי נקט מחבר הפיוט המפורסם לברית מילה "יהי שלום בחילנו" את הלשון "בסימן טוב בן בא לנו" – בעוד בשירים לרגל הולדת בת השתמשו הפייטנים בצירוף "במזל טוב" דייקא.
בהתאם לחלוקה זו מציג המחבר גם את העובדה שבקהילות יהודיות במזרח רגיל היה השם "מזל טוב" להינתן לבנות - בעוד בנים נקראו בשם "סימן טוב".
תמיכה בנוהג זה נמצאת גם בשאלה שהופנתה[2] לר' יוסף חיים מבגדד, בעל בן איש חי, בעניין אֵם ששמה מזל טוב, שילדה בת במזל טוב:
כך מובא בשו"ת תורה לשמה, בסימן רסד:
שאלה: אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב, והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב, ב' מילות אלו דוקא ותו לא, ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה גם כן צריכין לומר לה כן. ועמד השואל ושאל בזאת האישה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמור לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג, או כיון דשם אמו כן אסור דהווי ליה כאילו קוראה בשמה".
בתשובתו מתיר הבן איש חי לבנים לברך את אמם – ולפי תומנו למדנו שאכן הקפידו יהודי עיראק דווקא על ברכה זו בעת הולדת בת.
ברם, נראה שלשונו של אבן-שושן שלפיה "אצל הספרדים – רק לבת!" היא כוללנית מדי, שכן בחלק מקהילות הספרדים לא חילקו בין "מזל טוב" ל"סימן טוב", והכול כשר לברכה. סימן לדבר: בנוסח אחר של הפיוט "יהי שלום בחילנו", שנדפס במחזור ארם צובה בשנת רפז, הנוסח הוא "במזל טוב בן בא לנו", ולא "בסימן טוב" כבנוסח הרגיל והמוכר (שנדפס לראשונה חמש שנים קודם לכן בונציה).
אף החלוקה הנזכרת שבין השמות הפרטיים אינה חתוכה. כיום השם "מזל" – קיצור של "מזל טוב" – אמנם ניתן רק לבנות (אם הוא עדיין ניתן), אך בעבר בנים יכלו להיקרא "מזל טוב" והדבר לא עורר תמיהה.
הנה, כך כתב למשל הרב שמואל בן משה די-מדינה (מהרשד"ם, חי בסלוניקי לפני כ-450 שנה) בתשובה בעניין כתיבת שמות בגט:
"מצינו שמות שאינם משתנים כלל בין זכר לנקבה, כמו שתאמר שמחה שכך אנו קורין לזכר כמו לנקבה... גם מזל טוב מצינו לזכר ולנקבה".
מעניינת בהקשר זה הכתובה שצילומה מובא כאן, ובה מובאים דברי החתן מזל טוב לכלתו מזל טוב ביום חתונתם.
מבלי לבדוק לעומק, ניתן לשער שהחלוקה הנזכרת בין "סימן טוב" לבנים ו"מזל טוב" לבנות נולדה בהשראת הברכה הכפולה שהייתה נאמרת בעת חתונה, ונכתבת בראש הכתובה – "בסימן טוב ובמזל טוב" (רגיל יותר הנוסח הארמי: "בסימנא טבא ובמזלא מעליא"). אולי היו שחילקו את הברכה לשניים, כיוונו ב"סימן" כנגד החתן וב"מזל" כנגד הכלה, וכך נוצרה החלוקה האמורה.
כיום, מכל מקום, כמעט אין שומעים "סימן טוב" – ואילו "מזל טוב" נאמרת בשמחת נישואין, בהולדת בנים ובנות ובשאר שמחות הבאות עלינו לטובה.
אבי שמידמן: שלום יעקב, יישר כוחך, מאוד מעניין!
אגב, בקידוש לבנה אנו אומרים: "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל", ואילו במקורות קדומים, כגון מסכת סופרים (יט/י), מופיע רק "סימן טוב" ולא "מזל טוב" בהקשר של קידוש לבנה. האם ידוע לכם מתי השתרבב הביטוי "מזל טוב" לתוך סדר קידוש לבנה?
שבוע טוב,
אבי
אגב, גם בפיוטים קדומים ידו של "סימן טוב" על העליונה. בפיוטים קדומים לשמחת כלולות, אנו מוצאים כמעט תמיד את הביטוי "סימן טוב", ולא "מזל טוב", כגון בטורים אלו:
"סימנם יהיה סימן טוב" "המאורסים יהי סימנם טוב" (בפיוט 'ארוסים אשר נתארסו' לסעודת אירוסין)
"סימן טוב יהי מובאיה" [של
הכלה] (מן הפיוט 'אורך חתן יזרח', ראה במאגרים)
[במאגרים נרשמה היקרות אחת בלבד
של "מזל טוב" בפיוט לחתן, בפיוט "אל אדון על כל המעשים בחופת חתנינו" (א.3319). על
פי האקדמיה הפיוט התחבר "לפני שנת ד' אלפים ת"ש", אך הוא מתועד רק בכתבי יד
אירופיים מאוחרים יותר (החל מלפני כשבע מאות שנה), ולכאורה השימוש בביטוי "מזל טוב"
עשוי ללמדנו שהפיוט אינו קדום כל כך. האם ידוע לכם כיצד קבעו אנשי האקדמיה את תאריך
הפיוט?].
כל טוב,
אבי
שמואל: לא הבנתי למה ברכת מזל טוב הנהוגה לא יכולה להיות נובעת מאמירת לאה אחרי הולדת בנה "בא גד". ולהלן יש ביאור מעניין על איחול זה מר' צדוק הכהן
1. כתר יונתן בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק יא
(יא) ותאמר לאה בא מזל טוב אך בניו עתידים לרשת נחלתם במזרח מעבר לירדן ותקרא שמו גד:
2. רש"י בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק יא ד"ה (יא) בא
(יא) בא גד - בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד
3. רשב"ם בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק יא ד"ה (יא) בא
(יא) בא גד - בא אלינו מזל טוב: כמו העורכים לגד שולחן. וכן במסכ' שבת גד גדי וסנוק לא. וכן בב' רב'
4. אבן עזרא בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק יא ד"ה (יא) בגד
גד. גדוד, כי יש לה גדוד בנים. וי"א שפירוש גד מזל טוב, כאשר הוא בלשון ישמעאל, וכמוהו העורכים
5. רד"ק בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק יא ד"ה (יא) בגד
(יא) בגד - כתוב מלה אחת בלא אל"ף, ופי' במזל טוב בא זה, וקרי שתי מלות, ר"ל בא מזל, והענין
6. הדר זקנים על התורה בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק יא ד"ה (יא) בא
שרה בנתינת שפחתה לבעלה. עוד י"ל בא גד בא מזל טוב כמו גד גדי וסנוק לא. והוא אליהו שיצא ממנו
7. צרור המור בראשית פרשת ויצא ד"ה ואולי חרה
שהשם יתברך יתן לה עוד בנים. וגד הוא סימן ומזל טוב שיזיל בנים אחרים. ובשני אמר באשרי כי
8. צרור המור בראשית פרשת ויצא ד"ה בלידת גד
שאמרה לאה. וכן רמזה בדבריה במלת בא גד בא מזל טוב. כלומר שמזל הלידה שנסתלקה ממנה
9. צרור המור בראשית פרשת ויצא ד"ה בלידת גד
וכן באומרו כי עמדה מלדת חזר אליה ובא לה מזל טוב בבן זה. כי הוא סימן ומזל שיתן לה השם יתברך
10. תולדות יצחק בראשית פרשת ויצא פרק כט פסוק לא
למה אמרה לאה לבן שפחתה בגד, וכי אינו יותר מזל טוב בניה היוצאים מבין רגליה, מבן שפחתה,
11. רש"י מסכת פסחים דף מט עמוד א ד"ה אין זווגן
משפחתה להינשא לישראל. אין זווגן עולה יפה - במזל טוב. מאי היא - מה עולה בידן. או אלמנה
12. ספר הנייר ל. הלכות כלה ד"ה ה"ג, בר
ואומ' הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, ועונין מזל טוב, ולוקח כוס של יין ומברך תחילה בורא פרי הגפן.
13. לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד מב ענין א ד"ה זה הסדר
שלום וכל אשר לך שלום, ה' יברך כו'. סימן טוב מזל טוב תיהוי לכל ישראל אמן אמן סלה. כתבתי זה
14. לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד סט ענין א ד"ה [כתב מה"ר
עולם. ואחר שאמר אף דוד וכו' אמר סמן טוב מזל טוב תיהוי לכל ישראל ג' פעמים ואח"כ אמן אמן, [וכן
15. דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויצא יעקב ד"ה ויש דרך
מזל, כמו שאז"ל גד גדי וסינוק לא, בא גד בא מזל טוב, כל זה לראיה ולזכות לאה. וכן הוא בבראשית
16. ברכי יוסף אורח חיים סימן תרעו ס"ק ב
ז"ל, כ"כ בפירוש התורה ישן נושן הנקרא מזל טובג.
17. ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות ח ד"ה וזהו עיקר
בקידושין (ע"ו ב), וזהו בא גד גדא דביתא כי עיקר המזל טוב הוא היחוס וכמו שכתב בעשרה מאמרות
18. ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות ח ד"ה וזהו עיקר
בן או כשנושא אשה כדי לקיום המין והיחוס אומרים מזל טוב דבזה נבנה המזל ומברכים שיהיה לטוב,
19. תשובות חכמי פרובינציה סימן ז ד"ה ועוד שהיא
גם מה שחתמו שאמ' לה אחד מן העדים במזל טוב ושתקה והאי דשתקה אודויי אודת לפי ראות עינינו
20. תשובות חכמי פרובינציה סימן יא ד"ה [כט] ועוד
הנזכרת הקידושין מיד ר' שמואל ב"ר אברהם הנז' במזל טוב יהיה, וזה בחדש תשרי של שנת חמשת
21. שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן כ ד"ה שאלת ראובן
רק ששתה הכוס השני לשם קידושין ורננו ואמרו במזל טוב ויצאו משם שמחים וטובי לב ועברו ימים
22. שו"ת מהר"ם מינץ סימן לט (ג) ד"ה יען אשר
לפי הערך מהניטל עד ט"ו שבט, ואמרנו מ"ט [מזל טוב] ע"ז ונתפרדה החבילה כו' באותו הפעם, ואח"כ
23. שו"ת מהר"ם מינץ סימן קט ד"ה וכשמביאין החתן
הכלה ואז כשנתקדשה יאמרו כל העומדים [שם] מזל טובנא ואז יברור המברך שני עדים אחרים ליקח
ח ה וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לפניכם מאמר מידידנו יעקב עציון על כשרות.
ממסכת מכשירין ועד קטלוג המכשירים
במגזר החרדי מקובל לרכוש מחברות התקשורת "מכשיר כשר", היינו מכשיר שחלק מתכונותיו חסומות לשימוש. דומה שמרבית השומעים את הצירוף "מכשיר כשר" לא נותנים דעתם לעובדה שהמילה "מכשיר" עצמה גזורה מאותו שורש של התואר "כָּשֵׁר". מהו אכן הקשר שבין המכשיר – ויהא זה מכשיר טלפון, מכשיר חשמלי או מכשיר חקלאי - לכשרות?
ועשית הכשר והתקין
השורש כש"ר במשמעו הרגיל בינינו – ראוי, תקין - רווח בלשון חז"ל, ויסודו בארמית. כך למשל, הציווי המופיע בפי משה בספר דברים ו יח: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ" מתורגם על ידי אונקלוס: "ותעביד דכָשַׁר ודתָקֵין קדם ה'".
ה"ישר" העברי הוא "כשר" בארמית, וה"טוב" שבמקרא מוחלף ב"תקין". שני המונחים הארמיים מוכרים היטב לדובר העברית בן ימינו, בשל השימוש התדיר בהם בלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר, אך בעברית המקרא הם נדירים למדי (בעיניים ישראליות, מעניין למשל התרגום הארמי לפסוק בבראשית ב יח "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – "לא תקין דיהי אדם בלחודוהי". לא תקין להיות לבד).
השורש כש"ר מופיע במקרא רק בספרי קהלת (פעמיים) ואסתר (פעם אחת). בקהלת יא ו נאמר: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה". "אי זה יכשר", פירושו איזה מהזרעים יצליח ויעשה פרי.
במגילת אסתר, המילה "כָּשֵׁר" מופיעה בשימוש דומה למדי לזה שראינו בתרגום הארמי, תחת המילה "ישר" בעברית. אסתר המלכה מוסיפה ומתחננת לפני אחשוורוש: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו - יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים".
יושם לב: הצירוף "טובה אני בעיניו" הוא על דרך העברית הרגילה במקרא, אך השימוש בלשון "כשר הדבר" הוא על דרך הארמית. בעברית שבמקרא בדרך כלל נאמר במקרים כאלו "ישר הדבר" או "ישר בעיני", ואף פעם לא בא התואר "כָּשֵׁר" (כך למשל נאמר בעניין נישואי דוד ומיכל בספר שמואל א יח כו: "וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". והתרגום שם: "וכשר פתגמא בעיני דויד"). כמובן, אין לתמוה על הקרבה לארמית במגילת אסתר, כשזוכרים אנו שמדובר בהתרחשות בלב הממלכה הפרסית, שאימצה את שפת ארם כשפתה הרשמית.
נזק עם הכשר
מכל מקום, בלשון חז"ל הופכת המילה "כשר" לאבן יסוד שכמעט לא ניתן בלעדיה. הניסוח השגור של ההלכות בלשון המשנה מחלק בין מצבים "כשרים" ותקינים, שבהם יוצאים ידי חובת המצווה, לבין מצבים פסולים (לשם ההמחשה, למעלה מ-400 מופעים של המילה "כָּשֵׁר" ישנם במסכתות המשנה).
אך מלבד הכָּשר שהוא הפך הפסול, ישנו גם שימוש בשורש כש"ר במשמעות הכנה ויצירת אפשרות. המשנה בפתיחת מסכת בבא קמא מלמדת בלשון ייחודית: "כל שחבתי בשמירתו - הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו - חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו".
מה פירוש "הכשרתי את נזקו"? אין מדובר כאן חלילה במתן היתר והכשר לנזק, אלא ביצירת אפשרות לחיוב השומר בנזק שנגרם. אם התחייבתי לשמור דבר מה – הכשרתי עצמי לשלם את הנזק שייגרם (כך לשון הרמב"ם בפירושו, בתרגום הרב קאפח: "הכשר שבמשנה זו - שם שהונח על התקנת הדבר והכנתו לחול עליו דין מסוים").
בסדר טהרות אף ישנה מסכת נחבאת אל הכלים הנושאת את השם "מכשירין". המסכת אינה עוסקת כלל בכשרות ובפְסוּל, אלא בפירוט המצבים המכשירים קבלת טומאה, היינו שעל ידיהם מתאפשרת קבלת הטומאה.
וכשם שיש מכשירין לטומאה ולנזק – כך יש מכשירים לפעולות חיוביות יותר. הגמרא במסכת עירובין (דף קב) מלמדת מה ניתן לעשות במקרה שפקע מיתר באחד מכינורות הלווים במקדש בעיצומה של השבת. במשנה נאמר שניתן לקשור את המיתר, ואילו במקום אחר נאמר שמותר רק לחברו חיבור רופף. מתרצת הגמרא: "לא קשיא, הא - רבנן, והא - רבי אליעזר. לרבי אליעזר, דאמר מכשירי מצווה דוחין את השבת, קושרה".
מכשירי מצווה הם פעולות שאינן חלק מהמצווה עצמה, אך הן מכשירות ומאפשרות את קיומה. לגבי נגינת הלווים לא נחלקו חכמינו, וברור כי היא מתקיימת אף בשבת. המחלוקת נוגעת למכשירים – פעולות ההכנה שבלעדיהן לא תוכל המצווה להתקיים, כדוגמת קשירת המיתרים.
מכשירי סעודה
נשוב כעת למכשירים שבהם פתחנו, כדוגמת מכשיר הטלפון המצוי בכיסיהם של רובא דעלמא. בשנות תחייתה של העברית הוסיפו הכותבים והדוברים להשתמש ב"מכשירים" במובנם בלשון חז"ל, כאמצעים הנדרשים לפעולה מסוימת.
הצירוף "מכשירי סעודה" בנוי באותה תבנית כמו "מכשירי מצווה" הנזכרים במשנה, ומשמעותו כלל האמצעים הנדרשים לסעודה והמאפשרים את קיומה. בה במידה ניתן גם לומר "מכשירי כתיבה", כשהכוונה היא למחברת ולעט הנדרשים לכתיבה, או מכשירי בניין – היינו אבנים ומלט, פטיש וכף בנאים.
עם הזמן, איבדו המכשירים את משמעם הראשוני כמתקנים ומאפשרים דבר מה, והפכו לשם נרדף לכלים כלשהם. הצירוף "מכשירי כתיבה" נתפס כשווה ערך ל"כלֵי כתיבה", וממילא ניתן היה לדבר גם על "מכשירי חשמל" (שאינם מכשירים את החשמל) ועל מכשירי טלפון, בין אם כשרים הם ובין אם לאו.
***
קצת כושר
הזכרנו לעיל כי השורש כש"ר נזכר במקרא רק בקהלת ובאסתר, ולכאורה ניתן לטעון כנגדנו שכבר בתהילים (ס"ח) נאמר "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" - ודרשו חז"ל את הפסוק על יציאת ישראל ממצרים, הנקראת בפרשת השבוע: "מה תלמוד לומר בכושרות, אלא חודש שהוא כשר לכם - לא חמה קשה ולא גשמים" (מכילתא דר' ישמעאל לפרשת בא).
ברם, פרשני הפשט ביארו שהכושרות האמורות כאן אינן קשורות לשורש כש"ר, אלא דווקא לקש"ר - ועניינן אזיקים או אמצעי קשירה אחרים שבהם אסורים האסירים (רד"ק: "בכושרות, הם השלשלאות והכבלים, והכ"ף כענין קו"ף 'קושרות', כי הכ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד").
בלשוננו כיום אין שימוש במילה "כושרה" (היחיד של "כושרות" א"ה: זאת מניין? ייתכן מאוד שיחיד של "כושרות" הוא כֹּושָׁר. א.ל.), אך יש עדנה למונח "כּוֹשֶׁר".
כבר בלשון חז"ל אנו נפגשים עם "כושר" שעניינו מוכנוּת, היותו של דבר מה ראוי וכשר ("שהיה לו שעת הכושר[3]" שבת קלו א ועוד). בעברית החדשה נעשה שימוש ב"כושר" במשמעות "יכולת", בצירופים כמו "כושר פירעון" או "כושר גופני", אך הכושר הגופני הפגין את כושרו הרב והשתלט על הזירה, וכך קוצץ התואר "גופני" והמתעמלים הולכים ל"חדרי הכושר", או סתם כך "עושים כושר" ומכשירים את גופם לעמל יומם.
[1] ביטוי באידיש, יש גם בלשון המשנה "הגיעו" או "הגעתיך" אבל לא במובן זה. אולי עדיף: אני ראוי לברכת מזל-טוב, וכד'.
[2] א"ה: מודעת זאת וניכר לפי סגנון התשובות, שאין אלה שאלות שהמחבר נשאל עליהן, אלא כשנתקל דרך לימודו בדבר מעורר עניין, הוא חיבר שאלה שאותו מאמר חז"ל עונה עליה. א.ל.
[3] א"ה: כפי שציינתי כמה פעמים בעבר, נראה למעט במשקל הסגוליים בלשון המשנה. לכן נראה נכון לנקד כּוֹשָׁר ולא כֹּשֶר. את ה'כֹּשֶר' נשאיר לכושר הגופני. א.ל.